שמעון פרס: הבדלים בין גרסאות בדף
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 185:
* "לפעמים איבד קשר עם המציאות. תמיד גבוה בשתי ספירות לפחות משאר הנוכחים בחדר, תמיד צופה למרחוק, מחפש את הדבר הבא, הרעיון הבא, הפסגה הבאה. חי בקצב אחר לגמרי משאר העולם, פועל בעצימות עצומה, כאילו אין זמן, תכף הכל נגמר, צריך להספיק, חייבים להגיע, אסור לוותר על דקה פנויה. תחרותי להדהים, מתקשה לפרגן לזולתו ורודף כל הזמן אחרי הכרה, כבוד, קהל, עניין, הישגים ופסגות. מתבלבל לא פעם בין טובתו האישית לטובת אהבתו הגדולה, מדינת ישראל, אבל במקרה שלו, די בצדק. הוא באמת אהב את המקום הזה עד כלות ולא חיפש לעצמו דבר, חוץ משהמקום הזה והאנשים שנמצאים בו יאהבו אותו בחזרה. האיש הזה ספג בחייו תבוסות ומפלות שיכולות למוטט אימפריה. הוא הפסיד לרבין, הוא הפסיד לבגין, הוא הצליח להפסיד למשה קצב. הוא הפסיד את מפלגת העבודה האשכנזית לעמיר פרץ. הוא הפסיד לאלמוני בן 47 בשם ביבי אחרי רצח רבין. הוא עבר את "התרגיל המסריח", שהיה מפיל כל אחד אחר, חוץ ממנו. הוא הושפל, נמרט ונמלט בעור שיניו מאין ספור מצבים וסיטואציות, אבל בכל פעם מחדש לא הוריד ראש, לא התאבל על עצמו אפילו לרגע. אסף את השברים והתחיל מההתחלה, כאילו כלום" ~ על ייחודיותו של דמעון פרס בנוף הפוליטי הישראלי (בן כספית, [http://www.maariv.co.il/journalists/Article-559230 '''"שמעון פרס ידע להפוך כל תבוסה למנוע צמיחה, כל מפלה למנוף"'''], אתר מעריב, תאריך 2.10.2016)
* "הוא ליווה את המדינה מרגעיה הראשונים. אחראי על מאמץ ההתחמשות הנואש בימים הנוראים של מלחמת השחרור, כיתת רגליו וקושש מכל הבא ליד כדי שהיהודים יוכלו להילחם על חירותם. הוא מאדריכלי מערכת הביטחון. את הכור הגרעיני בדימונה קושש מן הגורן ומן היקב, מייצר מערכות יחסים אסטרטגיות, מקמבן ומתחמן ומתחנן ועשה את הלא ייאמן: כוח גרעיני (על פי פרסומים זרים) למדינה קטנטונת, מוקפת אויבים. פוליסת ביטוח היסטורית לעם היהודי. תארו לעצמכם שהמשימה הזו הייתה נופלת דווקא על נתניהו, ולא על פרס. כמה נאומים חוצבי להבות היו נישאים למען המטרה הזו, כמה הצהרות ואיומים ורעשים וקשקושים. מכל זה, לא היה קם כור בדימונה. הקים אותו מי שדיבר הרבה פחות, אבל עשה קצת יותר. לא רק דימונה, גם התעשייה האווירית וחיל האוויר וההייטק והננו וחקר המוח וכל שאר מצודות העוצמה הישראלית חבות לו חוב גדול. הוא היה ראש ממשלה מצוין בממשלת הרוטציה, שהציל את כלכלת ישראל והוציא את צה"ל מעומק לבנון. הוא עשה את כל זה באהבה כפולה: למדינה, שבה ראה את חזות הכל, ולעצמו. האהבות הללו נבעו זו מתוך זו. הוא היה פוליטיקאי בכל רמ"ח איבריו, תככן לא קטן שידע לחפור ולחתור ולקנא ולשנוא ולהקים מחנות ולתקוע סכינים ולהפעיל אנשים ולהלך קסמים. הוא שנא לנוח, לא ידע להשתעמם, לא אהב חופשות ולא טייל. הוא אהב אנשים. נסע בכל העולם כדי לפגוש, לשמוע, ללמוד, להבין. כל מה שעניין אותו זה להמשיך קדימה, בכל המנועים, לחפש את האתגר הבא, ולהגיע לפסגה, שנמלטה ממנו בנחישות לא פחותה מזו שבה חיפש אותה" ~ על הישגיו של פרס (בן כספית, [http://www.maariv.co.il/journalists/Article-559230 '''"שמעון פרס ידע להפוך כל תבוסה למנוע צמיחה, כל מפלה למנוף"'''], אתר מעריב, תאריך 2.10.2016)
* "הוא היה כאן כבר לפני מלחמת העצמאות, בעיצומה ולאחריה. בעליות העולים ארצה, בכל מערכות ישראל, לאורך ולרוחב סיפורה של ארץ מולדת, על הגלוי והנסתר שבה. נוכחותו המוחשית כל כך, העניקה לנו את התחושה שהיינו גם אנו בכל המקומות בהם היה, שחווינו את כל החוויות אשר חווה. שהרי הנה הוא עדיין חי עמנו ובתוכנו, מכאן שכל המאורעות עדיין חיים, והיינו בזכותו שותפים ו'חיים' את כל הסיפורים כשהוא מגשר למעננו כהיסטוריה מהלכת. גם את הדורות שלא נולדו עת קרו הדברים, קרב אליו בנוכחותו, עד לכדי תחושה של 'שידור חי' ומתמשך. וזאת להבדיל מכותב ההיסטוריה שמתווך בינינו למאורעות עבר, ואנו קוראים עליהם בספר, ממרחקים של זמן ומקום, רחוקים מגיבורי המאורעות. בזכות גילו המופלג, הוא היה לנו תמיד לנחמה עצומה כל אימת שדיברנו בגיל. הוא דחה בנוכחותו האדירה כל מחשבה עצובה על זקנה, המכופפת את הגוף והרוח, והיה לעדות מובהקת בהתנהלותו היום יומית שזקנה אינה עניין לגיל ביולוגי, אלא לגיל מחשבתי, המחליט לעצמו - עצמה או רפיון. עליו בהחלט אפשר לומר שהיה רהוט, בהיר ופעיל עד סוף ימיו, וזו אינה מליצה אלא תורת חיים. תמיד כשהגינו בדאגה גוברת בגיל, חשבנו 'הנה פרס', עדות חיה לאריכות ימים, והיינו נרגעים בזכות גילו המופלג וחיוניותו. עכשיו, כשאיננו כבר 'אפילו פרס' כנראה נצטרך להודות כבר בעובדה שאין מנוס, שבמוקדם או במאוחר נצטרך כולנו לעבור מכאן אל עולמות אחרים. כל עוד חי, שימש לנו מן אופק רחוק ומרגיע שנותר לנו עוד הרבה זמן. מה נאמר היום, עכשיו כשאין לנו כבר את האופק הזה? ~ יהורם גאון נפרד מ-שמעון פרס (יהורם גאון, [http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4861238,00.html '''"להתראות, היסטוריה מהלכת: יהורם גאון נפרד משמעון פרס"'''], אץר YNET, תאריך 29.9.2016)
* "פרס היה מעיין בלתי נדלה של סתירות פנימיות. זה מה שהפך אותו למועיל ומרתק, לנפתל במקום לבוטה, לרב־שכבתי ולאו דווקא ישיר. זו הייתה עוצמתו הגדולה, וגם חולשתו העגומה. במהלך רוב חייו, הציבור נרתע ממורכבותו של פרס. בישראל הדוגרית, היא נתפסה כראיה לתחמנות, לחתרנות ואפילו לשחיתות. במהלך רוב חייו היא עוררה את הפחד והשטנה שהתחלפו, בערוב ימיו, בהערכה ואפילו בהערצה. פרס היה אוהב ישראל ובן הארץ בכל רמ״ח אבריו, אך מעולם לא נחשב לישראלי למהדרין. בחייו נתפס כזר ובמותו הוא מתואר עתה כבן אלים שירד אלינו מן השמיים. פרס חי בארץ 82 מתוך 93 שנותיו, אך הוא מעולם לא נראה כישראלי אותנטי, לא נשמע כישראלי אותנטי, לא התנהג כישראלי אותנטי ולא חשב כישראלי אותנטי. הוא היה איש העולם הגדול במדינה שרואה בעיקר את עצמה, איש העתיד בארץ הנשלטת על ידי עברה, אמן העידון והניואנס שנאלץ לשחק בפני טריבונות של שחץ ורהב, איש המחשבה הקרה על בימה שבה הפחדים והרגשות נותנים את הטון" ~ על הניגודיות שבאופיו של שמעון פרס (חמי שלו, [http://www.haaretz.co.il/news/politi/.premium-1.3082973 '''"שמעון פרס, מעיין בלתי נדלה של סתירות פנימיות"'''], אתר הארץ, תאריך 29.9.2016)
* "הוא (שמעון פרס) היה ממייסדי מערכת הביטחון אך גם מורה דרך בחתירה לשלום. אבי ההתנחלויות בשטחים אך גם הספק של הפוטנציאל לחיסולן. המנהיג הישראלי הראשון שנהג בפומבי בכבוד ולעתים אף בחיבה עם אישים פלסטינים, כולל יאסר ערפאת, אבל מאחרוני הדוגלים בשמאל בעצמאות פלסטינית מלאה. אביר השלום אך גם ראש הממשלה שהורה לפתוח במבצע ענבי זעם, שבמהלכו נהרגו למעלה ממאה פליטים פלסטינים בכפר כנא בדרום לבנון. פרס היה הארכיטקט וקבלן המשנה של מערך יום הדין של ישראל, אך צויר כפחדן וכמשתמט, כמי שמעדיף חליפות על מדי דגמ״ח, כמי שלעולם לא ייחשב לאחד מהחבר׳ה. הוא היה נץ שנתפס בשוגג כיונה, פטריוט מקומי עם ראיה גלובלית, פרגמטיסט שתואר כאידאליסט, מנהיג עם חזון שהפך בפי יריביו הקטנים ממנו להוזה בהקיץ וחולם בלהות. הוא נעלב עד עמקי נשמתו מהמותג ״חתרן בלתי נלאה״ שיצחק רבין הצמיד לו בספרו ״פנקס שירות״, אף שהתיאור היה מדויק ומעבר לכך: הוא היה גם חוזה בלתי נלאה, הוגה בלתי נלאה, מתכנן בלתי נלאה, קורא בלתי נלאה, כתבן בלתי נלאה וארטיסט בלתי נלאה. לעתים, הוא היה אפילו רכלן בלתי נלאה. פרס הצטייר לעתים כדג מחוץ למים הרדודים של הפוליטיקה הישראלית, אך ידע גם להיות כריש הטורף את מתחריו בלי לחשוב פעמיים. הוא היה גאוותן שנפגע מכל פיפס של ביקורת ששיגר לעברו אחרון הפוליטיקאים והעיתונאים, אבל גם ספג יותר בוז ולעג מכל פוליטיקאי ישראלי אחר ותמיד יצא מאושש ומחוזק. הוא היה לוזר ואלוף העולם בעת ובעונה אחת, בר מינן פוליטי שהיה כעוף החול המתעורר מחדש לחיים." ~ על הניגודיות שבאופיו של שמעון פרס (חמי שלו, [http://www.haaretz.co.il/news/politi/.premium-1.3082973 '''"שמעון פרס, מעיין בלתי נדלה של סתירות פנימיות"'''], אתר הארץ, תאריך 29.9.2016)
| |||