|
'''[[w:אורי שגיא|אורי שגיא (אייזנברג)]]''' (נולד ב-1943ב־1943) הוא, אלוף במילואים בצהב[[צה"ל]], יוצא חטיבת גולני. שימש כראש אמ"ן ואלוף פיקוד הדרום.
* "ראוי שתתקיים בנו הדוגמאהדוגמה האישית. היא התמצית של היכולת להניע את כל האנשים אל מול מה שלעיתיםשלעתים הינו בלתי אנושי. לקום ולהסתער... אל מול מה שנחשב בלתי אנושי- – האויב שיורה- – הוא דבר שאני מגדירו כבלתי אנושי. אם תגידו לי אחרת אומר שעולם המושגים שלכם בלתי אנושי. ובכל זאת אנשים מונעים, קמים ומסתערים, כי בעיניהם אין אלטרנטיבה להסתערות... זה מתקיים במשפחה, זה קיים בגולני ובסיירת גולני תוך שמירה קפדנית על- והצנע לכת... אלא שאם אין קמח אין תורה, אי אפשר לו לקצין הרצוי בעיני, מבלי שתתקיים בו רמה גבוהה מאוד של מקצועיות. נגמלנו, אני מקווה, מתחושת ה 'יהיה בסדר' שבאמצעות רוח היחידה, אומץ הלב והאמונה בלבד אפשר יהיה לעמוד במשימות תוך שמירה מריביתמרבית על חיי חיילינו." ~ מתוך ספרו "אורות בערפל".
* "אני לא יודע אם יש רגע מכונן אחד, בטח לא למי ששירת 35 שנים בצבא בתפקיד קרבי. רגע קשה במיוחד היה ב־69', כשהייתי מפקד סיירת גולני. פשטנו על מוצב ירדני שממנו יצאו פיגועים לעבר עמק בית שאן ועמק הירדן. פעולה קשה, היו לנו נפגעים. ביצענו את המשימה, אבל היה קרב קשה. איבדתי שם מפקד צוות מצטיין, קצין מקיבוץ גבת בשם רוני שרון. אחרי הקרב הגעתי לבקר את המשפחה וראיתי את התמונה של עמוס, אחיו, תלויה על הקיר. התברר לי לתדהמתי, שרוני הוא הבן השני שנפל. זה היה רגע קשה. אני לא סולח לעצמי על זה שלא ידעתי שהוא בן למשפחה שכולה. אני לא רוצה לתאר תיאורי קרבות בהם השתתפתי, כי היו לוחמים גדולים ממני, ופצועים קשה ממני, אבל הרגע בו נפצעתי ב־71' ברמת הגולן מלווה אותי עד היום. זו היתההייתה תקופת מלחמת ההתשה. הייתי מג"ד 13 בגולני. זה קרה בין תל־פארס לתל־כודנה, לא רחוק ממוצב 112. סיור שלנו הותקף וירדנו לקראתו. עלינו על זירת מטענים. מי שנותר מכל החפ"ק בחיים זה הקשר ואני. כל השאר נהרגו. כשהתעוררתי בשטח ראיתי שסמל בשם אודי בן־גרא, מקיבוץ בית קשת, שולט במצב ומתפעל את הפינוי. לא יודע למה אני מציין את הרגע הזה. אולי בגלל שבמלחמתשב[[מלחמת יום הכיפורים|מלחמת יום כיפור]] הוא נהרג." ~ מתוך ראיון לביטאון "הלוחם".
* "צה"ל צריך אימון הקמה." ~ לאחר [[מלחמת לבנון השנייה.]]
* "אני דורש, כאזרח המדינה, לדעת לאן העגלה הזאת נוסעת. אם אין ברירה, אנחנו נילחם. אבל אם יש ברירה, ואנחנו מחמיצים אותה, לא יסולח." ~ מתוך ראיון לביטאון "הלוחם"
* "קטונתי מלתת ציונים. אני מציע לך לא לשאול מה יודעים. השאלה המרכזית צריכה להיות למה מודעים. זה שיודעים, כולם יודעים, לא חידשתי פה שום דבר. השאלה היא האם יש כוח נפשי להפנים אותו לכדי מודעות. כי מה היא המודעות? זה להבין את המשמעות ולהיות מוכן להסיק את המסקנות. הדיאגנוזה ששטחתי בפניך מוכרת לכל אחד, גם לראש הממשלה, אני משוכנע. הוא יודע לא פחות טוב ממני. הוא בן של היסטוריון, אני לא, אבל יש לי פרספקטיבה היסטורית, דווקא של עובד אדמה שמרגיש שהארץ הזאת גם שלו, אם מותר לי. גם אני, כשנדרשתי, הייתי מוכן, כמו רבים אחרים, לעשות כל מה שדרוש כדי להגן עליה. עד היום אני גאה לשרת במילואים. זו המדינה שלי, זה הצבא שלי, אני רק רוצה להיות משוכנע שהילדים שלי והנכדים שלי, לפני שיצטרכו לצאת ולהגן על המדינה שוב, יהיו בטוחים שבחנו את כל האפשרויות האחרות. ואם זה לא ככה, אז אני חושב שהמנהיגות חוטאת לדורות הצעירים פה. חוטאת ממש. מדינת ישראל מצטיירת בשנים האחרונות כמדינה שיודעת מה היא לא רוצה שיהיה פה. היא לא אומרת מה היא רוצה שיהיה פה. אי אפשר רק לומר מה אני לא רוצה, צריך אומץ לומר גם מה אני רוצה שיהיה פה. כיום, אני לא מבין מה התוכנית המדינית של ממשלת ישראל, אם בכלל יש תוכנית שכזאת. אם הם יגידו: 'כל השטחים שלנו ויש לנו פה זכות היסטורית', אז אני מבין את הגישה הזאת. היא חמורה, היא קשה, היא לא מאפשרת הסדר מדיני פה. אני חושב שהיא גם לא לתועלת מדינת ישראל. אבל גם את זה הם לא אומרים. אני דורש, כאזרח המדינה, לדעת לאן העגלה הזאת נוסעת. אם אין ברירה, אנחנו נילחם. אבל אם יש ברירה, ואנחנו מחמיצים אותה, לא יסולח." ~ מתוך ראיון לביטאון "הלוחם".
==קישורים חיצוניים==
{{מיזמים|ויקיפדיה=אורי שגיא}}
{{מיון רגיל:שגיא, אורי}}
[[קטגוריה:אלופי צה"ל]]
[[קטגוריה:חיילי צה"ל]]
[[קטגוריה:סופרים ישראלים]]
|
