פתיחת התפריט הראשי

ברל כצנלסון

ממנהיגי תנועת העבודה
ברל כצנלסון, 1934

ברל כצנלסון (25 בינואר 1887 - 12 באוגוסט 1944), ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה בארץ ישראל, הוגה דעות של הציונות הסוציאליסטית, עיתונאי, עורך וממקימי מוסדות ההסתדרות.

תוכן עניינים

כלליעריכה

  • נוער רשאי להעז ולשאול שאלות, יש לו רשות לבקש לעצמו נתיבות חדשות אשר לא ידעון הדורות הקודמים."
  • "בנייננו אינו בניין אבנים, אלא בניין לבבות. אבן מונחת במקום שמניחים אותה, לב האדם תמיד מפרכס, תמיד זע ונע. בניין זה טעון תמיד התחדשות, בדיקה ובחינה, ותמיד יש לשאול האם הקו נטוי לעומת החזון."
  • "ברצוני לעשות משהו, ברצוני להיות ניצוץ קטן... אני נמשך אל אותם עקשנים עמלים אשר השליכו הכול מאחורי גוום כדי לנסות ולהתחיל בחיים אחרים כדי להיפטר מן הגלות." ~ ערב עלייתו לארץ ישראל
  • "זהו החוף האחרון... כל מה שהיה קודם נגמר וחוף אחר לא יהיה עוד." ~ בשעת הגעתו לחוף יפו, 1909
  • "המפעל הציוני הוא מפעל כיבוש...לא במקרה אני משתמש לגבי היצירה היישובית במונחים צבאיים."
  • "בשבילנו העלייה היא הקריטריון לכל, וכל שיטה כלכלית תבחן בזה אם היא מביאה לריבוי העבודה."
  • "משנעשו ישראל חסידי אומות העולם פסקו חסידי אומות העולם."[1]
  • "סיבוב החומה וביקור הכותל, הר הבית הוא הוא המפעים את הלב ומעביר על גדותיו." ~ על סיורו בעיר העתיקה בירושלים בראשון של פסח (מרץ 1918) ובשביעי של פסח (אפריל 1918).[2]
  • "לא בדיעותיו ולא בכשרונו הוא לוקח את ליבי, כי אם בעובדת היותו הוא... הוא נחמד. בחיוניותו, בחושיו המיוחדים, הערים למה שאחרים, כולנו, נרדמים. ~ על זאב ז'בוטינסקי, במכתב ללאה מירון, בת זוגו, בימי שירותו בגדוד העברי.[3]
  • "לא בחסדכם ניתנה לנו הארץ ולא בזדון רמייתכם תשכּלו אותה מאיתנו. לא תוכלו לנו. בראשינו ננפץ את בריחי הברזל" ~ לאחר פרעות תר"ף באפריל 1920, בתגובה על איסור העלייה היהודית על ידי הבריטים.[4]
  • "במרכזה של ההיסטוריה העברית עומד דבר הגשמת הציונות במלוא היקפה ותוכנה... במרכזה של ההיסטוריה האנושית עומד דבר הגשמת הסוציאליזם במלוא היקפו ותוכנו."
  • "כי דוד בדור ימרוד זה טבעו של עולם, אך כי דור לא יכיר את קודמו זה 'ברכה' שנתברך בה רק הדור שלנו. והרי ה'לא ידע את יוסף' מגיע גם למנשה ואפרים, והרי עם שאין לו עבר אין לו הווה וגם עתיד לא יהיה לו."
  • "תפקידנו החינוכי הוא לעשות להם את הארץ הזאת, ואת העולם הרוחני שהצמיח אותה, לבית שהנפש אחוזה ודבוקה בו. וזה לא יושג בלי אווירה של אהבה-ללא-חשבונות, של כבוד-בלתי-מזויף, של הידבקות בעם ובגורלו ובתולדותיו הטראגיות, בערכיו הרוחניים, ביצירתו החיה ובחזון תקומתו, אשר יסודותיה ה'לאומיים' וה'אנושיים', ה'מוסריים' וה'סוציאליים' ניתנים להפרדה רק במילונינו ובנוסחאותינו, אך לא בהתגלמותה החיה."
  • "נוער נהדר, למרות הדיעות המשובשות. היחס אלי, למתנגד, היה תרבותי מאוד. הלוואי שהנוער שלנו יידע לקבל ככה פני מתנגד". ~ על פגישתו עם נוער בית"ר בריגה, לטביה, בסתיו 1930. דיווח למרכז מפא"י, 31.10.1930.[5]
  • "היש בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב־עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות־נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן, יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות שונות ל'שמד'! כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על־ידי יסורי העם ומשאת נפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט." ~ נאום 1 במאי 1936.[6]
  • "ברית, הסכם, ידידות, אחווה, סולידריות הם מן הדברים שמצריכים, לפחות, שניים. ועד שלא יהיו שנים אין "השידוך" יכול לקום, כל כמה שהשדכן ימתיק אמרים. ולא די אפילו שבן־זוג אחד תישרף נפשו בלהבה משפעת אהבה. אני מאמין שיבוא יום ואנחנו נגשים את הסולידריות הזאת. אבל היא לא תבוא רק מפני זה בלבד שנחליט להטיל אותה על זולתנו [...] ואלה מאתנו, שהם יודעים בבהירות את הדרך כיצד מקימים בידים תנועת פועלים אצל עם אחר... אולי ילמדו אותנו, כיצד נביא בברית אחת את הפועלים והעמלים, מבני עמנו, אשר חיו בין עמי המזרח, ועדיין לא למדנו לדבר אתם ולהבין לרוחם ולצרכיהם". ~ על האפשרות לסולידריות עם הפועל הערבי. נאום 1 במאי 1936.[7]
  • "עניין העברת האוכלוסין עורר אצלנו ויכוח: מותר או אסור. מצפוני שקט בזה לגמרי, טוב שכן רחוק מאויב קרוב, הם לא יפסידו על ידי העברתם, ואנחנו בודאי לא. בחשבון אחרון - הרי זו רפורמה פוליטית ישובית לטובת שני הצדדים. זה מכבר סברתי כי זהו הטוב בפתרונות... אלא שלא עלה על דעתי כי ההעברה "אל מחוץ לארץ ישראל" פירושה לסביבות שכם. האמנתי ועודני מאמין כי הם עתידים לעבור לסוריה ולעיראק." ~ מתוך נאום במועצת "איחוד פועלי ציון - התאחדות", 1937.[8]
  • "כל כמה שירבו הישגינו בארץ, וכל כמה שנרבה ונגבר כאן, וגם לכשנזכה ונחיה כאן חיים שאין בהם בושה וכלימה – לא נאמר 'נגאלנו' כל עוד לא תמה גלותנו. כל עוד ישראל פזורים בגלות ונתונים לגזירות ולאיבה ולבזיון ולשמד, כמו בתימן שבאסיה, באלז'יר שבאפריקה, בגרמניה שבאירופה, ולו גם נהנים מ'שויון זכויות' ומחסדי הטמיעה כבצרפת הקפיטליסטית ובסס"ר הקומוניסטית, - לא אשכח, לא אוכל שכוח את יום החורבן, היום האיום מכל ימים, יום גורלנו." ~ לאחר ביקורם של מדריכי המחנות העולים ביער בן שמן ביום תשעה באב.
  • "את הזנחת התשעה באב בציבורנו בכלל, אני רואה כאות להפלגה שאין עמה הגה מכיוון של אידאה מרכזית. אנו אומרים לחנך את הנוער לחיים חלוציים, לחי הגשמה... כיצד נגיע לכך? האמנם יעלה זרע זה על סלע צחיח, על רצפת אספלט?! גם אידאה זקוקה לקרקע תחוח בה תוכל להעמיק שורשים. דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחיה מסורת קדומה שיש בה להזין את נפש הדור המחדש." ~ על ביקורם של מדריכי המחנות העולים ביער בן שמן ביום תשעה באב ותחושת הזלזול של חברי תנועות נוער בתשעה באב, 1934
  • "פסח, עם שומר במשך אלפי שנים את יום צאתו מבית עבדים ודרך כל מחילות השיעבוד והאונס והאינקוויזיציה והשמד והפרעות נושאת האומה בלבה את הגעגועים לחופש... איזה יצר חירות עמוק טבוע בלב עם שיכול היה באביב ימיו ליצור יצירה גאונית כזאת ולמסור אותה מדור לדור."
  • "אבותינו שהועלו על המוקד, אשר נסחבו למרתפי האינקוויזיציה, אשר נשחטו במאכלת הקוזקים, הייתה להם הכרה מוחלטת, שיש להם עסק עם פריצי חיות. הם ידעו שאין להם כח נגד פריצי החיות, אבל אף רגע לא חסרה להם הכרת צדקת הם. המעציב והמביש בייסרונו, אנו, הוא שכמה מבני דורינו חסרה להם ההרגשה החיה של צדקתנו המוחלטת."
  • "כדי לקיים את יסוד השבת בחיי ישראל אינני צריך להסכמים בין מפלגתיים... השבת בשבילי היא מעמודי התרבות העברית וההישג הסוציאלי הראשון של האדם העובד בהסטוריה האנושית, ואני בוש שהיה הכרח לעשות ענין זה, שהוא שלנו, על כל פנים לא פחות מאשר של איזה חוג אחר בישראל... ואני בוש שלא הצלחנו לקיים הסכם זה."
  • "אחרי הטרור של יהודים בערבים, לא יתמהמה הטרור היהודי כנגד יהודים" ~ לדב שטוק, 28.7.1938. על פעולות הטרור היהודי בתגובה לטרור הערבי בזמן מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט.[9]
  • "כשאני רואה מתנגד, רוצה אני לדעת מדוע הוא מתנגד... הריני נוטה להניח, כי איזה פגם שיש בי ובתנועתי הוא שמזין ומפרנס את המתנגד... אתם קיימים בגלל איזה פחת שיש בנו". ~ לזאב ז'בוטינסקי, לונדון, ספטמבר 1939.[10]
  • "אין עם יכול לוותר על מלחמת שחרורו, בלי שתהיינה לכך תוצאות איומות". ~ במועצת ההסתדרות המ"א, 9.12.1940, בתגובה לגירוש האלים בעתלית של מעפילי האניה "אטלאנטיק".[11]
  • "הנכונות להסתכן, יש שהיא מצילה מסכנות"! ~ במועצת ההסתדרות המ"א, 9.12.1940, על כך שפיצוץ האנייה "פאטריה" היה מעשה נואש שנעשה בשל חוסר העוז להתנגד בשלב מוקדם יותר.[12]
  • "אני הייתי מבקש את כל אותם ציונים טובים, אל יביאו לנו סחורה שאינה שלהם" ~ בתגובה לרעיון המדינה הדו־לאומית שהציעו מאיר יערי והשומר הצעיר – רעיון שדרושים לו שותפים, אולם אלה לא גילו את רצונם בשותפות כזו. בישיבת הוועד הפועל הציוני המצומצם, 10.11.1942.[13]

בזכות המבוכה ובגנות הטיחעריכה

  • "לא טוב אנוכי מאחַי. אינני מחוץ למבוכה. ומן הראוי כי לא יסתיר אדם מעצמו את מבוכתו. ומדוע לא נהיה נבוכים? בני אדם ראו את מיטב האידיאלים האנושיים –תמצית תרבות הדורות – מנופצים ומחוללים. האומנם לא נהיה נבוכים?"
  • "כשרואה אני אדם מתהלך בינינו כמי שתירץ את כל הקושיות והפרכות, או כמי ש'מורה נבוכים' חדש חובר למענו ונתון בחיקו, או כמי שאינו זקוק גם לכך, באשר דעתו הצלולה לא ידעה מבוכה מעולם – הריני מהרהר אחריו שמא הוא חי בעולמות אחרים, מחוץ לעולם הבכא שלנו ולתהפוכותיו וליסוריו ולתקוותיו הגזולות, או שמא הוא משביע את נפשו בלעיסת גירה שהיא היא המיישרת כל הדורים. ואשר לי, טובה לי נפש נבוכה ותועה ובלתי נרגעת, מנפש אשר מום אין בה והיא שוקטת, גם היום, על אמיתותה." ~ "בזכות המבוכה ובגנות הטיח", ב' בתמוז 1940

נאמר עליועריכה

  • "הארי שבחבורה, מורה הדרך, מאיר לכל הדורות הבאים, המוח, המצפון והפה של התנועה, מדריך נאמן לנוער ליישוב ולעם..." ~ דוד בן גוריון

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ דב סדן, קערת צימוקים, ירושלים תש"י, מס' 643.
  2. ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 115; עמ' 347, הערה 56.
  3. ^ אניטה שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 385, הערה.
  4. ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 168; עמ' 352, הערה 2: "נעילת שערים", קונטרס, ל"ד, כ"ח ניסן תר"ף [16.4.1920]".
  5. ^ אניטה שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 393; עמ' 739, הערה 57.
  6. ^ אל מול פני המהפכה (דברים באספת אחד במאי באמפיתאטרון של התערוכה בתל-אביב), עבדות בתוך מהפכה, עתון דבר, 4 במאי 1936, עמוד 2.
  7. ^ אל מול פני המהפכה (דברים באספת אחד במאי באמפיתאטרון של התערוכה בתל-אביב), התרופה הגואלת, עתון דבר, 4 במאי 1936, עמוד 2.
  8. ^ נאום במועצת "איחוד פועלי ציון - התאחדות", 1937
  9. ^ אניטה שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 587; עמ' 757, הערה 247.
  10. ^ אניטה שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 590.
  11. ^ אניטה שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 602; עמ' 758, הערה 15.
  12. ^ אניטה שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 603; עמ' 758, הערה 16.
  13. ^ אניטה שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 693; עמ' 765, הערה 251.