יורם קניוק: הבדלים בין גרסאות בדף

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
עריכה
הועבר
שורה 24:
* "אם ככה, הקוראים ישלמו מעט מאוד אבל לא יהיו כותבים ומתרגמים. צריך למצוא את אמצע הדרך. נכון שאפשר לחיות בלי הספרים של יורם קניוק, אבל אי אפשר לקנות ספרים בלי שיהיו ספרים, ואיך יהיו ספרים אם סופר לא יכול להתפרנס. איזה מין דבר זה בכלל? שייקחו את התפריטים של כל המסעדות שפושטות את הרגל ויהיה להם מה לקרוא." ~ מתוך [http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1045,209,40965,.aspx ראיון] במגזין "עכבר העיר" 8 באוקטובר 2009
* "כול הצודקים בכל הדורות המיטו נהרות של דם. היהודים יורים אלפי פגזי תותחים על עזה מול כמה טילי קסאם. ישראלים מתייחסים ברשעות בשטחים, אבל האם יש למישהו היכולת והכסף לפנות, נאמר, שמונים אלף יהודים מהגדה, שעשרות שנים סחטה את כל ההון שהיה לנו ותקועה כעצם בגרון כבר מתקופת [[יגאל אלון|אלון]] ו[[שמעון פרס|פרס]] ו[[יצחק רבין|רבין]] וכמובן [[אריאל שרון|שרון]]? האם תבונתו המועטת של שר הביטחון יכולה להשתנות ולא להרוג ילדים כדי שמחבלים יירו טילים? מה שלא נעשה ומה שהם לא יעשו, נמצא את עצמנו בגדרות ביטחון מכל הצדדים. הסכסוך היהודי־ערבי אינו בר פתרון. טובי המוחות יישברו מול הגדרות. שמו כאן יותר מדי דם והרג וגזל מכדי שניתן יהיה לחמישה מיליון יהודים להחזיק מעמד לשנים מול מאות מיליוני ערבים. אין דרך לשנות את טבע האדם הרע מנעוריו." ~ מתוך מאמרו "[http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3241150,00.html הצודקים המיטו נהרות של דם]"
 
* "חוץ מזה, אני לא הייתי איש חשוב והרי גם היום אינני. הייתי חייל מושתן בן 17 וחצי שתוך כדי המלחמה נהיה בן 18, גיל שהיום נראה לי כאילו ארע בימי הביניים. נדמה לי שחוץ מ[[w:נתיבה בן יהודה|נתיבה בן יהודה]] שכתבה ספרים עזים וחשובים על המלחמה ואולי עוד אחד או שניים איש מהלוחמים עצמם לא כתב. כתבו מפקדים. כתבו פוליטיקאים. כתבו היסטוריונים. אני כתבתי מתוך הזיכרון או הדמיון של הזיכרון של הנער שהייתי. שליש מבני דורי נהרג במלחמה ההיא. אין למספר הזה אח ורע. בחטיבות האחרות של הפלמ"ח היו הכשרות מגויסות, בנים ובנות. בהראל היינו כל אחד ממקום אחר. לא שרנו סביב מדורה לפני הקרבות. שרנו שירים ערביים ושירים מטופשים והתחפשנו לחיילים ומכיוון שלא נהרגנו נאלצנו לחיות." ~ מתוך מאמרו "[http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1177969#yoram אפקט תש"ח]" שפורסם בעיתון "הארץ" 9 ביולי 2010
* "בספר '[[התפסן בשדה השיפון]]' כותב הגיבור של [[ג'רום דייוויד סלינג'ר|סלינג'ר]] (אני לא מביא את המילים המדויקות) שכאשר הוא מסיים לקרוא ספר שהוא אוהב הוא רוצה להתקשר לסופר, אפילו אם הוא מת. מהבחינה הסטטיסטית אני מזמן מת. אדם כמוני מת בגיל 78 וחצי. והנה אני כבר בן שמונים. אנשים מתקשרים אליי מן העבר, או סתם אנשים שהתרגשו. זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לסופר שאנשים שהוא אינו מכיר מתקשרים אליו כי זה עתה סיימו לקרוא את ספרו. זאת המתנה הטובה ביותר שאפשר לקוות לה בכתיבת ספרים. אילו הייתי אני צריך להתקשר הייתי עושה מה שאני חושב שכל קורא נבון של ספר, כל ספר, צריך לעשות, והוא לראיין את הספר על הסופר ולא להיפך, כפי שזה קורה תמיד. כי מה כבר יוצר יכול לומר על יצירתו? הלוא אני לא מבין מה כתבתי כי אני כותב כדי לדעת." ~ מתוך מאמרו "[http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1177969#yoram אפקט תש"ח]" שפורסם בעיתון "הארץ" 9 ביולי 2010