יורם קניוק: הבדלים בין גרסאות בדף
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
הועבר |
עריכה, הרחבה, הועבר |
||
שורה 1:
[[קובץ:Yoram Kaniuk.JPG|ממוזער|200px|יורם קניוק|"
'''[[W:יורם קניוק|יורם קניוק]]''' (2 במאי 1930 - 8 ביוני 2013) היה סופר, צייר ועיתונאי [[ישראל|ישראלי]].
==מתוך ספריו==
* "אתה לא לוחם מפני שאתה כועס, חיילים כועסים אינם דוקא חיילים טובים." ~ מתוך ספרו "בתו", ספרית מעריב, 1987, עמ' 122
* "לחימה אינה משא־נפש, היא מקצוע. שנאה וקנאות משרתות את השטן, לא את הלוחם." ~ מתוך ספרו "בתו", ספרית מעריב, 1987, עמ' 175
* "ופתאום בא לי החשק להראות לחרא הקטן מי כאן הר הבית בידינו." ~ מתוך ספרו "הנעדרת מנחל צין"
* "הייתי כסיל שהלך להיות בן חיל ולהכות באויב. זה מה שהייתי. האם התגייסתי מוקדם כל כך, בן שבע עשרה וחצי, מפני שהייתי גיבור או שמא מפני שפחדתי וברחתי ממשהו? ואם כן, ממה? כנראה הייתי פחדן. אנשים בעלי דמיון פוחדים. לאנשים בעלי דמיון יצירתי יש גם היכולת הזאת להיות טיפשים שמתנדבים למהלכים אבודים." ~ מתוך ספרו "[[תש"ח]]"
* "אני לא בטוח מה אני זוכר באמת, הלוא איני סומך על הזיכרון, הוא ערמומי ואין בו אמת אחת ויחידה. אתה חושב, ואחרי רגע אתה זוכר רק מה שאתה רוצה." ~ מתוך ספרו "[[תש"ח]]" ▼
* "הייתי נער בן שבע־עשרה וחצי, ילד טוב תל אביב באמצע מרחץ דמים." ~ מתוך ספרו "[[תש"ח]]" ▼
* "אמנות לשמה היא מושג חדש בהיסטוריה כמו נישואי [[אהבה]]." ~ מתוך ספרו "[[בא בימים]]" ▼
* "מישהו כתב פעם שיצירה היא ריגוש שנזכרים בו בשלווה. יצירות. יצירות אמנות הן סערות נצחיות שנכפתו בכבלים." ~ מתוך ספרו "[[בא בימים]]"▼
▲* "אני לא בטוח מה אני זוכר באמת, הלוא איני סומך על הזיכרון, הוא ערמומי ואין בו אמת אחת ויחידה. אתה חושב, ואחרי רגע אתה זוכר רק מה שאתה רוצה." ~ מתוך ספרו "תש"ח"
▲* "הייתי נער בן שבע־עשרה וחצי, ילד טוב תל אביב באמצע מרחץ דמים." ~ מתוך ספרו "תש"ח"
▲* "אמנות לשמה היא מושג חדש בהיסטוריה כמו נישואי [[אהבה]]." ~ מתוך ספרו "בא בימים"
▲* "מישהו כתב פעם שיצירה היא ריגוש שנזכרים בו בשלווה. יצירות. יצירות אמנות הן סערות נצחיות שנכפתו בכבלים." ~ מתוך ספרו "בא בימים"
==אמרותיו==
===תל אביב===
* "מה יש ב[[תל אביב]] שכה מרבים להללה? אני לא מתאים לה: אינני אוהב שמש. אינני אוהב קיץ. אני צבר אבל אינני סובל סברס, אבטיח די בסדר אבל לא חגיגה כזאת גדולה, מכל הירקות אני דווקא הכי אוהב תרד, מה שעורר לא מעט תיעוב בין ילדי העיר. כמו כולם הייתי מבלה שעות בשפת הים, אבל אביו של אחד מידידי, שהיה בעל זכות להשכיר כיסאות נוח בחוף פרישמן, ליד טיר – ששם היו יורים באוויר ומתחת היו מתנשקים בחול בחושך – היה נותן לי כיסא בחינם וישבתי עם סוכך כמו הזקנים
* "ב־11 השנים שבהן חייתי ב[[ניו יורק]] חשבתי הרבה על תל אביב אבל המצאתי אותה במוחי וקיבעתי אותה כמו שהייתה בעת נסיעתי ונכון, העדפתי את ניו יורק. לפעמים הייתי מביט בצילומים ישנים וחושב שאולי לא נולדתי בעיר הזאת. אז מדוע אני כה אוהב לגור בה היום? אין לי מושג. עיר לא אוהבים, בקושי אישה או איש. כשאני נוסע לערים יפות בחו"ל, שהן כל־כך נפלאות, אני מניח א־ק־ג ברחוב והוא מראה 0 ואני סופר את הימים עד שאחזור לתל אביב." ~ מתוך מאמרו "[http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1076778 התל־אביבי הראשון]" שפורסם בעיתון "הארץ", 8 באפריל 2009
===פוליטיקה===
* "כול הצודקים בכל הדורות המיטו נהרות של דם. היהודים יורים אלפי פגזי תותחים על עזה מול כמה טילי קסאם. ישראלים מתייחסים ברשעות בשטחים, אבל האם יש למישהו היכולת והכסף לפנות, נאמר, שמונים אלף יהודים מהגדה, שעשרות שנים סחטה את כל ההון שהיה לנו ותקועה כעצם בגרון כבר מתקופת [[יגאל אלון|אלון]] ו[[שמעון פרס|פרס]] ו[[יצחק רבין|רבין]] וכמובן [[אריאל שרון|שרון]]? האם תבונתו המועטת של שר הביטחון יכולה להשתנות ולא להרוג ילדים כדי שמחבלים יירו טילים? מה שלא נעשה ומה שהם לא יעשו, נמצא את עצמנו בגדרות ביטחון מכל הצדדים.
* הסכסוך היהודי־ערבי אינו בר פתרון. טובי המוחות יישברו מול הגדרות. שמו כאן יותר מדי דם והרג וגזל מכדי שניתן יהיה לחמישה מיליון יהודים להחזיק מעמד לשנים מול מאות מיליוני ערבים. אין דרך לשנות את טבע האדם הרע מנעוריו." ~ מתוך מאמרו "[http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3241150,00.html הצודקים המיטו נהרות של דם]"
* "המילה 'נאצי', שנזרקת כלפי יהודי או לא יהודי בימינו, צריכה להיות אסורה על פי חוק... העם היהודי אינו יכול לשאת את חירופיהם של שומרוני ויהודאי השטחים המטיחים את המילה "נאצי" נגד שוטרים או חיילים או כל אדם אחר, יהודי, גרמני או ערבי. כדאי שבשטחים הכבושים ילמדו היסטוריה." ~ מתוך מאמרו "[http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3725579,00.html אל תקראו לי נאצי. לעולם]"
* "אם ככה, הקוראים ישלמו מעט מאוד אבל לא יהיו כותבים ומתרגמים. צריך למצוא את אמצע הדרך. נכון שאפשר לחיות בלי הספרים של יורם קניוק, אבל אי אפשר לקנות ספרים בלי שיהיו ספרים, ואיך יהיו ספרים אם סופר לא יכול להתפרנס. איזה מין דבר זה בכלל? שייקחו את התפריטים של כל המסעדות שפושטות את הרגל ויהיה להם מה לקרוא." ~ מתוך [http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1045,209,40965,.aspx ראיון] במגזין "עכבר העיר" 8 באוקטובר 2009
* "אפילו להשפיע אני כבר לא מסוגל כמו פעם. אנחנו מוחים ומתארגנים וחותמים על עצומות ומפרסמים מאמרים ועדיין אנשים אומרים שהים אותו הים והערבים אותם ערבים. אני לא רואה שום דבר בעתיד שישנה את הטרגדיה שאנחנו חיים בה. אין מוצא, רק הידרדרות."
▲* "כול הצודקים בכל הדורות המיטו נהרות של דם. היהודים יורים אלפי פגזי תותחים על עזה מול כמה טילי קסאם. ישראלים מתייחסים ברשעות בשטחים, אבל האם יש למישהו היכולת והכסף לפנות, נאמר, שמונים אלף יהודים מהגדה, שעשרות שנים סחטה את כל ההון שהיה לנו ותקועה כעצם בגרון כבר מתקופת [[יגאל אלון|אלון]] ו[[שמעון פרס|פרס]] ו[[יצחק רבין|רבין]] וכמובן [[אריאל שרון|שרון]]? האם תבונתו המועטת של שר הביטחון יכולה להשתנות ולא להרוג ילדים כדי שמחבלים יירו טילים? מה שלא נעשה ומה שהם לא יעשו, נמצא את עצמנו בגדרות ביטחון מכל הצדדים. הסכסוך היהודי־ערבי אינו בר פתרון. טובי המוחות יישברו מול הגדרות. שמו כאן יותר מדי דם והרג וגזל מכדי שניתן יהיה לחמישה מיליון יהודים להחזיק מעמד לשנים מול מאות מיליוני ערבים. אין דרך לשנות את טבע האדם הרע מנעוריו." ~ מתוך מאמרו "[http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3241150,00.html הצודקים המיטו נהרות של דם]"
===ספרות===
* "
* "אני כותב כמו שלא צריך לכתוב. אני לא כותב בתלם. זה לא שהאחרים לא כתבו טוב מאוד, אבל כתבו באיזו צורה מקובלת. אני לא כתבתי באופן מקובל, לא בגלל שרציתי, אלא בגלל שלא יכולתי אחרת. לפעמים זה לא הסתדר. בעיקר האקדמיה לא הסתדרה עם הכתיבה שלי, כי באוניברסיטה עובדים על פי הדברים הקבועים ואני באתי עם מחשבות אחרות".
* העברים הקדמונים לא בנו אנדרטאות כמו הרומאים אלא ארמונות מילים. כשהמצרים הקימו את הפירמידות, היהודים כתבו את שירת דבורה. אם דבורה הייתה באה היום עם השירה שלה, המו"לים היו אומרים לה, תביאי ארבע במאה. ממשלת ישראל הורסת כל בדל תרבות. היחס לספרות אצלנו הוא נורא."
* "כל מה ששייך לתרבות הם שונאים. רואים בו מרד, משהו מפחיד. דמוני. הספרטנים שהיו אומה של גיבורים ולמדו להיות לוחמים מגיל אפס אמרו שלא משנה מי מנצח במלחמות אלא מה שכותבים אחר כך המשוררים. התרבות העברית נוסדה על מילה, ולמרות זאת אנחנו צריכים להיאבק לקבל יותר משני שקל לספר."
* "אני רק חושב על המחר, ומה יהיה עם כל היוצרים והיצירתיות בארץ הזו, המדע והספרות והשירה והציור. אין לזה קונה. אין לזה סבסוד. בזמנו ההסתדרות עזרה. כשברל כצנלסון ייסד את ההסתדרות, דבר ראשון הוא הקים את קופת חולים, ואחר כך את עם עובד, שיהיה מה לקרוא, ואחר כך את עיתון'דבר', שיהיה עיתון עברי. היום למי אכפת מספרים או מהסופרים?"
===מוות===
▲* "בספר '[[התפסן בשדה השיפון]]' כותב הגיבור של [[ג'רום דייוויד סלינג'ר|סלינג'ר]] (אני לא מביא את המילים המדויקות) שכאשר הוא מסיים לקרוא ספר שהוא אוהב הוא רוצה להתקשר לסופר, אפילו אם הוא מת. מהבחינה הסטטיסטית אני מזמן מת. אדם כמוני מת בגיל 78 וחצי. והנה אני כבר בן שמונים. אנשים מתקשרים אליי מן העבר, או סתם אנשים שהתרגשו. זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לסופר שאנשים שהוא אינו מכיר מתקשרים אליו כי זה עתה סיימו לקרוא את ספרו. זאת המתנה הטובה ביותר שאפשר לקוות לה בכתיבת ספרים. אילו הייתי אני צריך להתקשר הייתי עושה מה שאני חושב שכל קורא נבון של ספר, כל ספר, צריך לעשות, והוא לראיין את הספר על הסופר ולא להיפך, כפי שזה קורה תמיד. כי מה כבר יוצר יכול לומר על יצירתו? הלוא אני לא מבין מה כתבתי כי אני כותב כדי לדעת." ~ מתוך מאמרו "[http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1177969#yoram אפקט תש"ח]" שפורסם בעיתון "הארץ" 9 ביולי 2010
* "פתאום ראו בועות במכשיר ההנשמה והתחילו להגיד, יורם, יורם, תתעורר. ולא רציתי להתעורר. היה לי טוב שמה. לא היו צלצולים, לא הוראות, לא אוכל, לא שתייה, רק מרק שחור, עמוק ונעים. הדבר היחיד שציער אותי זה שלא יכולתי להתעטש."
* להמשיך לחיות לא מעניין אותי יותר. אני הולך לטיפולים הכימותרפיים רק בגלל המשפחה. יש איזה ניסיון של אשתי והילדים להוציא אותי מהמצב הרפואי. אבל לי פשוט לא אכפת ל[[מוות|מות]]. אני נוטה למות ואין בי עצב. אמרתי למשפחה שלי, תנו לטבע לעשות את שלו. תנו למוות לקחת אותי. מה ארוויח כבר, עוד שבוע, עוד חודשיים? "
* "הספקתי מספיק. לפני כמה שנים אהבתי לנסוע לשטוקהולם. היום זה לא מושך אותי. היום הכי רחוק שאני יכול להגיע זה גבעתיים. יש לי אישה נפלאה וכמה חברים טובים אבל גם הם בעירבון מוגבל, כי בסופו של דבר גם הם לא יהיו. רוב האנשים שחיו פעם מתו."
* "רוב האמונות התפלות כמו ה[[דת]] נולדו מהפחד של איך יכול להיות שרק חלפתי פה ולא אהיה יותר. בי אין [[פחד]]. רק עצב על מותי הקרוב מאוד. לא אכפת לי לא להיות. לא להיות זה לא דבר כל כך נורא. לא להיות זה לא הפסד כל כך גדול. היום אני כבר לא יכול לעשות את מה שעשיתי בעבר. אפילו לחטוא קצת פה ושם אני לא מסוגל, והרי החיים הטובים זה לחטוא קצת פה ושם.
* "אני מצפה למוות בשוויון נפש גמור. אם מחר כבר לא אהיה, זה לא כזה סיפור. אני לא נאחז בחיים. אולי זה קצת יוצא דופן. בסדר. בכל חיי הייתי יוצא דופן... אבל אם המשפחה רוצה, בכל זאת הם האנשים האהובים עלי, אז אני מכבד את בקשתם".
* "המשפחה שלי מתעקשת על קבר. אני אומר להם, הייתי שמח לו הייתם שורפים את גופתי. לא הייתי רוצה להשאיר פה כלום מלבד [[ספר]]ים. מי צריך כל כך הרבה קברים? ב[[תנ"ך]] יש רק פעם אחת תיאור של מוות, כששאול נאסף אל אבותיו. בתנ"ך לא עשו עניין ממוות. לא היה העולם הזה והעולם הבא וגן עדן וגיהנום, העם העברי היה עם חכם, לא התעסק בשטויות של מלאכים ושטנים ומזוזות."
* "המוות הוא הדבר הכי חשוב בחיים. אם אנשים יחיו עד אין קץ, לא יהיה אוויר לנשימה ולא יהיה מה לאכול. מוות הוא לא תופעה על טבעית אלא מעשה מובנה והגיוני, כדי שאנשים יולידו, וישמחו, ויתעצבו, ויאכלו, וישתו, ויאהבו, וישנאו וימותו. מוות הוא איזון."
* "אני ילד זקן, אני עדיין מסתכל על בחורות צעירות. אני מתרגש מדברים".
* "לעת בלותי באה לי עדנה. ככל שאני מתקרב למותי, אני מקבל יותר ויותר פרסים. מוזר שאני, שהייתי תמיד בצד האחר והשונה, הפכתי יקיר ההמון. לרגל יום הולדתי ה-80 קיבלתי חבילה מאיזה איש שאינני מכיר עם פרחים ושני ספרים מתורגמים לאנגלית. האיש ואשתו כתבו לי, אנחנו אוהבים אותך כי תמיד היית אחר. וזה מצא חן בעיני".
==ראו גם==
* ציטטות מורחבות מהספר: [[תש"ח]]
* ציטטות מורחבות מהספר: [[בא בימים]]
{{מיון רגיל:קניוק, יורם}}
| |||