מסות על אהבה

מסות על אהבה (בספרדית: Estudios Sobre El Amor) הוא ספר מאת חוסה אורטגה אי גאסט שיצא לאור ב־1940.

(הציטוטים הם מתוך מהדורת הספר בעברית בתרגומו של יורם ברונובסקי, הוצאת כתר, 1981)

"לא היה בעבר פילוסוף גדול כלשהו שלא ראה חובה לעצמו להעלות תורת אהבה משלו." ~ עמ' 8
"אין דבר פורה בחיינו האינטימיים מרגש האהבה, עד כדי כך שהרגש הזה נעשה לסמל כל פריון באשר הוא." ~ עמ' 9
"האדם האוהב יוצא מתוך עצמו; הרי זה הניסיון הגדול ביותר שעשה הטבע לאפשר לאדם לצאת מתוך סגירותו לעבר משהו השונה ממנו." ~ עמ' 10
"אהבת אמת מתוודעת לעצמה, ואם אפשר לומר מודדת את עוצמתה, לפי מידת הכאב והעינוי שבהם היא מסוגלת לעמוד." ~ עמ' 11
"שפינוזה ניסה לתקן את הטעות שבבלבול האהבה עם התשוקה... לשיטתו, האהבה הריהי האושר אשר בו כרוכה הכרת הסיבה של אושר זה. לאהוב מישהו או משהו משמעו, לפיכך, פשוט להיות מאושר, ובה בעת להיות מודע למקור האושר הזה... פעמים עדיפים מכאובי האהבה על פני שוויון נפש נטול מכאובים. למשל מכתב של נזירה המופנה אל האיש שפיתה אותה וזנחה: 'אודה לך מקרב לבי על הייאוש שהבאת עליי. ובכל לבי אני מתעבת את השלווה שבה חייתי קודם שהכרתיך... רואה אני בבירור גמור איזו תרופה עשויה להימצא לייסורי: הלא אהיה משוחררת מהם ברגע שאחדל לאהוב אותך. אך מה תרופה היא זו! לא כי: מוטב לי להתייסר מאשר לשכוח אותך...'" ~ עמ' 11
"המצב של הליכה מתמדת של ישותנו אל הישות האחרת, הרי הוא עצם מהותה של האהבה, כשם שהוא במהות השנאה." ~ עמ' 12
"בשעה שאנחנו אוהבים אובדת שלוותנו, אובדת הסגירות הרגילה שלנו בתוך תוכנו, ואנו מוצאים את עצמנו בתהליך של הגירה מתמשכת לתחומו של המושא." ~ עמ' 13
"האהבה איננה התפרצות, אלא היא נביעה מתמשכת, קרינה נפשית הבאה מן האוהב ופונה אל האהוב." ~ עמ' 13
"בשנאה ובאהבה פונים לעבר המושא, אך בעוד שבשנאה הכוונה היא לאיונו ונגדו, באהבה היא למענו ובעדו." ~ עמ' 14
"האהבה והשנאה נושאות עמן חום, ולא זו בלבד שהן חמות, אלא שחומן עובר מידות שונות." ~ עמ' 14
"האהבה זורמת בזרם של אהדה חמה כלפי האהוב, בעוד שהשנאה מפרישה ארס מכרסם." ~ עמ' 15
"באהבה אנו חשים את עצמנו מאוחדים עם המושא באיחוד מיסטי." ~ עמ' 15
"האהבה הריהי לב הקשור ללב אחר, היא איחוד־לבבות. השנאה היא הפרדת־לבבות, התרחקות מטפיסית, הפרדות מוחלטת מן השנוא." ~ עמ' 16
"האהבה מעניקה אישור פעיל ומתמיד למושאה." ~ עמ' 16
"לאהוב משהו פירושו להכיר באורח העמוק ביותר בקיומו, פירושו לסרב להסכים לעולם המתקיים בלי המושא הזה שבו תלוי הכול." ~ עמ' 17
"התאורטיקן מגיע לידי נוסחה מלומדה מתוך מאמץ נואש לשמור על זיקה למציאות. לשם כך הוא נדרש לאמצעי זהירות לאין ספור, ואחד מהם הוא השמירה על האחדות והצמידות הפנימית הגמורה של המון רעיונותיו, שהרי המציאות היא אחת ביסודה." ~ עמ' 18
"האהבה זכתה לשבח ולתהילה יותר מכל פעילות אחרת בעולם. מאז ומעולם ייפו אותה המשוררים ואף קישטותה בכל הקוסמטיקה שלהם, כשהם מעניקים לה ממשות משונה." ~ עמ' 22
"כמה מאלף הדבר שרק אלה שאינם מסוגלים ליצירה גדולה, סבורים שנכון להתייחס ברצינות למדע, לאמנות או לפוליטיקה, ולהקל ראש בפרשות אהבה." ~ עמ' 24
"דון ז'ואן איננו הגבר המבקש את אהבתן של הנשים, אלא הוא הגבר שהנשים מבקשות את אהבתו." ~ עמ' 25
"אהבה שלמה שנולדה בשורש נשמתו של אדם, אינה יכולה למות. ככל הנראה, היא נעשית למרכיב מתמיד של הנפש המרגישה." ~ עמ' 28
"בכל אהבה צפונה התשוקה של האוהב להתאחד עם מושא שנראה כי חונן בשלמות כלשהי." ~ עמ' 31, פרשנות להגדרתו של אפלטון את האהבה כתשוקה להפרות את היופי ולהוליד בתוכו
"האהבה היא שלמה, כשהיא מגיעה אל השיא שברצון הברור להותיר סמל לאיחוד הזה, צאצא שבו תשמרנה סגולות השלמות של הישות האהובה." ~ עמ' 33
"לאמיתו של דבר אין אדם הרואה את הדברים בממשותם העירומה. היום שבו כך ייראו הדברים יהיה היום האחרון של העולם, יום ההתגלות הגדולה." ~ עמ' 35
"אהבה במובנה הרחב היא חיוב לוהט של אדם אחד במושא כלשהו." ~ עמ' 39
"במובן הרחב אנו נוהגים לכנות בשם אהבה את מה שאינו אלא 'התאהבות'. כשסטאנדל מכנה את ספרו בשם 'על האהבה' הוא מתייחס בעצם ל'התאהבות'. ההתאהבות הריהי בראש ובראשונה תופעה של שימת לב" ~ עמ' 40
"ההתאהבות בשלב הראשון שלה אינה אלא זאת: השתהות חריגה של שימת הלב על אדם אחר." ~ עמ' 43
"תהליך ההתאהבות הולך ונמשך באותה חדגוניות נואשת. משמע הדבר שכל המתאהבים עושים זאת באותה הצורה... בכך מתאשרת המהות המכנית של ההתאהבות. הדבר היחיד שאינו מכני בתכלית הוא התחלתה. (...) מה הדבר המרתק את שימת הלב של אישה מסוימת לגבר מסוים, ושל גבר מסוים לאישה הזאת ולא האחרת? מה הסגולות המעניקות יתרון זה לאדם אחד על פני שורה של אחרים, שהיחס אליהם מוסיף להיות שוויון נפש גמור? אין ספק שנושא זה הוא המעניין מכול, אך הוא גם מורכב ביותר. אף על פי שכל המתאהבים עושים זאת באותה הדרך, לא הכול מתאהבים בשל אותה הסיבה. אין סגולה אחת המאהיבה את בעליה על הזולת בכל העולם ובכל הזמנים." ~ עמ' 50–51
"נטייתי לאמת הפשוטה היא המעכבת את הצטרפותי לקהל שוחרי המיסטיקה." ~ עמ' 54
"כל תיאולוגיה מעבירה לנו תחושה של האלוהות, השגות ורעיונות באשר לאלוהי, הרבה יותר מכל האקסטזות של כל המיסטיקנים." ~ עמ' 54
"אני מאמין שהנפש האירופית קרובה כיום לחוויה חדשה של האל. להשגות חדשות באשר למציאות האלוהית, החשובה שבכל מיני המציאות." ~ עמ' 54
"דרושה לנו תיאולוגיה – לאו דווקא אקסטזה." ~ עמ' 54
"המיסטיקן מתגורר בעולם הגשמיות רק למראית עין, ולאמיתו של דבר הוא שרוי בעולם האחר, בממד האחר, שבו מצויים רק הוא ואלוהיו." ~ עמ' 60
"את ההתאהבות אפשר תמיד למנוע, אלא אם כן רוצים בה, ומהותית לה התשוקה להיכנע לכוחו של הזולת, תשוקה שבה עצמה יש כדי לענג." ~ עמ' 66–67
"דרכה של האישה המאוהבת להגיע לכלל ייאוש, משום שדומה לה כי הגבר שהיא אוהבת לעולם לא ניצב לפניה בשלמותו האחידה." ~ עמ' 68
" 'התאהבות' היא רק שלב אחד ויחיד של תהליך האהבה הגדול: האהבה היא מפעל נרחב ועמוק בהרבה, אנושי הרבה יותר... כל אהבה עוברת את התחום הקדחתני הזה של ה'התאהבות'; מצד אחר, לא כל 'התאהבות' מתפתחת לכדי אהבת אמת. הנה כי כן, אל לנו לבלבל בין החלק לבין הכלל." ~ עמ' 70
"התוכן המכריע של האישיות שלנו אינו יציר הדעות שלנו וגם לא תוצאות ניסיוננו בחיים... מעל לכל הננו מערכת מופנת של העדפות ורתיעות." ~ עמ' 72
"חלק גדול של חיינו מבוסס על הקומדיה טובת הכוונות הזאת שאנו משחקים למען עצמנו." ~ עמ' 73
"הטיפוס האנושי המועדף בעינינו הוא המשרטט את הצדודית של ליבנו אנו." ~ עמ' 74
"הגבר מגלה את תוכו הפנימי ביותר בבחירת האהובה שלו. בבחירת האהוב מתגלה האישה במהותה הפנימית ביותר... אהבותינו מפגינות את המהות הפנימית ביותר שלנו." ~ עמ' 74–75
"האמירה שהאדם הוא יצור רציונלי וחופשי היא לדעתי כוזבת כמעט לגמרי." ~ עמ' 77
"השכל והרצון אינם אלא קרום פריך העוטף את עיקרה של הווייתנו, שפנימה אינו רציונלי ואף אינו חופשי." ~ עמ' 77
"בבחירת מושא האהבה אנו חושפים את פנימנו האותנטי ביותר." ~ עמ' 78
"כאשר לגירוי החיצוני שעורר את משיכתנו חובר רגש העולה מהמרכז העמוק של אישיותנו, ואנו מגלים עניין במקור המושך, הרי שאין זו משיכה בלבד. זו כבר הליכה לקראת... ההליכה הזאת לקראת, ההתעניינות מן הסוג הזה, הרי היא האהבה." ~ עמ' 80–81
"אם איוולת היא לומר שאהבת אמת בין גבר לאישה עשויה להיות חסרת מיניות, הרי שאיוולת לא פחותה תהיה בסברה שאהבה אינה אלא מיניות." ~ עמ' 81
"האהבה במהותה אינה אלא בחירה הפורצת מתוך העומק ההיולי, החייתי והפנימי של האישיות, ומצביע על ההעדפות האינטימיות ביותר המעצבות את האופי האנושי." ~ עמ' 81
"החן רב ההבעה של צורת הוויה מסוימת, ולא השלמות הפלסטית, הוא לדעתי מה שמיטיב לעורר את האהבה." ~ עמ' 83
"הגאון הכביר ביותר נכחד לנוכח העוצמה הרבה לאין שיעור של ההמוניות." ~ עמ' 107
"ההיסטוריה האנושית היא דרמה פנימית: היא מתחוללת בתוך הנפשות." ~ עמ' 110
"האישה מעולם לא התעניינה בגאונים, אלא אם כן מתוך צירוף־מקרים בלבד." ~ עמ' 112
"האהבה הצרופה – הארכיטיפוס והשיא... מתאפיינת בשני מרכיבים הקיימים בה בעת ובעונה אחת: תחושה של 'התקסמות' מן הזולת היוצרת 'אשליה' גמורה בתוכנו. האומרת שהנה שאפנו את הזולת לתוכנו, עד לעומק ההווייתי העמוק שלנו, והוא חי בנו הוויה שלמה, שורשית. אפשר לומר שהאדם המאוהב נכנע כניעה מוחלטת לזה שהוא אוהבו... הנה כי כן, הרי זה ממהותה של האהבה הנידונה כאן, שיתחברו בה שני יסודות: ההתקסמות והכניעה... הרי זו כניעה מתוך התקסמות." ~ עמ' 122–123
"האהבה דומה במהותה לז'אנר ספרותי, הרבה יותר מאשר לעוצמה היולית." ~ עמ' 127
"ההתאהבות הריהי כשרון מופלא שנפל בחלקן של בריות מעטות מאוד." ~ עמ' 128
"מן הראוי להבדיל את האהבה גם מצורות הכזב שלה. הוא הדין בחיבה. רגש זה, החיבה, שבמקרה הטוב הוא צורת האהבה הרגילה שבין איש ואשתו, אהבה של נישואין, מתגלה כאשר שני אנשים חשים סימפטיה הדדית, נאמנות, קשר, אך ההתקסמות נעדרת וכן גם ההתמסרות. כל אחד מבני הזוג חי בתוך עצמו, מבלי להתמזג בזולת." ~ עמ' 128
"הספקן נבדל מן הדוגמטיקן בכך שהאחרון מאמין רק בדבר אחד ואילו הראשון מאמין בדברים רבים." ~ עמ' 138
"סביר להניח שהאנושות חיה מאז ומעולם במצב סהרורי שכזה, אשר בו אין הרעיונות בבחינת תגובות מודעות ומפוכחות על המתרחש אלא הם הרגל עיוור מכני." ~ עמ' 144