יעקב רבינוביץ

יעקב רבינוביץ (1875 - 1948) הוא סופר עברי ומתרגם.

יעקב רבינוביץ

מתוך סיפוריו

• "הבקרים יפים היו בחודש ההוא. בקרים בהירים וכחולים אלה, קרירים ומלטפים, היו שופכים את אורם הרענן על כול. הים היה נרגש קצת לפרקים, ובחורשות וביערים מטיילים היו צפרירים שובבים כמתגרים בעצים ובסבכים." ~ עַל שְׂפַת יָם
• "ילדה זקופה טופפת לה בשלג, ובידה כיס ספריה. הרחוב מכוסה שלג־לילה זה, שהקשתהו קפאת־בקר מסַמָרֶת. ילדים מחליקים על מדרכה כפופים ומָפְני־גב וזורקים כדורים לבנים. יהודים נחפזים עם שקי־טליתותיהם לבית מדרש קרוב וממעטים בשיחה." ~ שֶׁלֶג
• "בחור טיָל יחידי, אחרון – מתהלך צעד, צעד. לילה, לילה הוא מתהלך ככה. אלה הם בני הנעורים. קודם, כך ספרו להרב, היה זה פה מטייל עם בתולה אחת. עתה נסעה היא, והבחור חוזר לילה, לילה על אותם השבילים." ~ הרב הצעיר

נווה קיץ (1934)

• "כמה אנו בעצם כולנו קרובים ורחוקים! דורות מדברים בנו, וגרעיניהם צומחים בקרקענו, וגרעינינו ינבטו בדורות באים. ההיסטוריה הגדולה! מה שהוא כרגע חיים – יהיה מחר להיסטוריה, וחיי אתמול הם היסטוריה עתה, ובעצם הכל חי. גם הרגע והמחר כאתמול והאמש. כזקנים וכנכדים."
• "הנווה היה רחב־ידיים, ככל אשר בכרך זה, כבולוור הנמשך וירסטאות לאורך וכמדרכות הרחבות כרחוב של עיר רגילה. הבתים בנווה כמעט לא נראו מתוך שפעת העצים והצמחים. בין הנטעים התפתלו שבילים ומשעולים גלויים וחבויים, ופתאום היה קופץ נגדך איזה בית קטן עם מרפסת."
• "ומסביב – שמש ואור. הים זז קצת ופה ושם נראה במרחק קצף על פני תכלתו העמוקה. גויות, אורות, ידיים, רגלים, ראשים, מבטים וצחוקים רחפו ועפו, שחו ושטו, ופני המים כאילו כוסו שחפים גדולים ורודים, יורדים ועולים, טובלים, שוקעים מתגלים ומופיעים."