שלום חנוך: הבדלים בין גרסאות בדף
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 83:
* "מתייחסים ל[[מוזיקה]] כאל בידור, שואו־ביזנס. זו שטות נוראית... אני לא רואה את עצמי כבדרן ולא רוצה שיתייחסו אליי כאל בדרן." ~ "ווליום", תחילת שנות ה־80
* "אנשים אוהבים קיטש." ~ בתגובה להצלחת השיר "אומרת לי לעד", רדיו תל אביב, יוני 2009
* "לארגן הופעות זה מאוד קשה, אני לא עושה את זה לבד. אבל זה היה קשה גם לי. אז נתתי גז בדברים עצמם: בכתיבה, בחומר, בחיפושים שלי. כשהייתי יותר צעיר חשבתי, מה אני אעשה כשאהיה מבוגר, בשלב שכבר לא קופצים על הבמה. איך רוק יהיה בכלל. האם עוד ידברו ככה? מי ידבר ככה? החששות האלה נרגעו. פתאום נוח לי, וכשנוח לי אני נהנה מאוד. במקום להשתדל יותר, אני נהנה יותר. ועם הרקע של כל מה שעשיתי, עם הבסיס הזה, יותר קל לי ליהנות היום." ~ 2011
* "אנחנו לומדים רק מהטעויות ומהכישלונות שלנו, לא מניצחון או מהצלחה. והיות שכולנו כאלה, אז כדאי בכלל לעזוב את הרעיון שמישהו יודע את הדרך. אדם יכול לחלום, לרצות, יכולה להיות לו מוטיבציה, אבל ההתקדמות נעשית כשהוא לומד מהטעויות שלו ופוגש טעויות חדשות ברמה אחרת. זו צורת הלימוד, אחרת היינו תקועים." ~ 2011
* "מגיל 16 למדתי תיאטרון במשך שלוש שנים בבית צבי. ומי שלומד משחק יודע שכדי להופיע, כדי לבצע משהו, זה צריך לבוא ממקורות רגש וזיכרון וחוויה מבפנים, מתוכך. אם זה טוב וזה מרגש אותך, זה הרבה בגלל שהפנים והחוץ מחוברים: אתה מרגיש את הפנים, והחוץ מתאר את זה. בוב דילן שר את השירים שלו אחרת בכל פעם, אבל ריצ'רד ברטון לא יכול לעשות את 'אותלו' שונה בכל פעם. אז יש לי מקורות בפנים, שעם חלקם נולדתי ואת חלקם למדתי במשך השנים. אני חושב שלזמרים, ובעיקר לכאלה שהם גם יוצרים, יש משהו שמחדש להם את הרגש, אפילו בלי לשנות משהו. את זה אני מרגיש באותו רגע, ובאותו רגע אני נמצא במקום הזה. זה לא איפה שהייתי אתמול, אני לא זוכר איפה הייתי אתמול. והקהל הוא חלק מהדבר הזה. אם הקהל איתי והוא מקשיב לי, זה עובר אליו. השיר הוא אותו שיר, אבל ברור לי שאין אפילו פעם אחת ששרתי בדיוק אותו דבר במובן של רגש או של הבעה." ~ 2011
===מעריב, אפריל 1983===
| |||