ליאו שטראוס

פילוסוף יהודי-אמריקאי

ליאו שטראוס (באנגלית: Leo Strauss, ‏1899 – 1973) הוא פילוסוף יהודי־אמריקאי, יליד גרמניה.

כלליעריכה

  • חיים קצרים מדי מכדי לקרוא ספרים שאינם הספרים הטובים ביותר."
  • "החיפוש אחר חוכמה יכול להביא למסקנה שחוכמה אינה הדבר היחידי שנחוץ."
  • "פילוסוף מפסיק להיות כזה כאשר הוא מאמין בוודאות הסובייקטיבית של פתרון יותר מאשר הוא מודע לבעייתיות שלה."

מתוך כתביועריכה

  • מטרה הראויה של הכתיבה היא לעורר מחשבה אצל אלה שמטבעם מתאימים לכך."[1]
  • "כל פעולה פוליטית מכוונת לשימור המצב הקיים או לשינויו. כשמטרתה שימור, אנו שואפים למנוע את שינוי המצב לרעה, כשהיא נועדה לשינוי אנו מקווים שתביא לדבר טוב יותר."
  • "כמו באי משתה השיכורים מיין, האזרחים הם שיכורים בגלל פחדים, תקוות, תשוקות והסחות דעת ולכן יש צורך שישלוט בהם מנהיג שהוא פיכח."[2]
  • "משבר המודרניות מתגלה או מתגלם בעובדה, שהאדם המערבי המודרני שוב אינו יודע מה הוא רוצה – שהוא שוב אינו מאמין כי יש בכוחו להבחין בין טוב לרע, בין צדק לעוול. עד לפני דורות אחדים היה מובן מאליו, בדרך כלל, שאדם יכול להבחין בין טוב לרע, שאדם יודע מהו הסדר החברתי הצודק או הטוב או הטוב ביותר – בקיצור, היה ברור שהפילוסופיה הפוליטית אפשרית ונחוצה."
  • "כשאנו, היהודים, לוחמים למען מה שאנו קוראים לו צדק חברתי, אנו פונים אל עקרונות, שבסופו של דבר היו במקורם שלנו, אם יורשה לי להתבטא כך. כשהשחורים נלחמים על צדק, עליהם לפנות אל עקרונות שלא היו שלהם, או של אבותיהם באפריקה, אלא שלמדו אותם ממדכאיהם. אין זה הבדל של מה בכך, ומי שאינו רוצה ללכת סחור־סחור, חייב לציין אותו." ~ לשם מה להישאר יהודי
  • "נוכל לדמיין לעצמנו ללא קושי היסטוריון שחי במדינה טוטליטרית, חבר במפלגה היחידה הקיימת בה, שהכול מכבדים אותו ואיש אינו חושד בו, והנה, מחקריו מעוררים בלבו ספקות בנוגע למהימנות הפרשנות שמציעים השלטונות לתולדותיה של הדת. איש לא ימנע ממנו לפרסם התקפה נרגשת על מה שיקרא לו השקפת העולם הליברלית. מובן שיהא עליו לנסח את השקפת העולם הליברלית לפני שיתקיף אותה; הוא ינסח את דבריו בסגנון שקט, מאופק ומשעמם במקצת, סגנון שייראה טבעי לגמרי; הוא ישתמש במונחים טכניים רבים, יביא מובאות רבות וייחס חשיבות מוגזמת לפרטים שלא מעלים ולא מורידים, כאילו שכח את מלחמת הקודש למען האנושות והסתבך במריבות חסרות ערך של מדקדקים בקטנות. רק לאחר שיגיע ללב־לבו של הדיון, יכתוב שלושה או ארבעה משפטים בסגנון תמציתי וער שיש בו כדי לעורר את תשומת־לבם של צעירים שאוהבים לחשוב... הקורא הצעיר והנבון שלו ישלח מבט חטוף ראשון אל הפרי האסור... הרדיפות יוצרות אפוא טכניקת כתיבה מיוחדת במינה, ועם זה סוג מיוחד במינו של ספרות, שבו האמת על כל הדברים המכריעים מוצגת אך ורק בין השורות." ~ רדיפה ואמנות הכתיבה, 1952
  • "מה צורך בה [באמנות הכתיבה בין השורות] בחברה ליברלית באמת? התשובה פשוטה. ב'משתה' של אפלטון משווה אלקיביאדס – הבן הדובר גלויות של אתונה הדוברת גלויות – את סוקרטס ואת דרשותיו לפסלים שחזותם מכוערת מאוד מבחוץ, ואילו פנימיותם משקפת את הדימויים היפים ביותר של הישויות האלוהיות. יצירות סופרי העבר הגדולים נראות יפות גם כשמביטים עליהן מבחוץ. ואף על פי כן, יופיין הנראה לעין אינו אלא כיעור בהשוואה לאוצרות הגנוזים שמתגלים רק לאחר עמל ממושך, עמל שלעולם אינו קל אבל תמיד מענג. על העמל הזה, שלעולם אינו קל אבל תמיד מענג, חשבו הפילוסופים בשעה שהמליצו על החינוך. החינוך, כך הרגישו, הוא התשובה היחידה לשאלה הדוחקת תמיד, לשאלה הפוליטית למהדרין: איך ליישב בין סדר שאינו דיכוי ובין חופש שאינו הפקרות." ~ רדיפה ואמנות הכתיבה, 1952

נאמר עליועריכה

  • "לדידו של שטראוס, ירידת מעמדה של הפילוסופיה הפוליטית היא סימפטום למשבר הפוליטי והמוסרי של הליברליזם המודרני ושל התרבות המערבית בכללותה. התרבות המערבית, המתיימרת להיות רציונלית לעילא, הולכת ומאבדת את האמון בעצמה משום שאין ביכולתה להצדיק באופן רציונלי את היסודות שעליהם היא בנויה." ~ אהוד לוז

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Leo Strauss, The City and Man
  2. ^ Leo Strauss, History of Political Philosophy