פתיחת התפריט הראשי

מקס נורדאו

מנהיג ציוני יליד הונגריה
מקס נורדאו

מקס נורדאו (במקור: שמעון (שמחה) מקסימיליאן (מאיר) זידפלד) (1849 - 1923), היה יהודי הונגרי ציוני שעסק ברפואה, בפילוסופיה, ובספרות. בשנת 1880 היגר נורדאו לצרפת והחל לעסוק בעיתונות.

אמרותיועריכה

  • "הגורם המניע כיום את ההמונים הגדולים של היהדות הוא 'הכוח הדוחף מאחור', מושג שאני מתרגם אותו בלשון זועמת כ'בעיטת-רגל בקצה הגב'; אני מתכוון לרדיפות על היהודים בארצות-מכורתם. הרעיון של ציון פועל כצמד הרתום לפני המרכבה, ככוח מושך מפנים".[1]
  • "היהודים מפולגים כיום לשני מחנות: הללו רוצים להשאר כיהודים, והללו אינם רוצים בכך. עם אותם יהודים שנפשם בחלה ביהדותם, והם חדורים רק כמיהה אחת - להעלם ללא זכר, להטמע ללא כל רושם בין בני עמם הנוצרים...אנו מסכימים...שמנקודת השקפתם צודקים הם בהחלט, כשהם דוחים את הציונות... אנו אומרים להם: 'אין לכם זכות להתערב בדבר ולהשמיע את קולכם בשאלות ציוניות. הציונות אינה פונה אליכם, שהרי אינכם רוצים להשאר ביהדותכם... זהו עניננו הפנימי, שאינו נוגע לכם אפילו כמלוא נימה".[2]
  • "היהודים הציוניים אינם הלוטים – הם ספרטנים. 'עם המגן או עליו' זוהי כיום סגולה ציונית-יהודית, כמו שהייתה זו פעם סגולה ספרטנית... להיות ציוני פירושו – קודם כול ויותר מכול – להיות לוחם".[3]
  • אמאנסיפאציה זיכתה את היהודים לא רק בזכויות האזרחיות... היא נתנה להם גם את הזכויות המדיניות, כלומר, את הזכות להשתתף בשלטון המדיני...אלה נתנו להם אפשרות לצאת מחוץ לתחומה של היהדות ומחוץ לענינים היהודיים, להתערב התערבות מכרעת בעניני־המדינה, כלומר - בעניניו של הרוב הנוצרי, ולשאוף למשרות ולתארי־כבוד ממשלתיים... שאיפה זו...מכרחת את המדינאי היהודי להחניק בנפשו את כל הנטיות המציינות אותו בתור יהודי...להסתלק מיהדותו מתוך התאמצות נואשת, והיא שמזרזת במידה מרובה את האנטישמיות של הרוב. כי רוב זה מואיל לפעמים לסבול את היהודי בתור שכן, אבל אין הוא רוצה בשום פנים לסבול אותו בתור אדון לראשו... הנסיון ההיסטורי מלמד, שלעולם אין האומות מסכימות, שישתלטו עליהן בני־אדם, שאין הן חושבות אותם לבשר מבשרן ןלדם מדמן. אפילו כובשים יכולים להוציא את חרבם מידם רק לאחר שהכפופים למרותם אינם חושבים אותם עוד ככובשים זרים, אלא כמי שכבר נתאזרחו ושאימצו אותם כבני־המולדת במידה מסויימת. היהודים אינם כובשים והרוב אינו מכיר בשום מקום, שהם בשר מבשרו ודם מדמו. הם מוכרחים, אפוא, לעורר תמיד כלפיהם התנגדויות חריפות ביותר, בשעה שהם תובעים לעצמם שימוש בכוח־השלטון ביחס לרוב - אלא אם כן מצליחים הם להסתיר מעיניו של רוב זה את מוצאם היהודי.[4]
  • "על־יד יהודי־השמד, היהודים מחוסרי־הדת ויהודי הרפורמה נוצר גם כיוון רביעי... הרבנים, שייצגו כיוון זה, המציאו את התאוריה המפורסמת על תעודתו של עם־ישראל... לאמיתו של דבר, הם לא המציאו כלום. הם קבלו בתכלית־הפשטות את התורה, שהכנסיה הנוצרית הכריזה עליה במשך 1700 שנה... מה לימדה הכנסיה? היא לימדה, שעם־ישראל נידון על־ידי ההשגחה העליונה להיות מפוזר בכל העולם, שעליו לחיות חיי־נידוי והשפלה, כדי לשמש בכל מקום ומקום כעדים חיים לאמתותם של כתבי־הקודש ולאמת הכלולה בנבואותיהם...שעוונו של עם־ישראל יכופר רק באחרית־הימים, כשישו יופיע שוב...וגם אחרוני־הממרים ישובו להאמין בו... מה לימדו מבשרי הרעיון של ה'תעודה בישראל'?...שעם־ישראל נועד על־ידי ההשגחה העליונה להיות מפוזר בכל העולם, שעליו לחיות בפיזור זה, כדי לשמש בכל מקום ומקום כעדים חיים לאמתותם של כתבי־הקודש ולאמת הכלולה בנבואותיהם...שתעודתו של עם־ישראל תתגשם רק באותה שעה, שבה ישובו אחרוני־הממרים לאמונה באל אחד... החליפו רבני־התעודה את חותם־הקלון של הכנסיה בנזר־תפארת, בלא לשנות כלום בהלך־המחשבות של הכנסיה".[5]
  • חורן, שהוא כיום ארץ ריקה ושוממה, שרק קבוצות קטנות של נודדים משוטטות בה... צריך להיות נכלל בתחומיה של ארץ־ישראל העברית".[6]
  • "הענין שלנו הוא יחיד ומיוחד בהיסטוריה, ועובדה זו מצדקת ומחייבת אותנו לבקש דרכים חדשות. השאיפה להסתמך על תקדים דוקה, הנובעת מפחדנות, אינה אלא צורה מסויימת של אי־כשרון לפעולה מקורית, של עצלות רוחנית, לעתים קרובות - של מורך־לב מוסרי. אנו רוצים ליצור תקדים, ואם יש בידינו הכוח לעשות את הדבר, הרי יש לנו גם הזכות לעשותו".[7]
  • "מובן מאליו...ואנו אומרים בוודאות, שרעש זה כולו מלאכותי הוא, שהפלחים אין להם כל דעה בענינים מדיניים, שהם מבקשים רק דבר אחד: לשבת במנוחה, שלא יפריעו אותם מלטפל במשקיהם, שיהיו חפשים לחיות את חייהם הרגילים, השקטים והמסודרים, ושכל התרגשותם המתבלטת למראית־עין אינה אלא תוצאה של תעמולה מחוסרת־מצפון, שמתנהלת על־ידי מסיתים אחדים, קצתם - שכירים, וקצתם - פועלים מתוך אמביציה אישית או מתוך פאנאטיות עוורת... יש לנו, לאסוננו, מתנגדים בכל מקום ומקום...והללו ישמחו מאד להשתמש בהזדמנות, כדי להכשיל את מאמצינו ולתקוף את הממשלה, מתוך אמשלה, שהיא מתכחשת לעקרוניה ומדכאת בעריצות עם, שאינו תובע אלא את זכותו החוקית ביותר".[8]
  • "הציונות התרבותית תשאר עד עולם חדלת־אונים להגשים אפילו פרט קטן מתכניתה האמביציוזית. להפך, הציונות המדינית תצליח להגשים אותה בדרך טבעית וישרה. על־ידי מה שתושיב את העם היהודי בארץ־ישראל, על־ידי מה שתתן לו תנאים נורמאליים של חיי אומה אוטונומית... ההנחה המוקדמת ההכרחית לשם יצירתו של מרכז רוחני יהודי בציון הוא - קיומו של מרכז לאומי, טריטוריאלי ומדיני ליהודים בארץ־ישראל. זה הראשון אינו יכול להיות אלא התוצאה, הפרחים, שינובו מזה האחרון".[9]
  • "נכון הדבר, שהמושבות היו קיימות. הן נראו לעין, אפשר היה לבקר בתוכן. לא כן הציונות המדינית; היא היתה - אידיאל...אגדת־קסמים יפה, שנתרחשה בארץ־החלומות. אלה, שלגלגו עליה, לא אמרו לעצמם, שהמושבות הללו לא היו אלא יצירה מלאכותית בלבד, שנתגשמה על־ידי המיליונים העצומים של רוטשילד ובמדת־מה על ידי הרובלים...של החברה האודיסאית; שבכל יום ויום אפשרי הדבר, שהכפרים היהודיים המועטים בארץ־ישראל יוחרמו, שתושביהם יגורשו על־ידי הממשלה העותומאנית... לא כך היא הציונות המדינית, שמכינה את הפתרון הגמור לשאלת־היהודים ושמתאמצת לארגן את העם היהודי לשם אותו יום, שיבוא במוקדם או במאוחר, כשמשבר באלקאני, או מהפכה בקיסרות העותומאנית, מאורעות, שיש לצפות להם בכל יום ויום, יפתחו את הדרך לארץ־ישראל בשביל עם, שמוכן לפעולה נמרצת, בעלת־משמעת ומאוחדת לשם התכלית, שהוא רואה אותה בעינים בהירות".[10]
  • "אל נדבר בעקיפים. אפשר, שאדם ירצה לעבוד לטובתם של היהודים, בלא שתהא לו כל שאיפה לעלות לארץ־ישראל; אפשר, שישתדל להרבות את הנוחיות בגולה, שיתן להם בה שלוות־רוח ושמחת־חיים מרובות יותר; אבל אדם, שהולך אחרי נטיה זו, אינו רשאי להקרא בשם ציוני; הוא - שולל הציונות. הוא סולל את הדרך לפני ההתבוללות, בין שהוא מסכים לה ובין שהוא מגנה אותה".[11]
  • "זה שלוש שנים מלעיטים את העם היהודי באגדה, שהרבה מיודעי דבר מלגלגים עליה. מספרים, שד"ר ויצמן, שמילא, בתור חימאי, שרות חשוב למינסטריון־הצבא הבריטי, הוזמן לנקוב את שכרו והוא השיב, שהוא דורש, בתור תגמול יחידי, את החזרתה של ארץ־ישראל לעם ישראל. זוהי מעשיה העשויה ליישן בה את התינוקות".[12]
  • "ד"ר ויצמן, העומד בראש ההסתדרות הציונית מיום שנעשתה לונדון מקום מושבה המרכזי הוא, כפי שיש לחשוב, האישיות המתאמת פחות מכל לנהל תנועה מדינית. הוא חובב־ציון בנפשו. הוא לא האמין בציונות המדינית, הוא נלחם בה בהתלהבות, שלא נתמעטה במשך 16 שנה. הוא היה מתנגדם החריף של הרצל ושל וולפסון ולא השלים עמהם אף פעם".[13]
  • "יש שעה, שהאדם חייב לבקש את הצדק בכוח."
  • "שערי הנפש אינם נפתחים רק בסדר צר, הזר אינו חודר אלא לפרוזדור, ולא הלאה, והוא יישאר לעולם ועד מחוץ לחצרים שבתוך הנפש פנימה."
  • "חוט שהוא כמעט בלתי נראה לעיניים, אבל אין אפשרות לנתקו, נמשך מאדמתה של ארץ זו ללבו של כל יהודי ויהודי, בכל מקום שהוא נמצא."
  • יהודים אינם שנואים מחמת תכונותיהם הרעות, אלא מייחסים להם תכונות רעות מפני שהם שנואים."
  • שנאה ליהודי קודמת בזמן לכל נימוק שבהיגיון, ואין היא תלויה בו."
  • "היגיון הוא חוכמת יוון(וצ), השנואה על עמנו. יהודי אינו לומד בחשיבה הגיונית, הוא לומד מטרגדיה. הוא לא יקנה מטרייה רק בגלל שעננים הופיעו באופק. הוא יחכה עד שיירטב ויחלה בדלקת הריאות." ~ צוטט גם על ידי בני בגין לגבי הסכמי אוסלו
  • "הם (יהודי מזרח אירופה) – המון היולי. אנו מארגנים אותם. הם משמיעים קובלנותיהם בשפת עילגים, שהיא בלתי מובנת לאדם תרבותי. אנו משאילים להם את לשונות התרבות. הם נדחקים, דחופים ומבוהלים ללא כיוון מסוים. אנו מראים להם את הדרך, שבה הם צריכים ללכת [...] הם אחוזים התלהבות, שמגעת כמעט לידי טירוף. אנו עושים אותה מתונה יותר. [...] אנו מנחמים ומעודדים אותם."[14]
  • "הרעיון הלאומי, מתוך שבא לידי הפרזות, הושחת ונסתלף בצורות שונות. הוא טעה והגיע לשוביניזם, ירד למדרגה של שנאת זרים אווילית, טומטם עד לידי הערצה עצמית מגוחכת. מפני עיוות דמות עצמי זה מחוסן הרעיון הלאומי היהודי לגמרי." ~ "הציונות", 1902 [15]
  • "ארץ ישראל אינה ארץ שממה, היא מיושבת. בכל מקום שקל לנצל את אוצרותיה, שם יש לה אוכלוסיה במידה ניכרת. בין שהדבר רצוי בין שאינו רצוי לנו - עובדה היא זו שאנו מוכרחים להתחשב בה. כשנחזור לארץ אבותינו נפגוש שם בעלי חזקה ערבים" ~ הערבים ואנו, 1918

נאמר עליועריכה

  • "הוא תועבת נפשי ונפש כל מי שיש בו זיק יהדות, ואין כדאי להתפאר ולהתברך בפסלו של אותו רשע." ~ הרב אברהם יצחק הכהן קוק (אגרות הראי"ה ח"א, אגרת י"ד)
  • "הוא היה בעל תשובה במלוא מובן המילה." ~ הרב צבי יהודה הכהן קוק (לנתיבות ישראל חלק ב')

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • מכס נורדאו אל עמו: כתבים מדיניים (שני כרכים, תרגום: י. ייבין, עריכה: ב' נתניהו), הוצאה מדינית, תל אביב, תרצ"ז 1937.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ וכוח בהיכל (1897) בתוך: מכס נורדאו אל עמו, כרך ראשון, עמ' 64.
  2. ^ הציונות ומתנגדיה (1898) בתוך: מכס נורדאו אל עמו, כרך ראשון, עמ' 13.
  3. ^ הילוטים ואספרתנים (1899) בתוך: מכס נורדאו אל עמו, כרך ראשון, עמ' 7-6.
  4. ^ שויון־הזכיות המדיני של היהודים (1900) בתוך: מכס נורדאו אל עמו, כרך ראשון, עמ' 201-199.
  5. ^ היהדות במאה ה-19 וה-20 (1909) בתוך: מכס נורדאו אל עמו, כרך ראשון, עמ' 249-247.
  6. ^ דבר ליהודי אמריקה (1919) בתוך: מכס נורדאו אל עמו, כרך שני, עמ' 115-114.
  7. ^ מכתב לעורך של The Jewish Chronicle‏ (1920) בתוך: מכס נורדאו אל עמו, כרך שני, עמ' 128.
  8. ^ אנטי־ציונות פלשתינאית (1920) בתוך: מכס נורדאו אל עמו, כרך שני, עמ' 183.
  9. ^ צוואה לציונות (1920) בתוך: מכס נורדאו אל עמו, כרך שני, עמ' 224.
  10. ^ צוואה לציונות (1920) בתוך: מכס נורדאו אל עמו, כרך שני, עמ' 240.
  11. ^ צוואה לציונות (1920) בתוך: מכס נורדאו אל עמו, כרך שני, עמ' 250.
  12. ^ צוואה לציונות (1920) בתוך: מכס נורדאו אל עמו, כרך שני, עמ' 256.
  13. ^ צוואה לציונות (1920) בתוך: מכס נורדאו אל עמו, כרך שני, עמ' 263.
  14. ^ מובא בחיבורו של איתן בלום, השכפול של המודל 'מזרחי' בשדה החברתי הישראלי  (הקישור אינו פעיל, {{{1}}})
  15. ^ המאמר מופיע ב"כל כתבי מקס נורדאו" וכן ב"מגולה לגאולה: ילקוט מאמרים על הרעיון הלאומי בישראל", הוצאת מסדה, 1956, עמוד 189