ברל כצנלסון: הבדלים בין גרסאות בדף
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Liadmalone (שיחה | תרומות) ←הערות שוליים: תבנית |
מ כך |
||
שורה 14:
* "תפקידנו החינוכי הוא לעשות להם את הארץ הזאת, ואת העולם הרוחני שהצמיח אותה, לבית שהנפש אחוזה ודבוקה בו. וזה לא יושג בלי אווירה של אהבה-ללא-חשבונות, של כבוד-בלתי-מזויף, של הידבקות בעם ובגורלו ובתולדותיו הטראגיות, בערכיו הרוחניים, ביצירתו החיה ובחזון תקומתו, אשר יסודותיה ה'לאומיים' וה'אנושיים', ה'מוסריים' וה'סוציאליים' ניתנים להפרדה רק במילונינו ובנוסחאותינו, אך לא בהתגלמותה החיה."
* "עניין העברת האוכלוסין עורר אצלנו ויכוח: מותר או אסור. מצפוני שקט בזה לגמרי, טוב שכן רחוק מאויב קרוב, הם לא יפסידו על ידי העברתם, ואנחנו בודאי לא. בחשבון אחרון - הרי זו רפורמה פוליטית ישובית לטובת שני הצדדים. זה מכבר סברתי כי זהו הטוב בפתרונות... אלא שלא עלה על דעתי כי ההעברה "אל מחוץ לארץ ישראל" פירושה לסביבות שכם. האמנתי ועודני מאמין כי הם עתידים לעבור לסוריה ולעיראק." ([http://www.pitgam.net/data/%5B%D7%90%D7%99%D7%97%D7%95%D7%93+%D7%A4%D7%95%D7%A2%D7%9C%D7%99+%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%9F+-+%D7%94%D7%AA%D7%90%D7%97%D7%93%D7%95%D7%AA%5D/1/1/0/ מתוך נאום במועצת "איחוד פועלי ציון - התאחדות" 1937])
* "היש בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב־עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות־נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן, יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות שונות ל'שמד'! כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על־ידי יסורי העם ומשאת נפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט." ~ נאום 1 במאי 1936.{{הערה|1=[http://jpress.org.il/Olive/APA/NLI_heb/?action=tab&tab=browse&pub=DAV#panel=document אל מול פני המהפכה] (דברים באספת אחד במאי באמפיתאטרון של התערוכה בתל-אביב), עתון דבר, 4 במאי 1936, עמוד 2.}}
* "כל כמה שירבו הישגינו בארץ, וכל כמה שנרבה ונגבר כאן, וגם לכשנזכה ונחיה כאן חיים שאין בהם בושה וכלימה – לא נאמר 'נגאלנו' כל עוד לא תמה גלותנו. כל עוד ישראל פזורים בגלות ונתונים לגזירות ולאיבה ולבזיון ולשמד, כמו בתימן שבאסיה, באלז'יר שבאפריקה, בגרמניה שבאירופה, ולו גם נהנים מ'שויון זכויות' ומחסדי הטמיעה כבצרפת הקפיטליסטית ובסס"ר הקומוניסטית, - לא אשכח, לא אוכל שכוח את יום החורבן, היום האיום מכל ימים, יום גורלנו." ~ לאחר ביקורם של מדריכי [[W:המחנות העולים|המחנות העולים]] ביער בן שמן ביום [[תשעה באב]].
* "את הזנחת התשעה באב בציבורנו בכלל, אני רואה כאות להפלגה שאין עמה הגה מכיוון של אידאה מרכזית. אנו אומרים לחנך את הנוער לחיים חלוציים, לחי הגשמה... כיצד נגיע לכך? האמנם יעלה זרע זה על סלע צחיח, על רצפת אספלט?! גם אידאה זקוקה לקרקע תחוח בה תוכל להעמיק שורשים. דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושתם הדורות... מחזיר לתחיה מסורת קדומה שיש בה להזין את נפש הדור המחדש." ~ על ביקורם של מדריכי [[W:המחנות העולים|המחנות העולים]] ביער בן שמן ביום תשעה באב
| |||