|
===[[w:מלחמת וייטנאם|מלחמת וייטנאם]]===
* "המלחמה היא פשוט תועבה, מעשה מושחת של אנשים חלשים ועלובים, כולל כל אחד מאיתנו שנתן לה להימשך ללא הפסק עם השתוללות והרס אינסופיים - כל אחד מאיתנו שהיה נשאר בשקט אם יציבות וסדר היו מושגים."
* "מה אפשר לומר על ארץ שבה במוזיאון למדע בעיר גדולה מככב מוצג שבו אנשים יורים במקלעים ממסוק על בקתות וייטנאמיות, עם אור מנצנץ כאשר מושגת פגיעה? מה אפשר לומר על ארץ שבה רעיון כזה בכלל עולה על הדעת? צריך לבכות בשביל הארץ הזאת." ▼**[http://www.zmag.org/Chomsky/mc/mc-script-4.html מקור:] ''American Power and the New Mandarins'', 1969
▲*"מה אפשר לומר על ארץ שבה במוזיאון למדע בעיר גדולה מככב מוצג שבו אנשים יורים במקלעים ממסוק על בקתות וייטנאמיות, עם אור מנצנץ כאשר מושגת פגיעה? מה אפשר לומר על ארץ שבה רעיון כזה בכלל עולה על הדעת? צריך לבכות בשביל הארץ הזאת."
**[http://zpedia.org/You_have_to_weep מקור:] ''American Power and the New Mandarins'', 1969
*"זה חוזר לימים שבהם הגנו על עצמנו מ''המתקפה הפנימית'' של האוכלוסייה האינדיאנית, שאותה דרך אגב חיסלנו בתהליך. בתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה, נאלצנו לעתים קרובות לבצע הגנה נגד ''מתקפה פנימית'', כלומר נגד סלבדורים באל-סלבדור, יוונים ביוון, נגד פיליפינים בפיליפינים, נגד דרום וייטנאמים בדרום וייטנאם, ומקומות רבים אחרים. והמושג ''מתקפה פנימית'' הועלה שוב ושוב בהקשר הזה, ובצורה מתאימה למדי. זה מושג מעניין, מושג ש[[ג'ורג' אורוול]] היה בוודאי מתפעל ממנו, והוא מפורט בדרכים רבות במסמכים עם התיעוד הפנימי."
**[http://www.radio4all.net/index.php?op=program-info&program_id=11419 מקור:] נאום שכותרתו "הלקחים מוייטנאם", 31 במרץ, 1985
*"[[w:en:Tet Offensive|מתקפת הטט]] בינואר 1968 [...] הפכה את המלחמה ללא פופולרית. האליטות של התאגידים האמריקאים החליטו בנקודה הזאת שזה פשוט לא שווה את זה, זה יותר מידי יקר, בואו ניסוג. לכן באותו הזמן כולם נהפכו למתנגדים למלחמה בגלל שהפקודות מלמעלה היו שאתה אמור להתנגד לה. ואחרי זה כל אחד מכותבי הזכרונות שינה לגמרי את הסיפור שלו לגבי מה שקרה. כולם בדו את הסיפור שהגיבור שלהם, [[:en:John F. Kennedy|ג'ון פ. קנדי]], תכנן למעשה לנטוש את המלחמה הלא פופולרית הזאת לפני שהוא נהרג, ואז [[:en:Lyndon B. Johnson|ג'ונסון]] שינה את זה. אם אתה מסתכל על הזכרונות הקודמים שהם כתבו, אין רמז לכך, אני מתכוון באופן מילולי."
**[http://www.davidcogswell.com/Political/Chomsky_Interview_93.htm מקור:] ראיון עם דיוויד קוגסוול, 14 בספטמבר, 1999 (פרטים נוספים: [http://www.chomsky.info/letters/200312--.htm Boston Review], [http://www.zmag.org/chomsky/rc/rc-contents.html ''Rethinking Camelot''])
*"התגובות למצוקה שלנו הן לא לגמרי אחידות. בקיצוניות היונית, אנחנו מוצאים את סנטור [[:en:John Kerry|ג'ון קרי]], שמזהיר אותנו לא לצאת לעולם פעם נוספת למלחמה "בלי להקצות מספיק משאבים לנצחון"; אף פגם אחר איננו מוזכר. וישנו גם הנשיא קרטר, מורה העקרונות המוסריים הידוע וחלוץ זכויות האדם, שמבטיח לנו שאנחנו לא חייבים לוייטנאם שום חוב ואין לנו אחריות לספק לה סיוע כלשהו בגלל ש-"ההרס היה הדדי", הערה כל כך לא שנויה במחלוקת כך שהיא עוברת בלי תגובה. [...] מדינאי כהלכה, הנשיא בוש מכריז ש-"זה היה סכסוך מריר, אבל הנוי יודעת היום שאנחנו מחפשים רק תשובות בלי איום בנקמה על העבר." הפשעים שלהם נגדנו לעולם לא ישכחו, אבל "אנחנו יכולים להתחיל לכתוב את הפרק האחרון של מלחמת וייטנאם" אם הם יקדישו את מרצם בלהיטות מספקת לחיפוש החיילים הנעדרים. אנחנו אולי אפילו "נתחיל לעזור לוייטנאמיים למצוא ולזהות את הלוחמים הנעדרים שלהם," [הכתבת לענייני אסיה של ה''ניו יורק טיימס''] קרוסט מדווחת. הסיפור הסמוך בעמוד הראשי מדווח על הכשלון של יפן, פעם נוספת, לקבל "באופן לא מעורפל" את האשמה "לתוקפנות שלה בתקופת המלחמה.""
**[http://www.zmag.org/chomsky/year/year-c10-s07.html מקור:] ''Year 501'', 1993
*"היונים שבעי רצון מכך ש<nowiki>[</nowiki>[[:en:Robert McNamara|רוברט מקנמרה]]<nowiki>]</nowiki> הודה לבסוף שה-"המאמצים השגויים שלנו לעשות טוב" הפכו ל-"טעות מסוכנת," כפי ש[[w:en:Anthony Lewis|אנטוני לואיס]] שם את הדברים הרבה אחרי שהתאגידים האמריקאים החליטו שהמלחמה לא שווה את המאמץ. כפי שהיונים אז הגיעו להבנה, למרות שהשאיפות שלנו היו "אצילות" ו-"מונעות על ידי הכוונות המרוממות היותר," הן היו אף על פי כן "מושלות" והסתיימו כ-"מסע צלב כושל" (סטנלי קרנוו). מקנמרה כעת "שילם את החוב שלו," תיאודור דייפר כותב ב''[[w:en:The New York Review of Books|ניו יורק ריויו]]'', כשהוא הבין לבסוף ש-"מלחמת וייטנאם דורשת בצורה ייחודית הערכה מעשית של מה שראוי עבור האינטרסים הלאומיים של ארצות הברית," בדיוק כמו ש[[w:מלחמת אפגניסטן (ברית המועצות)|הפלישה לאפגניסטן]] "דורשת בצורה ייחודית" הערכה כזאת בקרמלין. דייפר מאוד כועס על ה-"מערכה העוקצנית והממושכת" נגד מקנמרה של ה''ניו יורק טיימס''. "התיק נגד מקנמרה תלוי ברובו על הנחת היסוד שהוא לא הביע את ספקותיו" לגבי "האם חיילים אמריקאים צריכים להמשיך למות" בהקדם, אבל גם ה''טיימס'' לא עשה זאת (אם כי דייפר כן עשה זאת, הוא מזכיר לנו בגאווה). האם יכולה להיות שאלה אחרת?"
**[http://zena.secureforum.com/Znet/zmag/articles/chommemories.htm מקור:] Z Magazine, יולי 1995
*"בכל שנה, אלפי אנשים, בעיקר ילדים ואיכרים עניים, נהרגים ב[[w:en:Plain of Jars|מישור הכדים]] בצפון לאוס, הזירה של ההפצצה הכבדה ביותר של מטרות אזרחיות בהיסטוריה כך נראה, ואולי האכזרית ביותר. לתקיפה הפראית של וושינגטון על החברה של האיכרים העניים היה קשר מועט למלחמות שלה באזור. התקופה הגרועה ביותר היתה מ-1968, כאשר וושינגטון אולצה להיכנס למשא ומתן (בלחץ ציבורי ועסקי), ובכך לסיים את ההפצצה הסדירה של צפון וייטנאם. קיסינג'ר-ניקסון החליטו אז להעביר את המטוסים להפצצת לאוס וקמבודיה. מקרי המוות הם מ-"bombies", נשק נגד-קבוצות קטנטן, הרבה יותר גרוע ממוקשים: הם מתוכננים במיוחד כדי להרוג ולגרום לנכות, ואין להם השפעה על משאיות, בניינים, וכו'. המישור רווי במאות מליונים מהמתקנים הנפשעים הללו, ויש להם שיעור של כישלון להתפוצץ של 30%-20% לפי היצרן, [[w:en:Honeywell|הניוול]]. המספרים מרמזים או על בקרת איכות ירודה או על מדיניות שקולה של רצח אזרחים על ידי פעולה מושהה. זה רק חלק מהטכנולוגיה שנעשה בה שימוש, שכללה גם טילים מתקדמים לחדירה למערות בהן משפחות חיפשו מחסה. האבדות השנתיות העכשוויות מ-"bombies" נאמדות החל ממאות לשנה ועד "שיעור אבדות שנתי כלל ארצי של 20,000," יותר מחצי מהם הם מקרי מוות, על פי הכתב המנוסה לענייני אסיה של ה''וול סטריט ג'ורנל'' ברי ויין -- [[w:en:The Asian Wall Street Journal|במהדורה האסייתית]] של העיתון. הערכה שמרנית, לכן, היא שהמשבר בשנה הזאת הוא בערך כמו בקוסובו, למרות שמקרי המוות מרוכזים הרבה יותר בקרב ילדים -- יותר מחצי, לפי ניתוחים שמדווחים על ידי [[w:en:Mennonite Central Committee|הועד המרכזי המנוניטי]], שעובד שם מאז 1977 כדי להפחית את הזוועות המתמשכות. ישנם מאמצים לפרסם ולהתמודד עם האסון ההומניטרי. קבוצה בריטית לייעוץ על מוקשים ([http://www.mag.org.uk/ MAG]) מנסה לסלק את העצמים הקטלניים, אבל ארה"ב "נעדרת בצורה בולטת ממעט הארגונים המערביים שמסייעים ל-MAG," העתונות הבריטית מדווחת, למרות שהיא לבסוף הסכימה לאמן כמה מתושבי לאוס. העיתונות הבריטית מדווחת גם, בכעס מסוים, על האשמות של מומחים של MAG שארה"ב מסרבת לספק להם "הליכי ביצוע לא מזיק" שיהפכו את העבודה שלהם ל-"הרבה יותר מהירה והרבה יותר בטוחה". ההליכים הללו נשארים סוד מדינה, וכך גם כל שאר הפרשה בארה"ב. העיתונות בבנגקוק מדווחת על מצב מאוד דומה בקמבודיה, במיוחד באזור הדרומי שבו ההפצצות האמריקאיות מתחילת 1969 היו העזות ביותר."
**[http://www.chomsky.info/articles/199903--.htm מקור:] ZNet, מרץ 1999
*"הנצחון החשוב ביותר, למעשה, היה באינדונזיה. ב-1965 היתה הפיכה צבאית, שמיד הוציאה לפועל טבח בסגנון רואנדה, וזו לא הגזמה. טבח בסגנון רואנדה, שחיסל את הארגון הפוליטי היחיד של ההמונים, הרג בעיקר איכרים חסרי קרקע, וייסד משטר אכזרי ורצחני. היתה אופוריה מוחלטת בארצות הברית. שמחה כה רבה, הם פשוט לא יכלו לעצור בעד עצמם. כאשר אתה קורא את העיתונות, היא היתה פשוט נלהבת. זה באופן מסוים מודחק עכשיו בגלל שזה לא נראה יפה במבט לאחור, אבל העניין הובן. שנים לאחר מכן, [[w:en:McGeorge Bundy|מקג'ורג' בנדי]], שהיה היועץ לבטחון לאומי, זיהה את זה, הוא אמר, ואני חושב שהוא צודק, ארה"ב היתה צריכה להפסיק את המלחמה בוייטנאם ב-1965, בגלל שביסודו של דבר ניצחנו. ב-1965 דרום וייטנאם היתה ברובה הרוסה, רוב השאר עמד לההרס במהירות, ושמרנו על הפרס הגדול, אינדונזיה. הריקבון לא יתפשט לאינדונזיה אחרי הטבח בסגנון רואנדה הנפלא הזה."
**[http://www.democracynow.org/index.pl?issue=20000501 מקור:] [[w:en:Teach-in|Teach-in]] ביום השנה ה-25 לסיום מלחמת וייטנאם, בניו יורק, אפריל 2000
===[[w:מלחמת המפרץ|מלחמת המפרץ]]===
|
