המדע העליז: הבדלים בין גרסאות בדף
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
הוספתי תוכן. תגיות: עריכה חזותית עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד |
עריכה תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד עריכה מתקדמת מהנייד |
||
שורה 34:
*"אם אלוהים רצה להיעשות אובייקט לאהבה, חייב היה תחילה לוותר על השיפוט ועל הצדק — שופט, ולו גם שופט־חסד, אינו אובייקט לאהבה. מחולל הנצרות לא הרגיש בכך די־הצורך — בחזקת יהודי."
*"ובכן היא אוהבת אותו, ומאז היא בוהה נכחה באמון שקט כל כך כמו פרה: אך אבוי! הרי מה שהקסימו היא דווקא זה, שהיא נראתה כניתנת בהחלט לשינויים וכבלתי נתפסת! מזג אוויר ממוזג מדי הלא יש לו למכביר משלו! וכי לא תיטיב זו לעשות אם תתראה בתכונתה הקודמת? אם תתראה כחסרת־לב? ובכן, אל תמליצו בפניה על — האהבה! תחי הקומדיה!"
*"[[בודהה]] אמר: "אל תחניף למי שגומל עימך חסד!" תשמיע פתגם זה בכנסייה נוצרית — מיד הוא מטהר את האוויר מכל הנצרות."<ref>פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 283</ref>
*"לצחוק, משמע, לשמוח לאיד, אך מתוך מצפון נקי."
*"אל תשאף לעלות על אביך בחריצות — זה יפילך למשכב."
שורה 40:
*"וכך נתפוגג חלום בוקר מופלא שלי, כנראה מחמת פעימותיו הנוקשות של שעון המגדל."
*"האיטיים בדרך ההכרה סבורים שהאיטיות שייכת להכרה."
*"החיות, דעתן על הנשים שונה מדעתם של בני־אדם: הנקבה היא בעיניהן הברייה היצרית.
* "הדרך הצבועה ביותר להגן על איזה עניין היא ההגנה עליו בטיעונים מוטעים מתוך כוונה תחילה." <ref>פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 295</ref>
* "כורח הוא לנו להוליד תמיד את רעיונותינו מתוך כאבינו ולציידם מרחם בכל מה שיש עמנו מן הדם והלב והאש והעונג וה[[תשוקה]] והייסורים והמצפון והגורל והגזירה... רק הכאב הגדול הוא גואלה האחרון של הרוח." <ref>פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 155</ref>
שורה 57:
* "הוגה דעות אינו זקוק לתשואות ולמחיאות כפיים, בתנאי שמובטחות לו מחיאות כפיו שלו עצמו, דבר שאין הוא יכול בלעדיו." <ref>פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 342</ref>
* "הנתיב ל[[גן עדן|גן־עדנו]] של אדם, מוליך תמיד דרך עדני התאווה של [[גיהנום]] שלו."<ref>פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 350</ref>
*"מעריץ אנכי את אמיצותו ואת חוכמתו של [[סוקרטס]] בכל אשר עשה, אשר אמר ואשר — לא אמר. זו המפלצת, זה "לוכד העכברים" של אתונה, אשר הביא אף את צעיריה ההוללים ביותר לכדי רעדה והתייפחות, היה לא רק החכם שבפטפטנים מכל שהיו בזמן מן הזמנים ; הוא היה גדול גם בשתיקה. הלוואי והיה שותק אף ברגע האחרון של חייו — ייתכן והיה זוכה בזאת להיות להיות במעלה יתירה עוד יותר בסולם הרוחות. מה זה היה שם, המוות או הרעל או יראת השמיים או רשעות — משהו שהתיר באותו רגע אחרון את לשונו ; וכה אמר: "קריטון, אני חייב תרנגול לאסקליפיוס" מילה אחרונה מגוחכת ואיומה זו פירושה לגבי כל מי שאוזנו כרוייה: הה, קריטון, "החיים אינם אלא מחלה!", הייתכן הדבר? אדם שכמותו, אשר חי כל חייו בעליצות הרוח וכמו חייל — פסימיסט היה! וכל מאור־הפנים אשר לו, רק העמדת־פנים הייתה, ואת דעתו האמיתית, את הרגשתו שלפני ולפנים — הסתיר כל ימי חייו! סוקרטס, סוקרטס נשא את חייו כסבל! ועוד הוסיף והתנקם בשל כך — באותה אימרה מצועפת, מבעיתה, אדוקה, מגדפת! וכי אדם כסוקרטס חייב היה גם לנקום? האם בתוך שפע מידותיו הטובות חסרה שמינית שבשמינית של רחבות־לב? הה, ידידים שלי! עלינו להתגבר גם על היוונים!" <ref>פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 353</ref>
* "יוצר בלי הפוגות, מטבעו הוא 'אם', במשמעות הרחבה של המילה, איש שאינו יודע ואינו שומע דבר מעבר להריונותיו ולידותיו של רוחו, ואשר אין לו זמן לתת את דעתו על עצמו ועל יצירתו ולהשוותם."<ref>פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 398</ref>
*"אתם האנשים המפוכחים, אתם, המרגישים עצמכם מחוסנים בפני [[תשוקה|תשוקות]] ובפני הזיות, ואשר כה הייתם רוצים להפוך את ריקנותכם לגאווה לכם ולעדי־עדיים, אתם מכנים את עצמכם ריאליסטים ורוצים לומר בכך, שהעולם ממש כזה הוא, כפי שהוא נראה לכם : בפניכם בלבד ניצבת המציאות המעורטלת — ואתם עצמכם, כה אולי תדמו, מן העידית שבה — הה! אתם, תמונות אהובות מסאיס! וגם במצבכם המעורטל ביותר, בהשוואה לדגים, האם אינכם עוד יצורים תשוקתיים ואפלים ביותר, ועדיין דומים מידי לאמן לאמן מאוהב? — ולגבי האמן המאוהב, "מציאות" מהי! עדיין אתם נושאים עמכם בכל אשר תלכו, את קני־המידה ההם, שמוצאם בתשוקות ובהתאהבויות של המאות הקודמות! עדיין שיכרון טמיר ושריר נסוך בתוך תוכו של פיכחונכם! טלו, למשל, את זו אהבתם ל"מציאות" — הה, מה ישנה היא, "אהבה" ישנה נושנה! בכל הרגשה, בכל קליטה חושית, ניכר חלקה של אהבה ישנה זו : וכן כבר עשו בה וכבר טוו בה אצבעותיהן של הזייה כלשהי, ושל איזו דעה־קדומה וחוסר־דעה וידיעה־חסרה, ושל פחד ובוקה ומבוקה מכל סוג! זה ההר, למשל, וזו העננה! וכי איזו עוד "מציאות" נותרה בהם? אנא, אתם המפוכחים, הסירו מכל זה את המדומיין לתוכו ואת כל המוסף האנושי! אכן, אילו היה בכוחכם לעשות כן! אילו היה ביכולתכם לשכוח את מוצאכם, עברכם, הכשרתכם — את אנושיותכם וחייתכם כל כולן! אין לגבינו "מציאות" מכל וכל — וגם לא לגביכם, המפוכחים — מסתבר שאין אנו כלל כה זרים אלו לאלו, כפי שסבורים אתם, וייתכן שהרצון הטוב בנו, לחרוג מן השיכרון, חשוב לא פחות מאמונתכם, שאין בכם כלל היכולת לשיכרון."
שורה 66:
*"אל איש קדוש ניגש אדם ובזרועותיו תינוק שרק עכשיו נולד. "מה אעשה עם זה הנולד" כה שאל, "הוא עלוב ומעוות, ולא די חיות בו כדי למות". "המיתהו!" נצטעק האיש הקדוש בקול חרדות, "המיתהו והחזיקהו שלושה ימים ושלושה לילות בזרועותיך, למען ייחרת בזיכרונך חרות היטב — כדי שלא תהיה מוליד עוד, בטרם בא מועד לך להוליד." — בשמוע האיש את הדברים האלה, הלך ולבו מאוכזב ; ורבים גינו את הקדוש על אשר ייעץ עצה אכזרית, שכן ייעץ להמית את הילד. "איך האין זו אכזריות רבה יותר להניח לו לחיות?" אמר הקדוש."
*"הוא אינו שולט ברוחו: מזאת הקישה אישה אחת, שהנקל יהיה לשלוט בו והיא משליכה עליו את פלצורה; המסכנה, עד מהרה תהיה לו לשפחה."
*"
*"מי שרוצה בימינו להפוך את העניינים
*"כולנו בחזקת הרי געש גדלים, שצפוייה להם שעת התפרצותם — אך אימתי תהא שעה זו, הקרובה היא אם רחוקה, הן את זאת לא ידע איש, ואף לא אלוהים שבשמיים."
*"כי הנה [[הרגל]] הוא אצלי לפתוח את יומי בכך, שאני עורכו מראש בשביל עצמי, שאוכל לשאת אותו."
*"מי שקול חזק מאוד לו בגרונו, כמעט שנמנע ממנו להגות עניינים דקים."
*"מה חותמה של חירות שהושגה? לא ליבוש בפני עצמו."
| |||