שמעון פרס (במקור: פרסקי) (2 באוגוסט 1923 - 28 בספטמבר 2016), נשיאה התשיעי של מדינת ישראל, ראש הממשלה השמיני שלה, חתן פרס נובל לשלום, שר בממשלות ישראל וחבר הכנסת במשך 48 שנים.
"הדיבורים לא משפיעים על המציאות, המציאות משפיעה על הדיבורים."
"שלא יספרו לך סיפורים. כל אחד רוצה להיות אהוב. זה אנושי."
"אנשים שאין להם פנטזיה, לא עושים דברים פנטסטיים." ~ על נועזות
"פסימיים ואופטימיים מתים באותו האופן - הם רק חיים באופן שונה, ולכן צריך לחיות חיים אופטימיים."
"אם תאכל שלוש ארוחות ביום תהיה שמן, אם תקרא שלושה ספרים ביום תהיה חכם."
"אין שאלות אינפנטיליות, יש תשובות אינפנטיליות."
"היהודיות שלנו עושות לך טובה. כאילו הן סובלות מהעניין. תמיד משהו כואב להן, מציק להן. השיקסעס, לעומתן, נהנות מכל רגע, אין להן תסביכים, אוהבות לפנק ומשקיעות את כל הלב במשימה."
"תאהב אנשים, אתה כל היום מוקף אנשים, אל תשנא, אל תשנא בני־אדם גם כאלה שלא כל־כך מוצאים חן בעינייך." ~ ראיון ב־ynet, יולי 2005
"שני דברים אני לא אוהב בחיים: להתפנק ולהתעצל." ~ ראיון ב־ynet, יולי 2005
"אני מרגיש הכי טוב כשסדר היום שלי עמוס ומלא פגישות, ביקורים וסיורים."
"צריך להיות אדם שכל הזמן פועל למשהו, ואני אומר, אתה תמיד גדול כגודל העניין שאתה משרת ואתה נהייה קטן אם אתה משרת רק את עצמך." ~ ראיון ב־ynet, יולי 2005
"אם עליתי במשקל אני מפסיק לאכול עד שאני יורד ונגמר העניין." ~ ראיון ב־ynet, יולי 2005
"אני מביא בחשבון שיש דברים אינם בשליטתי אבל משפיעים על גורלי. זו לא סיבה להתייאש." ~ ראיון, מאי 2014
"גם כשיש מצבים שמורידים לי דמעה בלב. אסור לומר נואש, והאיסור הזה מושתת על ניסיון אמיתי." ~ ראיון, מאי 2014
"אני מבטיח לכם, כשיבוא היום, אני לא אשכח למות."
"הבריאות שלי מאכזבת את הרופאים." ~ עונה לשאלה האם גילו המופלג מקשה עליו לתפקד כנשיא מדינה
"לא אכפת לי למות מחר בבוקר. אני לא מפחד מהמוות. אני לפעמים מתעורר ומצטער שאינני מת. נמאס לי, אך אני מבין שאיש לא יוכל למלא את תפקידי."
"כולם יבואו להלוויה שלי. הם ירצו להיות בטוחים, שלא קמתי מהארון." ~ נחום ברנע, "אני לוזר?", 16 במאי 1997, ידיעות אחרונות
"החרטה היחידה בלבי היא שלא חלמתי חלומות רבים וגדולים עוד יותר." ~ מתוך ספרו "אין מקום לחלומות קטנים".
"מפעם לפעם ביקשו ממני להביט לאחור על חיי ולזהות את ההישג שבו אני גאה יותר מכל. אני משיב באמצעות סיפורו של צייר דגול, שנתבקש על ידי אחד ממעריציו לבחור את הציור שהוא אוהב יותר מכל אלה שצייר בחייו. הצייר נשא עיניו אל המעריץ, ואז הפנה מבטו לעבר בד ציור גדול וריק, שעמד על הכן בפינת החדר. 'זה שאצייר מחר,' השיב. זאת גם תשובתי." ~ פסקת הסיום של ספרו האחרון "אין מקום לחלומות קטנים".
"סקרים הם כמו בושם, אפשר להריח אותם אבל לא כדאי לשתות."
"הטלוויזיה עשתה את הדיקטטורה לבלתי אפשרית ואת הדמוקרטיה לבלתי נסבלת."
"אם אתה לא מנהל משא ומתן עם הפלסטינים אז יש לך אינתיפדה בלי פתרון." ~ מתוך סרט "שנות המדינה"
"אני הכנתי נאום, אני לא אקריא אותו, אני אשיב ישר לשאלות של יצחק. איזו אמינות אני הפרתי?! איזו בעיה של אמינות יש לך איתי, יצחק רבין?! אני כתבתי נגדך ספר?! אני קראתי אותך בשמות?!" ~ בשיא היריבות שלו עם יצחק רבין, כתשובה לכך שרבין כתב דברים נגדו בספר "פנקס שירות"
"אני שומע את חבריי אומרים 'פרס הוא לוזר.' אני הפסדתי?!" ~ בכנס תומכי מפלגת העבודה, כשפנה בנאום ההפסד למתנגדיו שהשמיצו אותו, והקהל השיב "כן!"
"איך מתחיל מבצע? אומרים שהוא בלתי אפשרי. המועד אינו מתאים. הממשלה לא תאשר. השאלה היחידה שאני רואה היא איך זה יסתיים." ~ פתק שהעביר לראש הממשלה יצחק רבין כיממה לפני מבצע אנטבה ביולי 1976
"בני, זאת תוכנית שרלטנית, מסוכנת ופזיזה, בלי סיכוי להצלחה." ~ לפי עדותו של מפקד חיל האוויר, בני פלד, כשהציג את תוכנית מבצע אנטבה.
"מספר ההסכמים שהפרו הערבים אינו נופל ממספר ההסכמים שקיימו." ~ מתוך ספרו כעת מחר, עמ' 255, 1978.
"'העבודה' הפסידה בבחירות גם בגלל שגיאות הבוחרים" ~ בישיבת הפתיחה של "תנועת העבודה הציונית" (תע"צ), 14 בפברואר 1978.[1]
"המאבק בין המועמדים אינו על 'האוסקר', אלא על ראשות הממשלה" ~ נימוק סירובו לקיים עימות טלוויזיוני עם יגאל אלון לפני ההצבעה במרכז מפלגת העבודה על ראשות המפלגה, ינואר 1980.[2]
"אני רואה איך הם אוכלים את הגליל וליבי שותת דם, כי הייתי ממקימי רמות נפתלי ואני רואה 300 בתים שנקנו על ידי ערבים וזה ראשיתו של התהליך. הם גרים בבתים בעפולה ובעכו והם כובשים רחובות שלמים." ~ בשיחה עם מנחם בגין ומשה ארנס. 31 באוגוסט, 1978[3]
"אנחנו לא מפחדים מכם. לא מהפשיזם, ולא מהחומייניזם, ולא מהתנועות המזרחיות שלכם. בוז... בוז לך. זה עם תרבותי, עם תנועות מזרחיות מתווכחים?! תתביישו לכם! אל תקלקלו את שם בית שמש! ככה נראה העם של בגין. שיכורים... אל תצעק אתה. כזה עם אתם רוצים, או עם מתורבת?! תפסיק עם השנאה שלך. אין לך שום זכות לשנוא. אתה לא יודע שום דבר. שנאה וריב אחים, שנאה וחוסר תרבות. עם תנועות מזרחיות תנצחו בבחירות?! עם תנועות מזרחיות, ככה?! מי שלא רוצה שישראל תיהפך למדינה ערבית, אל יצביע בעד החבר'ה הנלהבים האלה!" ~ לתומכי ליכוד בבית שמש, 1981
"אלה התימנים. את בן גוריון הם העריצו, עכשיו הם שונאים אותנו. הם הכי גרועים." ~ שמעון פרס לנחום ברנע לאחר הפגנה בכנס בשכונת מורשה, ברמת השרון, 1984 [4]
"אתה בוחר בין ציונות לבריונות." ~ מודעת בחירות של המערך בכנסת העשירית, 1981
"איך אמר הנביא ישעיהו? תחלוף סופה יחלוף סער." ~ ראיון בערוץ הראשון בפרוץ מלחמת המפרץ הראשונה, 17 בינואר 1991
"אתה חירש? אני אומר לך: לא תקום מדינה פלסטינית." ~ בכנסת, לעבר משה קצב, 17 בנובמבר 1993
"להילחם בטרור זה כמו לאכול מרק במזלג." ~ ציטוט שהובא בתעמולת הבחירות של הליכוד ב־1996
"תנו לי שלום ואוותר על הגרעין." ~ מול ועדת העורכים, כנראה בשנת 1996
"יש לנו את שיטת הבחירות האידיוטית בעולם. אני חרד כי אם היא לא תשונה גם בבחירות הבאות הכנסת תהיה משותקת." ~ על חוק הבחירה הישירה, 2000
"תשמרי על החוכמה שלך לכמה דקות, היא לא תברח לך." ~ מבקש מאישה מהקהל שקוטעת את דבריו לאפשר לו לסיים לדבר, כנס של מכון פרס לשלום בבית ציוני אמריקה, 2004
"הצבא איננו ארגון דמוקרטי, זה הארגון הבלתי־דמוקרטי היחיד שהדמוקרטיה שומרת כדי להגן על עצמה." ~ אתר ynet, יולי 2005
"אי אפשר לקיים צבא ללא פקודות, כיבוד פקודות, וסרבנות גמורה לסרבנות." ~ ראיון ב־ynet, יולי 2005
"תשמע ידידי, אתה לא תבהיל את העם מפני שהעם לא מאמין לך. אני מציע לימין להפסיק עם ההפחדות, עם הבהלות, עם הלגיונות, עם האסונות... תפסיקו לדבר שטויות!" ~ נאום בכנסת בתגובה לטענת בנימין נתניהו כי בעקבות תוכנית ההתנתקות יפלו טילים על אשקלון, אוגוסט 2005
"כולנו מלבים את ההיסטריה. מה קרה? את קריית שמונה הרי הפגיזו שנים." ~ תגובה על ירי הקסאמים, יוני 2006
"ישראל צריכה להתייחס לאחמדינז'אד כאל כהיטלר." ~ אוקטובר 2006
"אני לא מקווה לתלות, אני תולה תקוות." ~ "פגוש את העיתונות", אוקטובר 2006
"[מוסד הנשיאות הוא] בית לכל היהודים שאינם ישראלים ולכל הישראלים שאינם יהודים." ~ "פגוש את העיתונות", אוקטובר 2006
"זה סוף המשבר, אך לא סוף העולם." ~ על התפטרות הרמטכ"ל דן חלוץ, פברואר 2007
"אם אומר שהממשלה מזהירה אני לא בטוח שתסכימו איתי, אך יש לנו עם מזהיר." ~ בקונגרס הציוני הישראלי, 14 במאי 2007
"השמאל אשם בכרסום הלגיטימציה של ישראל. ואני אומר את זה כאיש ששייך לשמאל ולשמאל יש חלק בכך. אני מתכוון לרעיון החדש הזה של דה־לגיטימציה, אם בכלל יש זכות קיום לישראל." ~ בעדותו בפני ועדת וינוגרד, 2007
"עלתה בדעתי תפיסה חדשה – ישראל צריכה לבנות לעצמה כושר הרתעה אסטרטגי! בנינו כור גרעיני באמצע מדבר, בדימונה!" ~ התייחסותו של פרס ליכולת לא קובנציונאלית (לפי מקורות זרים) של ישראל (סבר פלוצקר, [2008], 'שמעון פרס - גדול הפוליטיקאים', בתוך: "ישראל 60" עריכה: ניסים משעל, הוצאת "ידיעות אחרונות")
"צריך להפתיע! להשתחרר ממוסכמות העבר!" ~ על התפניות שעשה במהלך הקריירה הפוליטית שלו (סבר פלוצקר, [2008], "שמעון פרס - גדול הפוליטיקאים", בתוך: "ישראל 60" עריכה: ניסים משעל, הוצאת "ידיעות אחרונות")
"בפינוי ההתנחלויות נעשו שגיאות, אני אישית טעיתי" ~ בנאום בפני ועידת הנשיאים בירושלים, פברואר 2009
"במשטר דמוקרטי ההצבעה היא זו שקובעת, ואילו במשטר לא דמוקרטי הספירה היא זו שקובעת." ~ על הבחירות באיראן, טקס הענקת פרס ביטחון ישראל, 24 ביוני 2009
"המשטר באיראן עלוב ומחורבן. זהו משטר סדוק ומלא פצעים." ~ טקס הענקת פרס ביטחון ישראל, 24 ביוני 2009
"ההסכם הזה הוא הסכם על עזה ועל יריחו. באשר למה שיהיה להבא, אני מתנגד למדינה פלסטינית נפרדת, אני בעד קונפדרציה ירדנית־פלסטינית. אמרתי את זה אלף פעמים, ולא שיניתי את דעתי." ~ בראיון, על הסכם "עזה ויריחו תחילה"
"נגמרו 100 שנות טרור, התחילו 100 שנות דו־קיום ושכנות טובה." ~ לאחר הסכמי אוסלו
"אני עשוי מהעתיד." ~ בראיון עם דן שילון, בתגובה לשאלה מאיזה חומר הוא בנוי
"העוול שאנו עושים בגזילת הקרקע אינו מגיע אפילו לקצהו של העוול שעשו לנו הערבים בגזילת השלום."
"מטרתה הבאה של ישראל היא להצטרף לליגה הערבית."
"אנחנו מדינה עם כושר הרתעה גבוה מאוד, בהשוואה כמעט לכל מדינה בעולם." ~ 2006
"קסאם שמסאם."
"אמצעי הלחימה של ישראל לא היו מתאימים לטפל בחזבאללה." ~ מתוך מאמר לאחר מלחמת לבנון השנייה
"שמחנו שהכור החל לפעול." ~ בתיאור היסטורית מדינת ישראל, בהשבעת הכנסת ה־18
"לא צריך לשנות את ההיסטוריה, גם אם זה לטוב וגם אם זה לרע." ~ בתגובה להרשעתו של משה קצב באונס
"החמאס נוהג בפראות, יורה, אינו מכבד הסכמים ואינו מוכן לחתום על הסכמים. מי יתמוך בהם? אני מצטער על כך מאוד. זאת לא הייתה כוונתנו. נתנו את עזה לפלסטינים, נתנו להם לטפל בבעיות שלהם מתוך רצון טוב, והם מתגרים בגורלם ומביאים לסוף ארצם וממשלתם."
"טכנולוגיה בלי אתיקה זה רוע, אתיקה בלי טכנולוגיה זה עוני", ~ ספטמבר 2016.
"אולי גם יש למצוא סוג חדש של מודיעין, הנשען על ננוטכנולוגיה." ~ מתוך מאמר לאחר מלחמת לבנון השנייה
"יכולים להגיע למכשירים בלתי נראים. מחשב בגודל של פרפר שיהיה יותר חזק מהמחשבים של ימינו. עובדים על זה בכל העולם ואני רוצה שגם ישראל תיכנס לזה בהקדם האפשרי ובתנופה הגדולה ביותר." ~ ראיון, 2003
"[צריך] לשים דגש על החזון לא על שינון." ~ מתוך נאום בכנס הפתיחה של "Lead", 2007
"אנחנו זקוקים לבית הספר מכיוון שהדיאלוג בין המורה לתלמיד מפרה. לכן חלק יעשה ככה וחלק יעשה ככה. זה מה שנקרא בעיניי דמוקרטיזציה של החינוך: לעשות את החינוך שווה לכל נפש ועם מינימום לימודים באוניברסיטה, מינימום. לדעתי, האוניברסיטאות צריכות לעסוק יותר במחקר ופחות בהוראה." ~ מתוך ראיון לגיא רולניק, "דה מרקר", אפריל 2013.
"כל שיטת החינוך היא אידיוטית. אני לא רוצה להעליב, ואני לא אומר את זה מתוך זלזול. קודם כל הפכו את החינוך לעינוי, במקום לעשות את החינוך תענוג. שולחים לכיתה מורה זקן שרוצה להביא את הסיפור של דוד ובת שבע, והילדים חושבים 'Fuck It, תעשה סרט קצר ושהחבר'ה ייהנו'. אבל עם שיטות התקשורת החדשות, אתה יכול ליצור דמוקרטיזציה של החינוך. אתה יכול להקים ענן מחשוב שאוסף את ההרצאות הכי טובות בעולם, ואתה יכול לשלוח אותן לכל בית. לא צריך מחשב כדי לקלוט את זה, מספיק טאבלט. הטאבלט עולה כיום 100 דולר, ראיתי שהסינים נכנסו לתעשייה הזו, ואני אומר שהמחיר יירד ל–50 דולר. אם תרצה לחבר לענן הזה מיליון ילדים, זה יעלה לך 50 מיליון דולר, זה כלום." ~ מתוך ראיון לגיא רולניק, "דה מרקר", אפריל 2013.
"אסור להפסיק ללמוד. חלוקת הלימודים מיושנת, מפני שהמדע השתנה. אחת הבעיות בבית ספר היא המתח בין המורה לתלמיד. לפעמים התלמיד יודע יותר מהמורה: המורה סיים את לימודיו לפני שלוש שנים, לתלמיד יש סמארטפון והוא יודע הכל כל רגע. זה מרגיז את המורים והם נותנים להם ציונים רעים. זה סקנדל. במקום לעודד, הם מעיקים. אפשר לשנות את המצב הזה. אני לא צריך תקציבים, ואמרתי את זה לנתניהו: אני לא מבקש ממך שום דבר, רק תן לי לעבוד." ~ מתוך ראיון לגיא רולניק, "דה מרקר", אפריל 2013.
"התכנון אינו חייב להיות מושתת על נסיון. התיכנון הוא פונקציה של הדימיון. המומחיות הדרושה, אפוא, אינה זו של הידוע והבדוק אלא כי אם של הרצוי והניתן, בין אם הוא קיים באיזה מקום אחר בהיסטוריה או בעולם, ובין שאינו קיים כלל. התכנון אינו מוגבל, אפוא, אפילו לפוטנציות; הוא במידה רבה הפלגה בים של קונצפציות, גיבוש של רצון לאומי למציאת תשובות חדשות." ~ הערות לחשיבות התכנון, 1965.[5]
"בזמנו נחשבתי לחצוף, פנטזיונר. אבל כשראו שדברים השתנו, שאני באמת משרת את המדינה ולא עושה לביתי, היחס השתנה. צריך לזכור גם שבשנים האחרונות הציבור נחשף לפרויקטים רבים שקידמתי ושהיו חסויים בעבר. קידום תהליך השלום, ועוד רעיונות ופעולות שקיבלתי עליהם הרבה ביקורת, נתפסים היום כהצלחה. ולזה צריך להוסיף את בניית הכור הגרעיני, הקמת התעשייה האווירית, מבצע אנטבה, היציאה מהאינפלציה בשנות ה־80, בניית מערך הטילים. אגב, זכיתי לחמישים אחוזי תמיכה בקרב מתנחלים ודתיים." ~ על השינוי שחל בציבור הישראלי כלפיו (ישי הולנדר & אריאל שנבל & אורלי גולדקלנג, "הנשיא פרס בראיון פרישה: לא מתחרט על אוסלו", באתר nrg, 11 ביולי 2014)
"אנחנו כעת בעידן אחר. היום החקלאי צריך מדע כדי לכבוש חלקה, והמדע לא צריך כוח. בשנים האחרונות אנחנו רואים איך מהפכות אמיתיות מתרחשות בלי נשק. כשסטלין ולנין רצו מהפכה, הם רצחו 20 מיליון איש. היום, קם לו בחור צעיר בשם צוקרברג – בלי צבא ובלי אידאולוגיה, ספק אם בכלל קרא את מרקס – ועשה מהפכה. המהפכה של הקומוניסטים פשטה רגל; המהפכה שלו – בלי להפעיל שום כוח – תראה מה עשתה. מי שירצה להיות בדרך של סטלין, אין לו עתיד." ~ פרס על המהפכות שחלו בעולם ועל כברת הדרך שצעדה האנושות (ישי הולנדר & אריאל שנבל & אורלי גולדקלנג, "הנשיא פרס בראיון פרישה: לא מתחרט על אוסלו", באתר nrg, 11 ביולי 2014)
"צריך להבין דבר פשוט – את אופייה של אמריקה. זו ארץ שיש בה המון נדיבות. כלפינו, אבל לא רק כלפינו. אמריקה עשתה את גדולתה מזה שהיא נתנה ולא לקחה. ומי שלא מבין את זה, לא מבין את אמריקה. על כן, מול אמריקה אל תלך באופן כוחני. הנשיא אובמה ציטט פתגם – 'אדם שיש לו פטיש חושב שכל בעיה זה מסמר' – מה אני יכול לעשות שלא כל בעיה היא מסמר, והפטיש לא עונה על כל הבעיות? אמריקה זו ארץ עם הרבה תחכום. סופיסטיקציה. מאות אלפי פרופסורים, לא רק סטודנטים. על כן אי אפשר לדבר כל הזמן עם מכות אגרוף על השולחן. יש גם סגנון, והסגנון עושה את שלו." ~ על יחסי ארצות הברית וישראל (ישי הולנדר & אריאל שנבל & אורלי גולדקלנג, "הנשיא פרס בראיון פרישה: לא מתחרט על אוסלו", באתר nrg, 11 ביולי 2014)
"אפילו הוליווד הגדולה לא הייתה יכולה לארגן את מה שהמוסד יצר. שום סרט לא יוכל לתאר את המציאות הזו. אתם ללא ספק ארגון הביון הטוב ביותר בעולם. שיקמתם את ההיסטוריה של העם היהודי ויש לכם חלק גדול מאד בקיומו וייעודו של העם היהודי ומדינת ישראל." ~ בביקור פרידה שערך מעובדי המוסד, ראשי האגפים וראשי הארגון לדורותיהם (עמוד הפייסבוק של פרס)
"אנשים חושבים שאני מפנטז. אני לא מפנטז שום דבר. ואם כן, יש לי רישיון לפנטז, כי כל מה שפונטז הפך למציאות." ~ על חשיבות ההשקעה בחינוך, בראיון לידיעות אחרונות, 9 במרץ 2012
"גם אם אפסיד הרי שזה לא יהיה ההפסד שלי, אלא ההפסד של כולם." ~ על המירוץ לנשיאות, טרם בחירתו
"התחתנת עם רפתן, קיבלת נשיא." ~ לאישתו, עם בחירתו לנשיא המדינה, יוני 2007. תשובתה: "אני מעדיפה רפתן."
"אני עוד לא נשיא." ~ לרביב דרוקר, חדשות 10, לאחר הסיבוב הראשון בבחירות לנשיאות, כשניצחונו היה בטוח
"חייבים להיפטר מהשטחים." ~ בראיון לסוכנות AP ביום השבעתו לנשיא המדינה
"אסור לתת למיעוט של 1.5 מיליון פלסטינים בעזה לקבוע את עתידו של העם הפלסטיני כולו." ~ בפגישה עם חאבייר סולאנה, הממונה על מדיניות החוץ באיחוד האירופי, 18 ביולי 2007
"חלומי לא היה להיות נשיא, חלומי היה להיות רועה צאן או משורר של כוכבים." ~ מתוך נאום ההשבעה לנשיא, 15 ביולי 2007
"אם נקפוץ בראש ראשונים, כולם ישמחו שנשבור את הראש." ~ מתוך נאום בכנס הפתיחה של "Lead", בנוגע לאיום האיראני
"דמוקרטיה איננה רק ביטוי חופשי, אלא גם אישי." ~ מתוך נאום בכנס הפתיחה של "Lead", 2007
"אל תיתנו לאף אחד עצות, תיכנסו לזה ותשנו." ~ מתוך נאום בכנס הפתיחה של "Lead", 2007
"היום כולנו יכולים לדבר עם כל בן אדם בעולם כמעט. עכשיו לנוער יש את ה'בוקפייס'. הם כבר לא חיים איתנו ויש להם עולם משלהם." ~ 2008 (מקור)
"קומפלימנט זה כמו בושם – נעים להריח, מסוכן לבלוע." ~ מתוך נאום בכנס הפתיחה של "Lead", 2008
"אל תקשיבו להורים, למורים, הם מחפשים בך רק חסרונות. קחו את עצמכם בידיים וכל אחד יוכל לעשות בעצמו את הדברים הטובים." ~ מתוך נאום בכנס הפתיחה של "Lead", 2008
"ההיסטוריה היא של המוצלחים ושל המנצחים." ~ מתוך נאום בכנס הפתיחה של "Lead", 2008
"אני הייתי בעד היציאה מעזה ומרגיש עצמי כאחד האנשים שטעו, וחושב שהיינו צריכים לעשות זאת אחרת." ~ על תוכנית ההתנתקות, בנאום בוועידת הנשיאים, 18 בפברואר 2009[8]
"אני חושב שהתרומה הגדולה ביותר שהיהודים הביאו לעולם היא חוסר שביעות רצון." ~ מתוך ראיון עם אלי יצפאן, אפריל 2010
"יש דבר אחד שהוא נורא כמו מוות - וזה השיעמום. אנשים משועממים זה מתים מהלכים. " ~ מתוך התוכנית "עובדה", 2011
"הסתכלתי על הבחורים האלה, הם אכן נראו צעירים פנטסטיים, אבל רחוקים מלהיות פנטזיונרים.נפרדתי בין היתר מדן שומרון, שפיקד על המבצע, מיוני והלוחמים האחרים. בתוך המטוס לא עמד שום מתח. כאילו יוצאים להמראה רגילה. בשלוש לפנות בוקר שמעתי דפיקה בדלת. מוטה גור עמד בפתח חיוור כסיד: 'שמעון, יוני איננו. כדור פגע בו בגב ופילח את ליבו' לא הצלחתי לעצור את דמעותיי. יוני היה עבורי נציג של החזק והיפה שבתוכנו." ~ על סא"ל יוני נתניהו, שנפל במבצע אנטבה (מקור)
"בגיל כזה פורשים?" ~ על פרישתו של אהוד ברק מהפוליטיקה בגיל 70, 26 בנובמבר 2012
"בחלקכם נפלה זכות גדולה לקרב בין אחים – דתיים ושאינם דתיים... להסיר מחיצות של חשדנות וניכור, לחרוץ ברגישות דין אמת וצדק ולנווט את מערכת בתי הדין הרבניים ברוח בית הלל, להטות אוזן אנושית השואבת משאר רוחכם התורני, ולשמש תל תלפיות לכל דורש... על הרבנות להרביץ תורה לעשות דין צדק ולהטות כתף לבניית המדינה... הדמוקרטיה נולדה בעריסה יהודית... [ש]נבורך ברבנות שתפעל לאחדות העם, רבנות עם נשמה."
"אני נפרד מתפקידי כנשיא אבל לא מחובתי כאזרח. הייתי נשיא אוהב את עמו. ומעתה אני אזרח מאוהב בעמו. לא אוותר על זכותי לשרת את העם ואת המדינה. אפעל באמונה עמוקה להמשיך ולתרום לבניינה. אני אוהב את כולכם. תודה לכם מעומק לבי." ~ יולי 2014
"המשכן הזה זה כלוב של זהב. אם אתה אוהב זהב, תישאר. אם אתה אוהב לעוף, תצא מהכלוב." ~ על משכן הנשיא, יולי 2014 [9]
"כשאין כלום, אפשר לעשות הכל." ~ מתוך סרטון פרידה שפורסם לאחר סיום תפקידו, ספטמבר 2014 [10]
""אין ממשלה, אין ראש ממשלה. שבע שנים הוא (בנימין נתניהו) בזבז, היינו יכולים להחליט ולעשות, ולא עשה כלום. תראה את הגז. כמה זמן בזבזו על הגז הזה. תלכו לנורווגיה, תראו מה עשו שם, ותעשו אותו הדבר. מה כל כך קשה בזה?... אני לא רואה בישראל כוח לשנות. אני לא רואה אצל הפלסטינים כוח לשנות. אני לא חושב ששתי חולשות מייצרות כוח. זה שטויות. אני לא רואה בישראל אף אדם אמיץ. אני לא מכיר אחד. האמיצים הולכים היום להייטק. גם אצל הפלסטינים אין אמיצים, למרות שהעובדה שאבו מאזן עדיין נלחם בטרור היא נס שבנוי על לא מעט אומץ." ~ בריאיון האחרון לבן כספית טרם פטירתו (בן כספית, "שמעון פרס ידע להפוך כל תבוסה למנוע צמיחה, כל מפלה למנוף", באתר מעריב, 2 באוקטובר 2016)
"שלא יספרו לך סיפורים, כל אדם רוצה להיות אהוב. זה אנושי." ~ מתוך הסרט "להיות שמעון פרס" (שילוני ס., "להיות שמעון פרס: ממלכתי. ממלכתי מדי", באתר ynet, 17 בנובמבר 2014)
"שני אנשים הם יותר משניים ואיש אחד הוא פחות מאחד." ~ בראיון לכבוד 20 שנה לרצח יצחק רבין, 25 באוקטובר 2015
"פרס הוא לא מפסידן. הוא מצליחן. חייו עמוסי הישגים - חיים מרתקים ומאושרים...מחוץ לגבולות ישראל יצא לו מוניטין שאין שני לו! הוא הטביע חותם עמוק מאוד על גורלה של מדינת ישראל בכל התחומים בהם נגע! ישראל בלי פרס הייתה מדינה אחרת - פחות חשובה, פחות מוכנה למלחמה, פחות פתוחה לשלום, פחות מעצמה!" ~ סבר פלוצקר על תרומתו האדירה של פרס למדינת ישראל (פלוצקר ס., [2008], "שמעון פרס - גדול הפוליטיקאים", בתוך: "ישראל 60" עריכה: ניסים משעל, הוצאת "ידיעות אחרונות")
"מאז הצטרף בגיל 15 לתנועת הנוער החלוצית 'הנוער העובד' ועד פרישתו מראשות מפלגת העבודה בקיץ 1997, לא הניח פרס מידיו אף לרגע את כלי הפוליטיקה. הוא נשם פוליטיקה, נשא אותה במחזור דמו, היא הייתה כל תכליתו ואהבת חייו. מעולם לא לבש מדים אחרים, חוץ מחליפת הפוליטיקאי. לא מדי קצין, לא ביזנסמן, לא דיפלומט. משחר נעוריו רצה להיות ראש הממשלה, אך האחרים במפא"י, ואח"כ במפלגת העבודה הקדימו אותו באינטש ולקחו את הבכורה מידיו." ~ סבר פלוצקר על הקשר בין פרס והפוליטיקה (פלוצקר ס., [2008], "שמעון פרס - גדול הפוליטיקאים", בתוך: "ישראל 60" עריכה: ניסים משעל, הוצאת "ידיעות אחרונות")
"יכולתו המניפולטיבית של שמעון פרס סיממה את כושר השיפוט שלו, ובסופו של דבר התנקמה בו! יצחק רבין, בספר 'פנקס שירות' שפרסם ב1979, הדביק לו את התווית המרושעת 'חתרן בלתי נלאה'! פרס לא הצליח להשתחרר ממנה עד סוף דרכו הפוליטית. פרס לא שכח ולא סלח לרבין! אבל הבליג, כדרכו!" ~ סבר פלוצקר על בעיית האמינות של פרס (פלוצקר ס., [2008], 'שמעון פרס - גדול הפוליטיקאים', בתוך: "ישראל 60" עריכה: ניסים משעל, הוצאת "ידיעות אחרונות")
"שמעון פרס נותר כמעיין מתגבר של אופטימיות. לעוסקים בשיווק פוליטי ודעת קהל, פרס שימש דוגמה מצוינת כיצד ממצבים דימוי מחדש של פוליטיקאי וכיצד מחוללים שינוי בדעת הקהל." ~ דן כספי
"לדידו של פרס לא הייתה סתירה בין 'איש החלומות' ל'איש המעשה'. להפך, הוא היה משוכנע שמעשה גדול מתחיל בחלום גדול." ~ אבי גיל, מתוך הספר: נוסחת פרס, 2018
"חבלנות וחוצפה יתרות מאלו קשה לתאר... אני שולל את פרס תכלית השלילה ורואה בעליית קרנו קלקלה מוסרית ממארת ביותר - אקרע קריעה על המדינה אם אראנו יושב על כיסאו של שר בישראל." ~ משה שרת ביומניו על פרס, ציטוט שרבים ממתנגדיו של פרס השתמשו בו כדי לנגח אותו.
"היה ברור לי, כי מנוי וגמור עם שמעון פרס, כי הוא וראשות הממשלה בישראל ראויים זה לזה ואין להפריד. הנחת היסוד ה'מוצקה' שעליה ביסס חתרן בלתי נלאה זה את אשליותיו הייתה, שבינו לבין ראשות הממשלה אין מחסום אלא יצחק רבין." ~ הציטוט בספר "פנקס שירות" בו תוקף יצחק רבין את פרס ומצמיד לו לדיראון עולם את הביטוי "חתרן בלתי נלאה" (לוי ט., 'היום לפני 31 שנה: יצחק רבין מדביק לשמעון פרס את הכינוי חתרן בלתי נלאה', באתר הארץ, 8 באוגוסט 2010)
"להיטותו לכבוש את ראשות הממשלה לא ידעה גבול, לא הכירה מגבלות וכמעט הכל מותר: הדלפות, חתירה מתמדת תחת מעמד ראש הממשלה וערעור מעמד הממשלה כולה. וכל זאת על פי המשנה הבולשביסטית הנודעת, שככל שיהיה רע יותר - כך יהיה טוב יותר לאנשי פרס ולמנהיגם. חתרנות זו הייתה מבוססת על שקרים גמורים או על חצאי אמיתות." ~ רבין מתאר את פרס
"לא חשבתי ששמעון פרס מתאים לתפקיד שר הביטחון, משום שהוא מעולם לא שירת בצה"ל. קיבלתי אותו לתפקיד בלב כבד. זו הייתה טעות. ידעתי שאצטער עליה ואשלם את מלוא המחיר." ~ עמוד 189
"מבלי להתייעץ בחבריו להנהגה, ומבלי להמתין לאישור התוצאות ולאישושן (כפי שנהג מנחם בגין, בתבונה ובשיקול דעת!), הופיע בצעד מתנודד, הלום מיין הניצחון המדומה, מתחבק ומתנשק עם הנקרים בדרכו, יו"ר מפלגת העבודה, מלווה בדובר המטה, ישראל פלג. זה היה מחזה אופייני לאיש ולעוזריו: שקיקה בלתי מוסתרת לראשות הממשלה, אובדן הקשר עם המציאות, התעלמות מכל העצות הטובות באמת..." ~ שם, עמ' 115
מיכאל בר זוהר, "כעוף החול", הוצאת משכל, [2005]
"אין בתוכנו מנהיג כה שנוי במחלוקת, הנישא על גלי הערצה מכאן ומעורר ביקורת חריפה מכאן! חייו הפוליטיים הנם ארוכים יותר מחיי כל מדינאי אחר בישראל. בעלי בריתו ויריביו עלו וירדו, נכנסו לזירה והודחו ממנה, פרשו ומתו והוא ממשיך." ~ מיכאל בר זוהר על פרס
"עבור רבים נישאר שמעון פרס חידה. בן הארץ, ששורשיו באדמת ניכר, אמן השפה העברית, אך צלילה גלותי, איש הביטחון האולטימטיבי, שמעולם לא לבש מדים, פוליטיקאי בינוני, אך מדינאי בעל חזון מרהיב, קיבוצניק חסר השכלה רשמית, אך שופע תרבות, מאופק ובעל שליטה עצמית, אך בתוכו אש יוקדת, רומנטי ושאפתן, בוטח אך ביישן, חשדן אך מאוהב ללא תקנה. איש מורכב, רב פנים ורב ניגודים." ~ מיכאל בר זוהר על פרס
"יש אנשים שהם נכס אלקטורלי, אך יש אנשים שהם נאחס" ~ יגאל אלון באספה פומבית במהלך התמודדותו מול פרס על ראשות מפלגת העבודה, תחילת 1980.[11]
"כשעלתה האפשרות להזמין את פרס לנאום, היא ירדה מהפרק בדיוק בגלל הסיבות הללו. אחר כך היו מגעים, ותחנונים, וקשרים, ואחר כך בא הפרסום שלי (ביום ראשון), והמגעים נמשכים באינטנסיביות כל הזמן, עד הרגע האחרון. המו"מ הזה, מסתבר, מסובך יותר מאוסלו. אגב, פרס עצמו ישב עם דליה רבין בשישי האחרון. רבין הייתה דומיננטית פחות בעצרת השנה. מי שנטלו את המושכות, כאמור, הם גופים אחרים, כמועצת תנועות הנוער וכו'. כדי להחזיר את רבין לקונצנזוס הוחלט שם ללכת למכנה המשותף הרחב ביותר, להדיר את השלום ז"ל, את השמאל יימח שמו, ולייצר משהו מכובס שישמח את העם, אבל לא ינציח את הזיכרון האמיתי ואת מה שהיה שם בנובמבר 95', כולל ההסתה, הרבנים, הפולסא דנורא, האלימות, ההתלהמות וחציית הגבולות... אם היו מבקשים ממני לביים את האירוע, כדי שהדרמה תהיה מושלמת, הייתי מודיע לו שלאור קוצר הזמן, סידורי הביטחון ('הרי רבין כבר נרצח באותו מקום, גם אתה רוצה?') ומזג האוויר, הוא לא ינאם השנה. ואז, הייתי שולח את פרס לכיכר בכל זאת. שיזמין את עצמו. למה לא? הוא ידע לעשות את זה כפוליטיקאי, שיעשה את זה גם כנשיא לשעבר. מישהו יוכל למנוע מהאיש הזה, בן 92, שהביוגרפיה של המדינה חקוקה על פרצופו, לעבור את הבידוק הביטחוני ולעלות על הבמה? הוא ייקח מיקרופון, וידבר. בלי הזמנה. שייתן את נאום חייו. את שירת הברבור האולטימטיבית שלו, את השאגה האחרונה. שיגיד כל מה שלא אמר בשבע שנות נשיאותו. שרובן עברו עליו בחנופה לנתניהו ותקווה כמוסה שיעשה מה שהבטיח (לפרס) לעשות. יהיו שם עשרות אלפים, בכיכר, ובחלומי ראיתי את פרס מדבר אליהם לא כדי למצוא חן, לא כדי להתחנף, לא כדי לשמור על הפופולריות העצומה שאליה הגיע לאחר בלותו. סתם, כדי להגיד את האמת. לשחזר את חודשי ההסתה העצומה שעברו על רבין ועליו באותה שנה ארורה. על הרבנים, שפרס המשיך לכרכר סביבם ולרצותם גם אחרי החוויה הזו. גם על אוסלו. הרי כולם אומרים שאוסלו הוא האסון הלאומי הכבד ביותר שנפל על עם ישראל מאז חורבן הבית, נכון? אז למה ביבי, שנבחר לאחר פחות משנה אחרי רצח רבין, לא ביטל את אוסלו? למה הוא החזיר את חברון, ואחר כך חתם על הסכם וואי (ביצוע הפעימה השניה של אוסלו)? למה עד היום אף ראש ממשלה ימני לא לקח את אוסלו וזרק לפח האשפה? מה היה מעמדה הבינלאומי של ישראל לפני אוסלו? לאן הוא הידרדר היום? האינתיפאדה הראשונה הייתה לפני אוסלו, או אחריו? וכמה מתנחלים היו בשטחים בתקופת אוסלו (40 אלף), וכמה יש שם עכשיו (400 אלף)? ומה עוללו יורשיו של רבין ליחסים האסטרטגיים החשובים כל כך עם ארה"ב? והאם יש לימין פתרון אחר למצב? נו, טוב. זה לא יקרה. גם אם המגעים יבשילו ופרס ינאם מחר, זה יהיה נאום פרסי מובהק. הוא לא יעליב איש ולא ירגיז אף אחד, הוא ישתדל לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. לשמור על עמימות. אבל המצב האמיתי של חיינו כאן מחייב את שבירת העמימות הזאת. כשרואים מה מתרחש ברחובות, איך מתנפלים על כל מי שמעז לצייץ משהו שלא מתיישר עם דף המסרים הנכתב ברחוב בלפור בירושלים ויוצא לאור ב'ישראל היום' (ומסתבר שגם ב'וואלה', על פי תחקירו המצוין של גידי וייץ ב"הארץ"), אפשר להתפלץ." ~ בן כספית על הסיבה מדוע מגיע לפרס (שאינו נושא עוד בתפקיד רשמי/פורמאלי כלשהו) לנאום בעצרת לציון 20 שנה לרצח רבין (כספית ב., "הם ניצחו: יגאל עמיר הוא אחד המתנקשים הפוליטיים המצליחים בהיסטוריה", באתר THE POST, 30 באוקטובר 2015)
"אם מישהו חושב ששמעון פרס מתכנן להעביר את השנים הקרובות בטיול עם הכלב שלו על חוף הים, כדאי שיחשוב שוב." ~ מקורב לפרס מביע את דעתו האישית מה יעשה פרס לאחר תום כהונתו כנשיא (קם ז., 'שמעון פרס נפרד מהנשיאות אבל לא מתכוון לנוח', באתר nrg, 24 ביולי 2014)
"אפשר לחלוק על שמעון פרס – על דרכו, על עמדותיו, על האופן שבו הגיע למעמדו הנוכחי – אבל קל להבין מדוע בוושינגטון אוהבים אותו כל כך. הדברים שהוא אומר נקלטים בקלות באוזניים אמריקניות. לא פעם, הקו שנוקט פרס קרוב יותר לעמדת ממשל אובמה מאשר למדיניות של נתניהו, מה שמחדד את הפער בינו לבין ראש ממשלת ישראל. פער נוסף שמתחדד הוא מול מחליפו: ראובן ריבלין נתפס כעממי ואהוד בקרב הציבור בישראל, אך בתור מי שאמור להתארח בבירות העולם ולארח מנהיגים בירושלים, נראה שתהיה לו עבודה מדינית לא פשוטה." ~ על הייחודיות של פרס שמקנה לו פופולריות בארצות הברית (ישי הולנדר & אריאל שנבל & אורלי גולדקלנג, "הנשיא פרס בראיון פרישה: לא מתחרט על אוסלו", באתר nrg, 11 ביולי 2014)
"פרס נכנס בצעד איטי אבל בטוח לחלק המערבי של הבית הלבן. הוא הכיר את הדרך היטב, הרי עשה את המסלול הזה פעמים רבות בימי חייו. לפעמים באירועים היסטוריים ומשמחים, לעתים בעת מצוקה אדירה. הוא הלך בדרך הזאת לפגוש עשרה נשיאים אמריקאים" ~ אודי סגל בטור על ביקור הפרידה של פרס כנשיא בארצות הברית (סגל א., "יש לו חלום: פרס נפרד מהנשיאות, אבל לא מחזון המזרח התיכון החדש", באתר THE POST, 28 ביוני 2014)
"ה'פרסיזם' היא הגדרה קולעת ומדויקת לאוסף הביטויים ואמרות הכנף של פרס, שהפכו לחלק מאישיותו. זהו, אם תרצו, מדריך להבנת אופטימיזם במזרח התיכון, בשילוב עשר העצות הטובות ביקום לחיים מלאי הגשמה." ~ אודי סגל בטור על ביקור הפרידה של פרס כנשיא בארה"ב (סגל א., "יש לו חלום: פרס נפרד מהנשיאות, אבל לא מחזון המזרח התיכון החדש", באתר THE POST, 28 ביוני 2014)
"התניתי את השתתפותי בממשלה בהרחקתו של שמעון פרס מכל עמדה ביטחונית רגישה." ~ גולדה מאיר על פרס
"אחד מאיתנו מטורף. אחד מאיתנו מטורף... או שהוא מטורף, או שאני מטורף, אבל אחד מאיתנו חייב להיות מטורף!" ~ הרב מאיר כהנא.
"ראש ממשלת המידגם." ~ עמוס קינן, למחרת יום הבחירות ב-1981, שאחרי פרסום תוצאות-המידגם עם סיומו, הוצג פרס על ידי דוברו כ"ראש הממשלה הבא" של ישראל
"ראש ממשלת הסקרים." ~ כינוי שניתן לפרס לנוכח העובדה שבמספר רב של מערכות בחירות הוביל בסקרים באופן עקבי ובפער ניכר אך לבסוף לא נבחר
"ראש ממשלה מעופף." ~ כינוי שכינה שר האוצר יצחק מודעי את פרס בעת שעמד בראש ממשלת האחדות, בשנות ה־80. בתגובה העביר אותו פרס מתפקידו והחליפו במשה ניסים.
"הזה שלפני העזניה." ~ כינוי בו השתמשו הרב מרדכי אליהו והרב בן ציון מוצפי לפרס. הכינוי מבוסס על פסוק בספר ויקרא (י"א, י"ג), המונה את הפרס בין העופות הטמאים – "ואת אלה תשקצו... והפרס והָעָזְנִיָּה"
"הנחש." ~ כינוי נוסף שכינה רבין את פרס, בשיא של מה שכונה "ירח הדבש" של רבין ופרס, חודשיים לפני הירצחו, כאשר שאל מאיר פלבסקי את ראש הממשלה "מה שלום הנחש?", השיב רבין "עדיין מכיש"
"זה אותו פרס שהתנגד לתקיפת הכור העירקי." ~ אהוד ברק מדבר על פרס כאשר טס לדון עם נשיא ארצות הברית ברק אובמה בנוגע לכור האירני, 2012
"לנו יש את המלכה ולכם יש את שמעון." ~ טוני בלייר ראש ממשלת בריטניה לשעבר במהלך חגיגות יום הולדת 90 לפרס בבנייני האומה בירושלים, 2014
"אתה האלברט איינשטיין החברתי של העולם." ~ ביל קלינטון, נשיא ארצות הברית ה־42, במהלך חגיגות יום הולדת 90 לפרס בבנייני האומה בירושלים (מקור)
"לטוב ולרע, פרס היה בלתי נלאה. העלבון שהטיח בו 'יצחק רבין' בביוגרפיה שלו, כשהדביק לצמד המלים הללו את הפועל "חתרן", דבק בו במשך עשרות שנים, ככתם בל יימחה. החתירה העיקשת היתה מרכיב מרכזי באופיו. כל העת הוא חתר לכוח, לעוצמה, למשרות. אף תואר לא היה קטן למידותיו. אף פעם לא בשביל עצמו, כפי שהתעקש לטעון, רק למען קידום השלום." ~ על פרס עת סיים את תפקיד נשיא המדינה (ורטר י., "שמעון פרס, האיש שהעבודה היא חייו", באתר הארץ, 16 בספטמבר 2016)
"גם אם פרס ישרוד את האירוע המוחי הקשה שלקה בו, אפשר בהחלט לומר כי זהו סופו של עידן; אחרון האבות המייסדים של מדינת ישראל שהיה פעיל בזירה הציבורית והעולמית, יורד מהבמה. בתלושי השכר שלו לאורך השנים ולאורך הדורות כמעט לא נרשמו ימי מחלה, שלא לדבר על ימי חופשה, מושג ש־99.99% מבני האדם מתאווים לו ובמילון שלו נחשב מלת גנאי." ~ על פרס שלאחר האירוע המוחי (ורטר י., "שמעון פרס, האיש שהעבודה היא חייו", באתר הארץ, תאריך 16 בספטמבר 2016)
"לשיא הקריירה הוא הגיע באמצע שנות ה־80 לחייו, כשנבחר לנשיא המדינה והפך אבי האומה. השנאה והזלזול והלעג שהיו מנת חלקו בשנים שבוססו רגליו בבוץ של הפוליטיקה המקומית, הוחלפו בהערכה והוקרה ואפילו אהבה. הציבור הישראלי גילה לפתע כי 'שימון שלנו', כפי שאריאל שרון נהג לכנותו, הוא לא פחות ממונומנט ישראלי ששמו הולך לפניו בכל העולם. פיגורה עולמית. מנהיגים, נשיאים, מלכים, התבטלו בפניו. בשבע שנות נשיאותו, שמרביתן היו במקביל לכהונת נתניהו כראש ממשלה, שימש פרס כנכס האסטרטגי של מדינת ישראל בקהילה הבינלאומית. הוא נחשב הקול השפוי, המתון, של המדינה שזזה ימינה ככל שהסיכוי להסדר מדיני הלך וגווע. כשהואשם לא פעם שהוא רותם את המוניטין שלו לטובת ראש ממשלה שמוליך אותו שולל בהבטחות סרק, הוא התרגז - 'אני עובד בשביל המדינה. 'ביבי' זה עדיין לא המדינה'. בשנתיים שכיהן כראש ממשלת האחדות הראשונה, בין 84' ל־86', הוא העביר את התוכנית הכלכלית שהצילה את ישראל מאסון, וניצח, יחד עם שר הביטחון רבין, על הנסיגה הראשונה של צה"ל מעומק לבנון. שותפיו מהליכוד בממשלה הפריטטית התנגדו לשני המהלכים והערימו מכשולים על דרכו. בהינתן פרק הזמן הקצר שבו כיהן בתפקיד והתנאים הפוליטיים הקשים שבהם תפקד, אפשר לומר שהוא היה מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו. תרומתו הענקית לביטחון ישראל, יותר מזו של גנרלים רבים שהסתכלו עליו בביטול, הייתה בצעירותו, כשסייע למורו ורבו 'דוד בן גוריון' לבנות את התעשייה הביטחונית של ישראל, ואת הכור הגרעיני בדימונה." ~ על פרס כנשיא המדינה וכראש ממשלה (ורטר י., "שמעון פרס, האיש שהעבודה היא חייו", באתר הארץ, 16 בספטמבר 2016)
"את השלום עם מצרים הביא בגין. את השלום עם ירדן הביא רבין. את היישובים הישראליים ברצועת עזה פינה שרון. פרס קיווה וחלם שהסדר הקבע יהיה רשום על שמו. ככל שנקפו השנים, המציאות בשטח וחוסר הרצון בשני הצדדים הפכו את השגת ההסדר לבלתי אפשרית. פרס מסיים את פעילותו הציבורית כשתמונת המצב בין ישראל לפלסטינים מדכאת, וכששני העמים קרובים יותר לעימות מחודש מאשר להסדר כלשהו. הוא מעולם לא התכחש להסכם אוסלו, שבצירוף מקרים ששימח מאוד את המטורפים מהימין, נחתם ב–13 בספטמבר 1993, בדיוק בתאריך שבו התמוטט בבית החולים שיבא בתל השומר. מבקריו מהימין, שתולים בהסכם הזה את כל צרותיה של ישראל, מעולם לא פירטו מה היתה החלופה שלהם, מלבד להמשיך במצב הקיים." ~ על המורשת שקיווה פרס להנחיל (ורטר י., "שמעון פרס, האיש שהעבודה היא חייו", באתר הארץ, 16 בספטמבר 2016)
"מאז פרישתו מבית הנשיא, נעלם שמעון פרס מעין הציבור, אך לא הפסיק בעשייה. אשפוזו עורר מרבצם את הרי הגעש התקשורתיים העמוסים עד להתפקע ממעשי ידיו של האיש, שלא רק חי שנים רבות, אלא שכל יום בחייו הוא מלא בעשייה... יצחק חמוי, גבר חרדי מבני ברק שמאושפז במחלקה הנוירולוגית. בפיג'מה של בית החולים ועל כיסא גלגלים הוא התקרב לעמדת התקשורת וביקש להרגיש קרוב להתרחשות. 'שמעון פרס מלווה אותי מאז שאני תינוק', הוא אומר, 'הוא אחת הדמויות הגדולות שקמו למדינה. יש בו אהבת ישראל בצורה מופרזת... הרב עובדיה יוסף העריך אותו מאוד, וכל הזמן מדברים עליו טובות בקהילות החרדיות. זה לא קשור לעמדות פוליטיות, הוא נתפס כרגיש למיעוטים בכלל ולצרכים של החרדים במיוחד. אצלנו אומרים שצריך להתייעץ עם הזקנים, ושמעון פרס הוא זקן חכם. הוא הזקן של השבט... חבל. הוא מהאנשים שמורמים מהעם, כמו מנחם בגין ויצחק רבין, שהשליחות שלהם למען ישראל היא גדולה. אנחנו נמצאים בימי התשובה של חודש אלול, והלוואי שהמקרה הזה של פרס נועד כדי להגביר אחדות בישראל. הלוואי שיישאר בחיים כי יש לו עוצמה לתרום. אנחנו, כיהודים מאמינים, מבקשים תמיד שאם זה הסוף של האדם, אז שלא יהיה כרוך בסבל." ~ גבר חרדי על תרומתו של פרס למדינת ישראל (עמירן ר., "ישראל זקוקה לאנשים כמוהו: מאבקו של שמעון פרס שנלחם על חייו", באתר מעריב, 16 בספטמבר 2016)
"הוא מצטייר כאדם בעל רטוריקה שונה מהרטוריקה הישראלית השכיחה, שנחשבת בדרך כלל בוטה. גישה ישירה נתפסת בתקשורת הבינלאומית כאגרסיבית, ופרס תמיד ידע לדבר עם התקשורת הבינלאומית בשפתה. אצל פרס תמיד קיימת הנחה שניתן לתקן, שניתן לדבר, שניתן לשנות. הקריאה לשלום לא יורדת לו מהפה, והספרדים מוקירים אותו על כך...הספרדים רואים בפרס גשר מהותי, שמאפשר את היחסים עם ישראל. גם אם חלקם כועסים עליו בשל מפעל ההתנחלויות, הרי שהם תמיד האמינו להצעות השלום שלו, אל תשכחי שהספרדים רואים עצמם מחויבים לפיוס בין הפלסטינים לבין ישראל, ורואים בוועידת מדריד שהתקיימה ב־1991 את נקודת ההתחלה שהובילה להסכמי אוסלו... נגמרו הימים שבהם ישראל נראתה כמדינה קטנה מוקפת אויבים. ישראל כיום לא נתפסת כקורבן, ומצפים ממנה לעשות מאמץ לשלום. פרס הוא היחיד שנראה כמי שניסה בכל כוחו לפעול למען השלום, ובניגוד למנהיגים ישראלים אחרים מידת האמון בו רבה." ~ אליאס לוי, סגן ראש סוכנות הידיעות הספרדית בישראל, על ייחודו של פרס בנוף הישראלי (עמירן ר., "ישראל זקוקה לאנשים כמוהו: מאבקו של שמעון פרס שנלחם על חייו", באתר מעריב, 16 בספטמבר 2016)
"את יודעת.. באופן מסוים שמעון פרס הוא כמו ג'ימי קרטר, שהפסיד את הכהונה השנייה בארצות הברית אך המשיך להיות פעיל מאוד בזירה הבינלאומית"... ושניהם, בני 90 פלוס ובינתיים משיבים אש לתחלואי הגוף." ~ העיתונאית רויטל עמירן בשיחה עם כתב רשת זרה על ההשוואה בין פרס והנשיא האמריקני לשעבר ג'ימי קרטר (עמירן ר., "ישראל זקוקה לאנשים כמוהו: מאבקו של שמעון פרס שנלחם על חייו", באתר מעריב, 16 בספטמבר 2016)
"בעוד זמן לא רב, כשנה וחצי שיחלפו כהרף עין, תחגוג ישראל את שנת ה־70 להקמתה, ושמעון פרס אותת לה בימים האחרונים שכבר אינה צעירה. הוא קיווה להיות מי שיזכה לשרטט לה גבולות סופיים, ובכך לסגור מעגל אחד בחייה – אך התקווה הזאת חמקה ממנו. חמקה מזמן. ישראל כבר אינה צעירה, אך אפילו דמותה הפיזית טרם גובשה לכדי מציאות של קבע. ספק אם יש בזה נחמה גדולה, אך גם אמריקה של ג'קסון לא קבעה את גבולותיה הסופיים בימיו, אלא רק כמה עשרות שנים לאחר מכן. ספק אם יש בזה נחמה גדולה, אך גם אמריקה של ג'קסון עוד לא בדיוק ידעה מי היא, ומה תהיה בהמשך, ועוד עמדו לפניה אתגרים קשים מנשוא של התמודדות עם בעיות של זהות ומהות. מה קורה למדינה כאשר אינה צעירה עוד? היא משתחררת מכמה קיבעונות שליוו אותה כל עוד דור המייסדים השגיח, גם אם בעין חצי עצומה. היא גם מאבדת לא מעט. בעיקר היא מאבדת פרספקטיבה. זה ניכר בישראל של היום, שכבר מתקשה להיזכר מאין באה רק לפני זמן קצר, מתקשה להרגיש ברמת היומיום את גודל ההישגים שהשיגה, מתקשה להתרגש ממציאות חיים שלא היה אפשר אפילו לדמיין כשפרס עמד כאיש צעיר לצדו של בן-גוריון. ובעצם, נראה שהיה אפשר לדמיין: עובדה, פרס הצליח לעשות זאת. הוא בעל החלומות - לעתים מופלאים, לעתים הזויים - המלווה אותנו מיום לידתנו. ואין קושי מורכב יותר, כואב יותר, מלראות את חלומותינו שרועים על מיטת בית החולים, מורדמים, מונשמים" ~ על הייחודיות של פרס בנוף של מדינת ישראל (רוזנר מ. "שמעון פרס - אחרון הנפילים מדור המייסדים של ישראל", באתר מעריב, 15 בספטמבר 2016)
"ניווט בשטח ממוקש." ~ בנימין נתניהו, ראש הממשלה, על מצבו הרפואי העדין של פרס בעת ביקורו. 14 בספטמבר 2016
"בואו נזכור, לפחות במותו, את מהותו האמיתית כעריץ וכאחראי ישיר על פשעים ופשעי מלחמה שבוצעו נגדנו, על כן הדם שלנו מכסה אותו מכף רגל ועד ראש .האם סופו הבלתי נמנע של שמעון פרס מתקרב? אנחנו לא יודעים. לאיש יש שבע נשמות. אבל ללא ספק הוא נמצא בדרכו האחרונה. עלינו לזכור שהוא אחד מעמודי התווך היהירים של המפעל הציוני האימפריאליסטי ומפעל ההתנחלויות ואחד מהכי שפלים, אכזריים, קיצוניים וּותיקים ביותר מבחינת גילו ומבחינת התוצאות, מי שהביא הכי הרבה נזק ושפע של אסונות לעם הפלסטיני ולעמים במדינות ערב. זהו שמעון פרס שהצליח למרות כל התכונות האלו לגרום לו להצטייר כיונת שלום ואפילו קיבל פרס נובל לשלום" ~ חבר הכנסת באסל גטאס בדף הפייסבוק שלו, שעות לאחר שפרס לקה בשבץ מוחי. 14 בספטמבר 2016
"כל מי שמכיר אותו יודע שהוא כריש אנושי. קיומו תלוי באפשרותו להמשיך להתקדם קדימה. תמיד לחלום, תמיד לתכנן, תמיד לחשוב על האתגר הבא, לעולם לא להיכנע, לא להרים ידיים, לא להתייאש. כשתמה הקדנציה שלו כנשיא המדינה, החלה הירידה. פרס מכור לאקשן, זקוק לאדרנלין, לקונפליקטים, ליריבים, למאבקים. בגיל 93, כשמסביב קורס חלום השלום, החלה הספירה לאחור. מי שדיבר איתו באותם ימים שמע טקסטים קשים, מרירים, עמוסי דאגה עמוקה לגורלה של המדינה, לעתידה, לכיוון שאליו מוליכים אותה מנהיגיה. הייאוש החל לכרסם בו. אפילו הוא לא הצליח למצוא חריץ כלשהו שדרכו תחדור קרן אור. אפילו הוא איבד את התקווה, ויחד איתה את רצון החיים. ביום השנה ה־23 של הסכם אוסלו, קרס שמעון פרס. הוא אפילו לא יכול להתנחם בעובדה שאוסלו קרס הרבה לפניו." ~ על פרס שלקה באירוע מוחי חמור בספטמבר 2016 (כספית ב., "כששמעון פרס סיים את תפקידו כנשיא, החלה הירידה", באתר מעריב, 14 בספטמבר 2016)
"תמיד נדהמתי מיכולתו הבלתי נגמרת לנצל את ההזדמנויות שכל יום חדש מציע. פרס היה אדם שאפשר להקשיב לו ולצחוק איתו. הייתה לו יכולת להימלט מאפשרויות קשות ביותר לעבר אפשרויות חדשות." ~ ביל קלינטון
"בבחירות 1992 ניצח כצפוי רבין שנשא את נאומו המפורסם 'אני אנווט'. את פרס מינה לשר החוץ. סביר להניח שהספר גם עשה את שלו. הסכמי אוסלו הביאו איתם את פרס נובל לשלום. הטקס היה מרשים. הכבוד שהתלווה לפרס היה גדול ושמעון היה מאושר. ואז הייתה העצרת, והגרוע מכל קרה. רבין נרצח. שמעון כיהן כראש ממשלה במקומו. הכאוס שלט. אוטובוסים התפוצצו, אנשים נהרגו וכמעט לא היה ניתן לעשות דבר. כצפוי, נתניהו ניצח בבחירות. מאז שמעון תרם את שלו בכך שהיה שבע שנים נשיא מאוד ממלכתי, הומני, מודרני, ערכי וראוי ומוערך בכל העולם. בשנות הנשיאות דיברנו כמעט רק בטלפון. שמעון היה מאושר על אשר סוף סוף זכה לאהבת העם שנוכח כמה שמעון אוהב אותו ואני שמחתי בשמחתו. תמיד הוא היה כזה. הקדיש לעם ישראל את חייו." ~ על השנים הטובות של פרס בשנות התשעים והאלפיים (ד"ר רפאלה בילסקי, "שמעון האדם", באתר ynet, 2 באוגוסט 2017)
"שמעון מצא עצמו ראש מפלגה שמעולם לא הייתה באופוזיציה, וגודלה אף פעם לא היה כה קטן. בליל הבחירות ישבתי אצל חברים וראינו את חיים יבין מכריז על 'מהפך'. חשבתי מה קורה עם שמעון פרס וצלצלתי אליו. הוא ענה לטלפון ונשמע עייף. מה שהראה את יחסו אלי הייתה בקשתו שאפתח את ישיבתו הראשונה של המרכז החדש בנאום קצר על 'דרכנו באופוזיציה'. וחודשים מספר לאחר מכן כאשר נבחרה ועידה חדשה, לפתוח אותה בהיכל התרבות. אני מספרת זאת כדי להזים את הדעה הרווחת שאין הוא גומל לעושים לו טובה, אלא מחלק את מה שיש לחלק דווקא בין אנשים שהתנגדו לו. החברות שלנו הלכה וקרמה עור וגידים. היינו נפגשים פעם או פעמיים בשבוע כאשר שמעון היה בארץ, בדרך כלל בלשכה שלו ולעתים בירושלים בדירתי. באחת הפעמים כשירדנו מדירתי למכונית ראינו בכניסה ילדה קטנה בוכה בכי מרורים. שמעון מיד ניגש אליה ושאל מה קרה. הילדה ענתה שהילדים אומרים שהיא גם מכוערת וגם טיפשה ואינם רוצים לצרף אותה למשחק. שמעון ביקש ממני לחזור הביתה ולהביא סוכריות וחבילת שוקולד. עשיתי כדבריו והוא לקח בידו את הילדה הבוכה והלך אתה לחבורת הילדים להם הציע שוקולד וסוכריות בתנאי שישנו את התנהגותם כלפי הילדה. זה לא לקח יותר מדקה. הילדים התנפלו על הממתקים ומשכו את הילדה אליהם. תוך זמן קצר מאוד היא חדלה לבכות, צחקה ושיחקה עם הילדים האחרים והכל בא על מקומו בשלום. אירוע זה מסמל יותר מכל את אופיו של האיש שכאב לו כאבם של אחרים ובעיקר ילדים, ושאת כל חייו הקדיש לעשיית ישראל לא רק חזקה יותר, אלא גם טובה יותר. שמעון הפסיד פעם נוספת בבחירות הבאות כשבגין מוביל את הליכוד. הוא ספג במערכת הבחירות עלבונות, שנאה ובוז – הדבר האחרון שהגיע לו לאור ההיסטוריה שלו, אבל עמד גם בכך בכבוד. לאחר כישלונו השני של שמעון מול בגין ב־1981 פגשתי אותו למחרת וראיתי לראשונה כמה מעונה הוא נראה. כל מערכת הבחירות הזו הייתה מלאה עלבונות. ואילו הוא שתק. עכשיו ראיתי כמה פגוע הוא היה. אבל הוא לא אמר מילה על אלו שפגעו בו. ג'נטלמן אמיתי. הצעתי שלשם שינוי ניסע לביתי כדי להסתלק מכל מה שמריח מפוליטיקה. הכנסתי אותו הביתה והכנתי לו משהו לשתות. הוא עצם עיניים וישב כך לפחות רבע שעה. לאחר מכן שמתי את התקליט של פברוטי ששר את "עשיתי זאת בדרכי" ואריה מלה בוהם (אני לימדתי אותו לאהוב לפחות קצת מוזיקה קלאסית. מוזיקה קלה אהב מזמן). שמעון התבונן בי וחיוך עלה על שפתיו כשאמר שאני באמת מפיחה תקווה חדשה (וכך גם כתב בהקדשה לספר שנתן לי). כשהלך אמר, כבדרך אגב, שהוא לא יודע איך אני עושה את זה - אבל אני תמיד עוזרת לו לחזור לעצמו" ~ על השנים הקשות של פרס במדבר הפוליטי של סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים (ד"ר רפאלה בילסקי, "שמעון האדם", באתר ynet, 2 באוגוסט 2017)
"ישראל ללא שמעון פרס היא מבודדת ומנודה בעולם... פרס הבין היטב את הצורך של מדינה קטנה במערכת יחסים בינלאומית טובה שעונה לאינטרסים שלה בכל תחומי החיים; לטובת הכלכלה, החברה, הביטחון והשלום. בעיניו ישראל צריכה קודם כל להשתייך ערכית למשפחת העמים הנאורים. פרס האמין שאנחנו צריכים ליצור איזון בין עצמאות ישראל ועוצמתה לבין התלות הקיימת ביחסים טובים עם המדינות המובילות בעולם... פרס ידע כיצד לבנות קואליציות ושותפויות; הוא היה אמן יצירת שפה משותפת עם מנהיגי עולם, מקנדי ודה גול ועד לאובמה ומנדלה, והייתה לו סקרנות אין קץ לעולם. הוא ידע גם להעריך מדינות אחרות; בשיחות עם מנהיגים זרים הוא לא הפליג במסעות תעמולה ישראלית יהירה, אלא הפגין בקיאות בנעשה במדינה שעם מנהיגיה הוא נפגש. הוא גם ידע להחמיא ולהקשיב. לכן הקשיבו לו והעריכו אותו. ציוני ואיש העולם הגדול. פרס היה משוכנע שישראל צריכה לפרוץ את חומות הגטו בתפיסת עולמנו וסלד מאמירותיה של גולדה מאיר ואחרים ולפיהן 'העולם כולו נגדנו'. הוא ניצל את החברות ואת השותפויות שפיתח בעולם לטובת האינטרס הישראלי; לעולם לא הטיף מוסר בבית הלבן או הפציר שאנחנו 'אור לגויים'. בתחום הביטחון הוא פיתח עוד בשנות ה־50 וה־60 יחסים קרובים עם המנהיגות הצרפתית, ובעזרתם יזם את התעשייה האווירית ואת הכור בדימונה.... העולם ראה בו איש השלום, ולכן היה קשוב לו בעניין הפלסטינים ובעניין האזור כולו. העולם התרשם מהיצירתיות הדיפלומטית שלו, ולא פחות מערכי השוויון בין בני אדם ועמים, שבהם האמין עמוקות. ישראל של שמעון פרס הייתה חברה מכובדת במשפחת העמים ולכן גם חזקה יותר. כיום, בלי פרס, ישראל מנודה, ונמתחת עליה ביקורת קטלנית בעניין ההתנחלויות כמכשול הגדול ביותר להסדר באזור. ישראל נתפסת בעיני כמעט כל מדינות העולם, כולל ארצות הברית, כמדינה יהירה וניאו־קולוניאליסטית. הדלתות שהיו פתוחות בפני שמעון פרס נטרקות עכשיו בפניו של בנימין נתניהו." ~ על מעמדה של ישראל בעולם לאחר פטירתו של פרס (אורי סביר, "אבד המעמד: הדלתות שהיו פתוחות בפני פרס נטרקות עכשיו בפני נתניהו", באתר מעריב, 20 באוקטובר 2016)
"הוא (פרס) עשה אין ספור שגיאות בחייו. הוא הזה הזיות וטווה חלומות שווא, הוא הפסיד כשהיה אמור לנצח והחטיא מול שער ריק כשהיה אמור לכבוש. ב־1996, אחרי רצח רבין, הוא היה אמור לנצח בהליכה ועד הרגע האחרון היה יכול לעשות הרבה מאוד דברים כדי להבטיח את ניצחונו, אבל לא עשה. הוא רצה לנצח בזכות עצמו, בכוחות עצמו, והוא הפסיד. אבל כל ההפסדים הללו, שהלכו ונאספו, הצטברו לכדי ניצחון גדול." ~ מסך אחרון על פעילותו של פרס (בן כספית, "שמעון פרס ידע להפוך כל תבוסה למנוע צמיחה, כל מפלה למנוף", באתר מעריב, 2 באוקטובר 2016)
"היו לנו גיבורים לא מעטים במקום הזה. היה האב המייסד, דוד בן־גוריון, שממנו ובזכותו הכל נברא והתחיל. והיו הגנרלים, אלון ושרון ודיין ובר־לב וברק ורבים נוספים. והיו המפא"יניקים, אשכול ושרת וגולדה, והיה בגין והיה שמיר, וביבי עודנו. כל אחד ומעלותיו ומגרעותיו והישגיו וכישלונותיו. יש ביניהם דמיון, יש הבדלים, יש תפיסות עולם שונות, יש פערים. שמעון פרס היה רק אחד. אקזמפלר יחיד במינו, פס ייצור שנסגר אחרי האבטיפוס הראשון. האנדרדוג הקלאסי, הלוזר הנצחי שככל שיענו אותו, כן יעלה וכן יפרוץ. האיש שידע להפוך כל תבוסה למנוע צמיחה. כל מפלה למנוף. אדם שלא ידע שובע, שהיה בו רעב אינסופי להכרה, צימאון אדיר לחתירה הלאה, מבט שפנה רק קדימה, אף פעם לא אחורה, שהיה ג'אנקי של קהל, של אדרנלין, של עניין וסקרנות. גם כשהוא לא היה רלוונטי, הוא היה רלוונטי. תמיד מחוץ לקופסה." ~ על ייחודו של פרס (בן כספית, "שמעון פרס ידע להפוך כל תבוסה למנוע צמיחה, כל מפלה למנוף", באתר מעריב, 2 באוקטובר 2016)
"לפעמים איבד קשר עם המציאות. תמיד גבוה בשתי ספירות לפחות משאר הנוכחים בחדר, תמיד צופה למרחוק, מחפש את הדבר הבא, הרעיון הבא, הפסגה הבאה. חי בקצב אחר לגמרי משאר העולם, פועל בעצימות עצומה, כאילו אין זמן, תכף הכל נגמר, צריך להספיק, חייבים להגיע, אסור לוותר על דקה פנויה. תחרותי להדהים, מתקשה לפרגן לזולתו ורודף כל הזמן אחרי הכרה, כבוד, קהל, עניין, הישגים ופסגות. מתבלבל לא פעם בין טובתו האישית לטובת אהבתו הגדולה, מדינת ישראל, אבל במקרה שלו, די בצדק. הוא באמת אהב את המקום הזה עד כלות ולא חיפש לעצמו דבר, חוץ משהמקום הזה והאנשים שנמצאים בו יאהבו אותו בחזרה. האיש הזה ספג בחייו תבוסות ומפלות שיכולות למוטט אימפריה. הוא הפסיד לרבין, הוא הפסיד לבגין, הוא הצליח להפסיד למשה קצב. הוא הפסיד את מפלגת העבודה האשכנזית לעמיר פרץ. הוא הפסיד לאלמוני בן 47 בשם ביבי אחרי רצח רבין. הוא עבר את "התרגיל המסריח", שהיה מפיל כל אחד אחר, חוץ ממנו. הוא הושפל, נמרט ונמלט בעור שיניו מאין ספור מצבים וסיטואציות, אבל בכל פעם מחדש לא הוריד ראש, לא התאבל על עצמו אפילו לרגע. אסף את השברים והתחיל מההתחלה, כאילו כלום" ~ על ייחודיותו של דמעון פרס בנוף הפוליטי הישראלי (בן כספית, "שמעון פרס ידע להפוך כל תבוסה למנוע צמיחה, כל מפלה למנוף", באתר מעריב, 2 באוקטובר 2016)
"הוא ליווה את המדינה מרגעיה הראשונים. אחראי על מאמץ ההתחמשות הנואש בימים הנוראים של מלחמת השחרור, כיתת רגליו וקושש מכל הבא ליד כדי שהיהודים יוכלו להילחם על חירותם. הוא מאדריכלי מערכת הביטחון. את הכור הגרעיני בדימונה קושש מן הגורן ומן היקב, מייצר מערכות יחסים אסטרטגיות, מקמבן ומתחמן ומתחנן ועשה את הלא ייאמן: כוח גרעיני למדינה קטנטונת, מוקפת אויבים. פוליסת ביטוח היסטורית לעם היהודי. תארו לעצמכם שהמשימה הזו הייתה נופלת דווקא על נתניהו, ולא על פרס. כמה נאומים חוצבי להבות היו נישאים למען המטרה הזו, כמה הצהרות ואיומים ורעשים וקשקושים. מכל זה, לא היה קם כור בדימונה. הקים אותו מי שדיבר הרבה פחות, אבל עשה קצת יותר. לא רק דימונה, גם התעשייה האווירית וחיל האוויר וההייטק והננו וחקר המוח וכל שאר מצודות העוצמה הישראלית חבות לו חוב גדול. הוא היה ראש ממשלה מצוין בממשלת הרוטציה, שהציל את כלכלת ישראל והוציא את צה"ל מעומק לבנון. הוא עשה את כל זה באהבה כפולה: למדינה, שבה ראה את חזות הכל, ולעצמו. האהבות הללו נבעו זו מתוך זו. הוא היה פוליטיקאי בכל רמ"ח איבריו, תככן לא קטן שידע לחפור ולחתור ולקנא ולשנוא ולהקים מחנות ולתקוע סכינים ולהפעיל אנשים ולהלך קסמים. הוא שנא לנוח, לא ידע להשתעמם, לא אהב חופשות ולא טייל. הוא אהב אנשים. נסע בכל העולם כדי לפגוש, לשמוע, ללמוד, להבין. כל מה שעניין אותו זה להמשיך קדימה, בכל המנועים, לחפש את האתגר הבא, ולהגיע לפסגה, שנמלטה ממנו בנחישות לא פחותה מזו שבה חיפש אותה" ~ על הישגיו של פרס (בן כספית, "שמעון פרס ידע להפוך כל תבוסה למנוע צמיחה, כל מפלה למנוף", באתר מעריב, 2 באוקטובר 2016)
"הוא היה כאן כבר לפני מלחמת העצמאות, בעיצומה ולאחריה. בעליות העולים ארצה, בכל מערכות ישראל, לאורך ולרוחב סיפורה של ארץ מולדת, על הגלוי והנסתר שבה. נוכחותו המוחשית כל כך, העניקה לנו את התחושה שהיינו גם אנו בכל המקומות בהם היה, שחווינו את כל החוויות אשר חווה. שהרי הנה הוא עדיין חי עמנו ובתוכנו, מכאן שכל המאורעות עדיין חיים, והיינו בזכותו שותפים ו'חיים' את כל הסיפורים כשהוא מגשר למעננו כהיסטוריה מהלכת. גם את הדורות שלא נולדו עת קרו הדברים, קרב אליו בנוכחותו, עד לכדי תחושה של 'שידור חי' ומתמשך. וזאת להבדיל מכותב ההיסטוריה שמתווך בינינו למאורעות עבר, ואנו קוראים עליהם בספר, ממרחקים של זמן ומקום, רחוקים מגיבורי המאורעות. בזכות גילו המופלג, הוא היה לנו תמיד לנחמה עצומה כל אימת שדיברנו בגיל. הוא דחה בנוכחותו האדירה כל מחשבה עצובה על זיקנה, המכופפת את הגוף והרוח, והיה לעדות מובהקת בהתנהלותו היום יומית שזיקנה אינה עניין לגיל ביולוגי, אלא לגיל מחשבתי, המחליט לעצמו - עצמה או רפיון. עליו בהחלט אפשר לומר שהיה רהוט, בהיר ופעיל עד סוף ימיו, וזו אינה מליצה אלא תורת חיים. תמיד כשהגינו בדאגה גוברת בגיל, חשבנו 'הנה פרס', עדות חיה לאריכות ימים, והיינו נרגעים בזכות גילו המופלג וחיוניותו. עכשיו, כשאיננו כבר 'אפילו פרס' כנראה נצטרך להודות כבר בעובדה שאין מנוס, שבמוקדם או במאוחר נצטרך כולנו לעבור מכאן אל עולמות אחרים. כל עוד חי, שימש לנו מן אופק רחוק ומרגיע שנותר לנו עוד הרבה זמן. מה נאמר היום, עכשיו כשאין לנו כבר את האופק הזה?" ~ יהורם גאון נפרד מפרס (יהורם גאון, "להתראות, היסטוריה מהלכת: יהורם גאון נפרד משמעון פרס", באתר ynet, 29 בספטמבר 2016)
"פרס היה מעיין בלתי נדלה של סתירות פנימיות. זה מה שהפך אותו למועיל ומרתק, לנפתל במקום לבוטה, לרב־שכבתי ולאו דווקא ישיר. זו הייתה עוצמתו הגדולה, וגם חולשתו העגומה. במהלך רוב חייו, הציבור נרתע ממורכבותו של פרס. בישראל הדוגרית, היא נתפסה כראיה לתחמנות, לחתרנות ואפילו לשחיתות. במהלך רוב חייו היא עוררה את הפחד והשטנה שהתחלפו, בערוב ימיו, בהערכה ואפילו בהערצה. פרס היה אוהב ישראל ובן הארץ בכל רמ״ח אבריו, אך מעולם לא נחשב לישראלי למהדרין. בחייו נתפס כזר ובמותו הוא מתואר עתה כבן אלים שירד אלינו מן השמיים. פרס חי בארץ 82 מתוך 93 שנותיו, אך הוא מעולם לא נראה כישראלי אותנטי, לא נשמע כישראלי אותנטי, לא התנהג כישראלי אותנטי ולא חשב כישראלי אותנטי. הוא היה איש העולם הגדול במדינה שרואה בעיקר את עצמה, איש העתיד בארץ הנשלטת על ידי עברה, אמן העידון והניואנס שנאלץ לשחק בפני טריבונות של שחץ ורהב, איש המחשבה הקרה על בימה שבה הפחדים והרגשות נותנים את הטון." ~ על הניגודיות שבאופיו של פרס (חמי שלו, "שמעון פרס, מעיין בלתי נדלה של סתירות פנימיות", באתר הארץ, 29 בספטמבר 2016)
"הוא (פרס) היה ממייסדי מערכת הביטחון אך גם מורה דרך בחתירה לשלום. אבי ההתנחלויות בשטחים אך גם הספק של הפוטנציאל לחיסולן. המנהיג הישראלי הראשון שנהג בפומבי בכבוד ולעתים אף בחיבה עם אישים פלסטינים, כולל יאסר ערפאת, אבל מאחרוני הדוגלים בשמאל בעצמאות פלסטינית מלאה. אביר השלום אך גם ראש הממשלה שהורה לפתוח במבצע "ענבי זעם", שבמהלכו נהרגו למעלה ממאה פליטים פלסטינים בכפר כנא בדרום לבנון. פרס היה הארכיטקט וקבלן המשנה של מערך יום הדין של ישראל, אך צויר כפחדן וכמשתמט, כמי שמעדיף חליפות על מדי דגמ"ח, כמי שלעולם לא ייחשב לאחד מהחבר'ה. הוא היה נץ שנתפס בשוגג כיונה, פטריוט מקומי עם ראייה גלובלית, פרגמטיסט שתואר כאידאליסט, מנהיג עם חזון שהפך בפי יריביו הקטנים ממנו להוזה בהקיץ וחולם בלהות. הוא נעלב עד עמקי נשמתו מהמותג 'חתרן בלתי נלאה' שיצחק רבין הצמיד לו בספרו 'פנקס שירות', אף שהתיאור היה מדויק ומעבר לכך: הוא היה גם חוזה בלתי נלאה, הוגה בלתי נלאה, מתכנן בלתי נלאה, קורא בלתי נלאה, כתבן בלתי נלאה וארטיסט בלתי נלאה. לעתים, הוא היה אפילו רכלן בלתי נלאה. פרס הצטייר לעתים כדג מחוץ למים הרדודים של הפוליטיקה הישראלית, אך ידע גם להיות כריש הטורף את מתחריו בלי לחשוב פעמיים. הוא היה גאוותן שנפגע מכל פיפס של ביקורת ששיגר לעברו אחרון הפוליטיקאים והעיתונאים, אבל גם ספג יותר בוז ולעג מכל פוליטיקאי ישראלי אחר ותמיד יצא מאושש ומחוזק. הוא היה לוזר ואלוף העולם בעת ובעונה אחת, בר מינן פוליטי שהיה כעוף החול המתעורר מחדש לחיים." ~ על הניגודיות שבאופיו של פרס (חמי שלו, "שמעון פרס, מעיין בלתי נדלה של סתירות פנימיות", באתר הארץ, 29 בספטמבר 2016)
"בערוב ימיו הפך, למרבה האירוניה, לעלה תאנה. האיש שתואר תמיד כנטע זר עבר מטמורפוזה מופלאה והפך לישראל בהתגלמותה. הוא סימל את החלום והסתיר את שברו. הוא גילם מדינה נועזת, חדשנית, רודפת שלום, קוסמופוליטית, זרקור לגויים ולא כובשת, סרבנית, המדכאת מיליוני פלסטינים בכוח הזרוע. בשנים האחרונות, כשהכוח ניטל מידיו, זכה לעדנה — פוליטיקאים ישראלים ומנהיגים יהודים־אמריקאים שחיבלו בעבודתו ועשו לו את המוות כשעוד היה בידיו לשנות את המציאות ואת ההיסטוריה, דיברו עליו כעל בכיר האומה." ~ על העדנה לה זכה פרס בתפקידו האחרון כנשיא מדינת ישראל (חמי שלו, "שמעון פרס, מעיין בלתי נדלה של סתירות פנימיות", באתר הארץ, 29 בספטמבר 2016)
"פרס זכה למתנה נדירה: להיות מוספד פעמיים. הפעם הראשונה הייתה אחרי האירוע המוחי שבו לקה לפני יותר משבועיים, וכעת, אחרי מותו. אם היה מצליח בדרך נס להתאושש מהשבץ, הוא היה זוכה לקרוא את רבבות המילים שנכתבו ונאמרו עליו, ואולי, רק אולי, הוא היה נרגע ומשתכנע שהאהבה וההוקרה והכרת התודה להן תמיד שיווע ואותן תמיד חסר, נפלו סוף סוף בחלקו. גם כשנדמה היה שהשיג כבר את כל מה שבן תמותה מסוגל לשאוף לו ולחלום עליו, הוא לא נח לרגע מן המירוץ הקדחתני אחרי דבר מה נוסף. ההחמצות, ההפסדים, התבוסות האלקטורליות, המנות האדירות של הזלזול והבוז שספג במשך עשרות שנים של התבוססות בביצה הפוליטית הבאושה נחרטו בבשרו. הוא מעולם לא התאושש מכך." ~ על ההלוויה של פרס (ורטר י., "הניצחון האחרון של פרס על יריבו המיתולוגי", באתר הארץ, 29 בספטמבר 2016)
"מענקי ההנהגה הלאומית, האיש שראה הכול." ~ יולי אדלשטיין
"זה יומה הראשון של מדינת ישראל בלי שמעון פרס." ~ בנימין נתניהו בפתח ישיבת הממשלה
"בדרכים רבות הוא הזכיר לי ענקים אחרים של המאה ה־20 שנפלה בחלקי הזכות לפגוש. מנלסון מנדלה ועד המלכה אליזבת." ~ נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, בהלווייתו של פרס
.jpg)
.svg){kind=icon}
