יצחק שדה

יצחק שדה (לנדוברג) (19 באוגוסט 1890 - 20 באוגוסט 1952), נודע גם בכינוי "הזקן". אלוף בצה"ל, מפקד, אסטרטג, מנהיג, מחנך וסופר. ממניחי הייסוד לצה"ל ולעצמאות ישראל. היה ממפקדי ארגון "ההגנה", ממייסדי ה"פלמ"ח" ומפקדו הראשון.

יצחק שדה

---

• "לא למען המית נתון הנשק בידינו, אלא כדי לשמור על החיים."
• "המפקד צריך לגלם באישיותו את הרעיון שלמענו אנו נלחמים."
• "היה צנוע וחזק, ממושמע ונבון, היה זהיר ונועז, וגם בחוריך יהיו כמוך ואיתם ננצח".
• "אהוב את הרובה ושנא את המלחמה." ~ אמר לפקוד בצד לאחר שהצהיר כי הוא שונא את הנשק שהורג אך יודע שהוא חייב.
• "את הרובה הרוסי נושא החייל הרוסי, את הרובה האנגלי נושא החייל האנגלי, חברים , מי יישא את הרובה העברי?!" ~ אמר בעקבות ההתגייסות ההמונית של הפלמ"חניקים לצבא הבריטי כדי להילחם בנאצים
• "ספורט לאלפים ולא לאלופים."
• "נוער, שמע! מישהו אי שם מחזיק את מאזני חיינו בידיו. וכפות המאזניים עולות ויורדות, עולות ויורדות.

על הכף האחת – שואת ישראל, תקומת ישראל, ומלחמת ישראל.

ועל הכף השנייה: תככי מסחר ופוליטיקה, והתככים, משקלם כבד מאוד.

נוער, זכור: בבוא השעה, השלך עצמך על כף המאזניים.

השלך עצמך בכוח ובאומץ!

זה יכריע, המאזן ישתנה!

נוער, שמע!"

• "אנחנו נגד רצח, אנחנו נגד התנפלויות על עוברי־דרכים, נגד התנקשות בערבים עובדים שקטים. אין אנחנו מוכנים לקבל את המושג הערבי על הגבורה. לא התנפלות שפלה על בלתי־מוגנים היא הנשק שלנו, לא שפיכת־דמים – המטרה שלנו. הרצח הוא שפל, תמיד שפל, יהיה הרוצח מי שיהיה. התנפלות על עוברי־דרך שקטים היא תמיד נקלית, יהיה הרוצח מי שיהיה". ~ מתוך המאמר "לא הבלגה ולא רצח", עיתון "דבר", 19.7.1938.

נאמר עליו

• "יצחק שדה, המהפכן האגדי שהשפיע יותר מכל אדם אחר על בניית הכוח העברי בארץ, היה אביו הצבאי הרוחני הראשון של יוסי. סר ישעיה ברלין, בן- דודו של שדה נהג לכנות אותו 'גריבלדי יהודי', וכתב שהוא 'האיש האמיץ, העליז, המקסים והמעשיר ביותר שהכרתי אי- פעם... אחד מיוצאי- הדופן של החיים, נפלא בעת מלחמות ומהפכות ומשועמם במהלך היום- יום השליו, המסודר, הבלתי- מסעיר.' שדה היה בן ארבעים ושש כשהגיע לירושלים בפרוץ מאורעות תרצ"ו. זה היה לאחר שבספטמבר 1935 חוקקו בגרמניה את חוקי נירנברג, ודובר על 'עקירת היהודים מן המציאות הגרמנית'. ביטאון הרופאים הגרמנים כתב ש'קולעת ההשוואה בין יהודים לחיידקי שחפת. שהיהודים הם זיהום כרוני.' העלייה החמישית היתה אז בעיצומה. הערבים מצִדם לא אהבו את זרם הפליטים שבא משם לביתם. 'אם הבית בוער שם מדוע שיקפצו לחצר שלנו?' ופתחו במה שכינו 'המרד הגדול', שהיה לפרק הראשון במלחמה בת שישים השנים בין ערבים ליהודים, זו שעדיין נמשכת."
• "יצחק שדה בא לירושלים להקים בה יחידה לוחמת מסוג חדש. בחבורת הצעירים, חבריו של יוסי, מצא לוחמים מהסוג שחיפש. יום אחד הודיעו לעַבְּדוּ (ישראל בן יהודה), אחד מהחבורה שהיה מבוגר מעט מיוסי, פרא שרמנטי, שופע הומור ובעל אישיות חזקה, שמגיע מפקד חדש ושמו יצחק לנדוברג, שנוהג לערוך ביקורי- פתע. עבדו, שהיה נוח להתרגז, אמר ליוסי ש'בבקשה יודיעו ללנדוברג הזה שאם יעז לבקר את השמירה שלי בלי הודעה, יחטוף כדור בראש.' למחרת טילפן יצחק שדה ואמר שהואיל ושמע שהוא עלול לחטוף כדור בראש, הוא מודיע מראש שהוא מגיע. עבדו ענה בקשר שהוא שולח את אחד האנשים להביא אותו מחשש למוקשים בשטח. לחברים הוא אמר: 'איזה מוקשים?! שיפרפר!' צבי ספקטור יצא לקראתו, אך באותה שעה החלה התקפה באזור ששדה שהה בו, והוא נשאר לסייע שם בהגנה. צבי חזר בלעדיו ואמר שפגש את האיש. אדם מגושם שיגיע בכוחות עצמו."
• "כל אותו לילה האזינו לקולות הקרב. לפנות בוקר נרדמו, מותשים. פתאום העיר אותם השומר התורן ואמר שכומר תמהוני נמצא בשטח. הסתובב אז מידע מודיעיני על כמרים מהכנסיות והמנזרים בסביבה העוזרים לערבים, ואף מציידים אותם במזון בנוסף על כך שהם מרגלים למענם. עבדו מיהר לקרוא לצבי וליוסי כדי לצאת לקראת החשוד, נכון לשכוח לרגע את כללי המשחק ההוגנים, אלה שמדי פעם היה נוח לשכוח. ליד המחצבות, עם נשק דרוך, פגשו את הכומר. צבי אמר: 'איזה כומר?! זה הלונסברג הזה!' לנדוברג, תיקן שדה בחיוך. עבדו הגיע והתחיל להטיף מוסר לשדה על שהוא משוטט בלי להודיע. שדה הקשיב לו בנימוס ואמר: 'אתה עבדו שרוצה להרוג אותי?' הוא סיפר שהשכים קום ושוטט בסביבה. בינתיים נכנס לעמדה, לפילבוקס, השקיף בעד האשנבים והראה להם כמה שטח מת יש בנקודת התצפית הזאת ואיזה יתרון זה נותן לאויב. אחר- כך נתן הרצאה ארוכה על הטקטיקה שלו. הם התייחסו אליו בחשדנות, אך לא יככלו שלא ליפול בקסמו. איש לא דיבר איתם מעולם בצורה כזאת. כך החלה הפעילות של היחידה היחידה,ששדה הרומנטיקן כינה 'הנודדת', שהיתה למעשה האמא והאבא של סיירות צה"ל בעתיד."
• "בלילות לקח אותם שדה למה שכינה 'כיבוי אורות בכפרים הערביים'. הוא אמר שאין זה הוגן שהיהודים נאלצים להסתתר בבתיהם בחושך, ואילו הערבים יושבים באור ויורים בהם. הוא לימד אותם לארוב לפורעים. לצאת מהפילבוקסים ומהחפירות. יוסי, שכונה בגלל גילו הצעיר ויפי תוארו 'נער השעשועים של הנודדת', צבי ספקטור המהורהר, דמות האב ואיש הספר שבחבורה, עבדו הלוחם הנועז והפראי, יצחק הֶקֶר, השקט והנבון, כולם היו לחייליו של שדה. המשימה היתה לבנות יחידה חכמה, נועזת, מלוכדת, לשמירה על היישובים בסביבות ירושלים. שדה אמר: במקום שהם יבואו אליכם, אתם תצאו אליהם. כוחנו קטן. הלילה מעצים אותנו. הערבי מכיר את האדמה. חוש הגישוש שלו עולה על שלנו. הוא יודע לחמוק. להתחבא. הוא איש מלחמה טוב. הכוח שלנו נעוץ ביכולת ההפתעה, בהתגנבות ובניצול יתרון הלילה. בעיניו היו בני הארץ ילדי- הפלא של ההיסטוריה היהודית, התגלמות גיבורי התנ"ך ללא הגבנון הגלותי. הוא עצמו נראה כבד ומגושם. ראייתו לא היתה טובה. הם יכלו לשמוע אותו מדשדש ממרחק קילומטר. לפעמים נראה כמו משורר שהגיע בטעות. אבל הוא היה להם מפקד במלוא מובן המלה. כשאתה קטן, שינן בפניהם, הֶיה זריז, פיקח ורב- תחבולות ובעיקר, רב- תעוזה."
• "שדה, נהג לישון ערום, להתעמל לבדו בבוקר ואחר- כך להתרחץ במים קרים; הוא היה מסוגל לדבר שעות על טקטיקה ויכולת העזה ולשלב בדבריו שירה והגות, פרי ניסיון אישי מחייו כלוחם במהפכה ברוסיה ואחר- כך בארץ. וגם ידע לשתוק כמו אבן. להיות חביב ופתוח וגם מכונס בעצמו וסתום במילותיו. בפיקודו, אימצה 'הנודדת' את הקו לפיו קול ירי הנשמע במפתיע בשטח פתוח אפקט הרתעה רב יותר מכפי יכותו הריאלית, ואת הפילוסופיה שהגשם שיורד עליך, יורד גם על האויב. לאומה קטנה, טען, בארץ קטנה כשלנו, אין הזדמנות חוזרת. אין לעם הזה לאן לסגת ממה שאלתרמן הגדיר 'חפירות חייו'. שדה לימד את יוסי וחבריו להאמין שהם אומנם משרתים את העם אך לא יקבלו דבר בתמורה. לא היה תקציב. לא היתה מדינה שתממן אותם."

קישורים חיצוניים

ערך בוויקיפדיה: יצחק שדה

תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יצחק שדה