פתיחת התפריט הראשי
בול רוסי על הספר "נשמות מתות" (2009)

נפשות מתות (ברוסית: Мёртвые души) הוא רומן מאת ניקולאי גוגול על אדם ברוסיה הצארית המבקש להתעשר מתרגיל נוכלות. הספר יצא לאור ב־1842.


  • "יער שהתעורר ומצטלצל בקולן של אלפי ציפורים."
  • "הטנורים נעמדים על בהונות בתשוקה עזה להפיק צליל גבוה."
  • "גיבורנו הרטוב עד העצם והקפוא מקור לא חשב על דבר מלבד המיטה."
  • "החלו לדרוש דין־וחשבון ולכעוס על כך שהעניין מסרב להתבהר."
  • "נפשות מתות, בתו של המושל וצ'יצ'יקוב התערבבו והסתבכו בראשיהם באופן משונה ביותר."
  • "לא יפה־תואר, אך גם לא מכוער למראה, לא שמן מדי, לא רזה מדי; לא היה אפשר לומר עליו זקן, אך גם צעיר במיוחד לא היה."
  • "הגברות הצליחו לזרות ערפל כזה בעיני כולם, עד שכולם, ובמיוחד פקידי הרשות, נותרו לזמן־מה המומים."
  • "מאחוריה מתאכסן השכן, אדם שתקן ושקט, אך סקרן ללא גבול, המתעניין לדעת את כל פרטיו של האורח שהגיע."
  • נימוסיו של האדון היה דבר־מה סולידי, והוא גרף את אפו בקולניות רבה. לא ברור איך עשה זאת, אלא שאפו נשמע כמו חצוצרה."
  • "שעשוע כזה של הטבע מזדמן לנו בתמונות היסטוריות שונות, שהובאו אלינו לרוסיה אין יודע מתי ומאיִן ובידי מי, אולי אפילו בידי מיוחסים שלנו, חובבי אמנות, שקנו אותן באיטליה בעצת מורי־הדרך שלהם."
  • "השמנים מיטיבים לדעת מהרזים איך לנהל את עסקיהם בעולם. הרזים משמשים יותר למשימות מיוחדות, או רק מופיעים ברשימות השירות האזרחי ומסתובבים פה-ושם; קיומם איכשהו קל מידי, אוורירי, ולחלוטין לא בטוח. השמנים, לעומת זאת, לעולם אינם תופסים עמדות עקיפות, אלא ישירות בלבד, ואם הם כבר מתיישבים באיזה מקום, הם מתיישבים בבטחה ובחוזקה, כך שגם אם המקום ייסדק ויתכופף תחתיהם, הם לא יתעופפו ממנו."
  • "כזה האדם הרוסי: יש לו תשוקה עזה להתוודע אל הגבוהים ממנו ולו בדרגה אחת, והיכרות של ניד-ראש עם רוזן או עם נסיך טובה בעיניו מכל יחסיו הקרובים עם ידידים."
  • "ובכן, הייתי מבקש לדעת אם תוכל להעביר לי כאלה שלא חיים בממשות, אבל חיים באופן חוקי."
  • "אצלנו, ברוסיה, גם אם טרם השגנו את עמי העולם בדברים אחרים, השגנו אותם בהרבה בנימוסי חברה. לא יימנה מספר הגוונים והדקויות בגינונינו. הצרפתי או האנגלי לעולם לא יתפוס ולא יבין את כל ההבחנות וההבדלים. הוא יפנה למליונר ולסוחר זעיר בטבק כמעט באותה נימה ובאותה לשון, אף כי בנפשו כמובן יתרפס במידת-מה בפני הראשון. לא כך אצלנו: אצלנו יש חכמים כל-כך, שעם בעל אחוזה שברשותו מאתיים נפשות ידברו באופן אחר לגמרי מאשר עם בעל שלוש-מאות ועם בעל שלוש-מאות ידברו אחרת עם בעל חמש-מאות, ועם בעל חמש-מאות אחרת מאשר עם בעל שמונה-מאות - בקיצור, גם אם נגיע עד מיליון, תמיד יימצאו לנו גוני גינונים."
  • "אדם רוסי אינו אוהב להודות בפני זולתו שהוא אשם."
  • "בכל מקום, בכל מעמד, בין שבתוך שורות החברה הגסות, העניות-מרודות, המרקיבות בזוהמתן, ובין שבלב הקור החדגוני והסדר המשמים של השכבות העליונות - בכל מקום תיקרה לאדם ולו פעם אחת-יחידה, תופעה שאינה דומה לשום דבר שהזדמן לו לראות עד כה; תופעה אשר תעורר בו, לפחות בפעם האחת הזו, רגש שאינו דומה לרגשות שנגזר עליו להרגיש כל חייו."
  • "אבל מה בעיקר כל-כך טוב בה? מה שטוב בה הוא שרק עכשיו, כנראה, יצאה מאיזו פנימייה או מאיזה מוסד, וטוב שעדיין אין בה, כמו שאומרים, שום דבר נקבי, זאת-אומרת אותו דבר שהכי דוחה בהן. היא עכשיו כמו ילדה, הכל בה פשוט, היא תגיד מה שעולה על דעתה, תצחק כשתרצה לצחוק. אפשר לעשות ממנה כל דבר, היא יכולה להפוך לפלא, אך עלולה גם להפוך לזבל, ומן הסתם אכן תהפוך לזבל! תן רק לאמהות ולדודות להתחיל לעבוד עליה עכשיו. בתוך שנה ימלאו אותה בכל מיני עניינין נקביים, עד שגם אביה לא יכיר אותה. משומקום יופיעו היהירות והפומפוזיות, היא תתחיל להתנהל עלפי הוראות ששיננה, תתחיל לשבור את הראש עם מי לדבר, ואיך, וכמה זמן; איך להסתכל ובמי; בכל רגע תחשוש פן תאמר יותר ממה שנחוץ, ולבסוף תתבלבל, והכל יסתיים בכך שתתחיל לשקר כל חייה ויצא ממנה השד יודע מה!"
  • "ידוע שיש בעולם פנים רבות כאלה, שהטבע לא טרח במיוחד על גימורן, לא השתמש בשום כלים עדינים כמו פצירות דקות, מקדחונים וכיוצא באלה, אלא פשוט חצב אותן במכות ישר מהכתף: בהינף גרזן אחד הופיע האף; בשני יצאו השפתיים; במקדחה גדולה קדח את העיניים; ובלי ליטוש שלח אותן לעולם באומרו: 'הוא חי!'."
  • "יש אנשים המתקיימים בעולם לא כדבר בפני עצמו, אלא כחברבורות או ככתמים על משהו. הם יושבים כל העת באותו מקום, מחזיקים את הראש בדיוק באותו אופן, ואתה כמעט מוכן לראות בהם רהיט, ונראה לך שבכל ימי חייהם עוד לא עלתה מלה על דל שפתותיהם."
  • "כשם שפזורים בשפע על פני רוסיה הקדושה, יראת השמיים, אינספור מנזרים, כנסיות עם כיפות, קשתות וצלבים, כך מרובים לאינספור בעולם השבטים, הדורות והעמים המצטופפים ומתגוננים ומתרוצצים על פני האדמה. וכל עם הנושא בקרבו את ההבטחה של כוחו, והוא מלא בכישרונות היצירה של נפשו, באינדיבידואליות הצבעונית שלו, ובמתנות כאלו ואחרות, נבדל מעמים אחרים במלה הייחודית שלו, מה אשר יהיה אשר יהיה הדבר שהיא מתייחסת אליו, תמיד גם תשקף משהו מאופיו הייחודי של העם הזה. המלה של הבריטי תשקף את ידיעת נפש האדם ואת תבונת החיים שלו; המלה קצרת הימים של הצרפתי תבריק כמו גנדרן קליל ואז תתפזר ברוח; הגרמני יהגה בתחכום את המלה הנבונה והרזה שלו, שאינה בטווח השגתו של כל אחד; אך אין מלה שתהיה כה סוחפת, פורצת בעוז שכזה מחדרי חדריו של הלב, רותחת ושוקקת חיים, כמו המלה הקולעת הרוסית."
  • "לקמצנות יש תיאבון זאבי, וככל שהיא זוללת כך קשה יותר ויותר להשביעה."
  • "כל הפקידים הצעירים מבקשים לשוות משקל וחשיבות יתר לעצמם ולעיסוקם."
  • "כל דבר בעולם אפשר להסדיר, ורק דבר אחד אי אפשר: להשלים בין שתי גברות שרבו בגלל ביקור גומלין שהוזנח."
  • "מסוכן מאוד להעמיק להתבונן אל תוך ליבן של גברות."
  • "במקום שיש מושל, יהיה גם נשף, אחרת בשום אופן הוא לא יזכה לאהבה ולכבוד הראויים מצד האריסטוקרטיה המקומית."
  • "זה טבעה של עיר פרובינציה: במוקדם או במאוחר היא תיכשל במשהו."
  • "חידה היא המחצית הנשית של האנושות."
  • "ראוי לציין שלכמה מן הגברות - אני אומר לכמה, ופירושו שלא לכולן - יש חולשה קטנה: אם הן מבחינות שיש בהן משהו מוצלח במיוחד - מצח, פה או ידיים - הן סבורות תיכף ומיד שהתו המוצלח ביותר הזה ייזרק ראשון לעיני כל, וכי כולם יאמרו לפתע פה אחד: "תראו, תראו, איזה אף יווני יפהפה יש לה!" או, "איזה מצח מעוצב, מקסים!" וזו שיש לה כתפיים נאות בטוחה מראש שכל הגברים הצעירים יוקסמו מהן לגמרי ושוב ושוב לא יחדלו לומר, כשתעבור על פניהם: "אה, איזה כתפיים נפלאות יש לה!" ובפניה, בשערה, באפה, במצחה, אפילו לא יעיפו מבט, ואם יעיפו, אז רק כבמשהו שולי שאינו שייך לעניין."
  • "אנשים נכבדים, התופסים עמדות חשובות, הם איכשהו כבדים קצת בשיחתם עם גברות; לזה מומחים האדונים הקצינים בדרגת סגן, ולא יותר מבדרגת סרן. איך הם עושים את זה, רק אלוהים יודע: דומה שגם אינם משמיעים דברים חכמים במיוחד, ובכל זאת, הנערה מתגלגלת מצחוק על הכיסאה; ואילו יועץ מדינה - אלוהים יודע מה יספר להן: יישא דברים על כך שרוסיה היא ארץ רחבת ידיים, או יעניק מחמאה, שכמובן הומצאה לא בלי שנינות, אלא שהיא מדיפה ריח עז של ספרים; ואם כבר יאמר משהו מצחיק, הרי שהוא עצמו יצחק הרבה יותר מזו שמקשיבה לו."
  • "לכולנו חולשה קטנה לחמול במידת מה על עצמנו, ואנו מעדיפים לנסות למצוא מישהו בסביבה, כדי לשפוך עליו את זעמנו. למשל, על המשרת, על הפקיד שכפוף לנו והזדמן באותו רגע, על האשה, או לבסוף על הכיסא, אשר יושלך השד יודע לאן, ישר לעבר הדלת, כך שיתעופפו ממנו המשענת והגב: שידע לו מה זה זעם."
  • "די לומר שיש בעיר מסויימת טיפש, וזו כבר פגיעה אישית: פתאום יקפוץ לו אדון בעל הופעה מכובדת ויצעק: "אבל גם אני בן אדם, ויוצא שגם אני טיפש!" - בקיצור, מיד תפס במי מדובר."
  • "אל ייראה מוזר לקוראים ששתי הגברות לא יכלו להסכים בינהן בנוגע למשהו ששתיהן ראו כמעט באותה שעה עצמה. אכן, יש דברים בעולם שזו תכונתם: כשמתבוננת בהם גברת אחת, הם יוצאים לבנים לגמרי, וכשהאחרת מתבוננת, הם יוצאים אדומים, אדומים כמו חמוציות."
  • "אי אפשר לומר שהיה מטבען של שתי הגברות לגרום לאי נעימות, ובכלל לא היתה באופיין שום רשעות, ורק סתם ככה, תוך כדי שיחה, היא נולד אצלן מעצמו יצר קטן לדקור זו את זו; פשוט, לצורך סיפוק קטן, היתה אחת נועצת בחברתה מעת לעת איזו מלה עסיסית, כאומרת: "הנה לך! קחי ותאכלי אותה!" כל מיני צרכים יש ללב, הן הזכרי והן הנקבי."
  • "הפחד מידבק יותר ממגפה ומועבר ברגע."
  • "במועצה שהתכנסה הפעם בלט מאוד היעדרו של אותו דבר הכרחי, שהעם בפשוט קורא לו שכל ישר. בכלל, אנחנו איכשהו לא נוצרנו לאספות ייצוגיות. בכל האספות שלנו, החל מאספות האיכרים ועד לכל מיני ועדות, מלומדות ואחרות, אם לא עומד בראשן אחד ששולט בכל, נוצרת אנדרלמוסיה גמורה. קשה אפילו להגיד מדוע; קרוב לוודאי שכזה העם, שכן עולות יפה אך ורק אותן אספות שמתכנסות איכשהו כדי לחגוג ולסבוא: מועדונים וגני תענוגות בסגנון גרמני. אבל נכונות יש, אפשר לומר, בכל רגע לכל. פתאום, רק תישוב הרוח, ונייסד חברות צדקה, או תמיכה, או מי יודע איזה עוד. המטרה נאצלת, ואף על פי כן שום דבר לא יצר מזה. אולי משום שאנו באים פתאום על סיפוקנו כבר בהתחלה וכבר סבורים שכל מה שצריך נעשה. למשל, לאחר שיזמנו איזה חברת צדקה לעניים, ותרמנו לה סכומים ניכרים, מיד אנחנו עורכים, לציון המעשה הראוי לשבח הזה, סעודה לכל המי ומי שבעיר, כמובן על חשבון מחצית הכסף הנתרם; השאר הולך ישר לשכירת דירת פאר עבור הוועד, עם הסקה ושומרי סף, ונשארים בשביל העניים חמישה רובלים וחצי, וגם אז, לא כל החברים מסכימים ביניהם על אופן חלוקתם, וכל אחד דוחף לעניין איזו ידידה שלו."
  • "לך תבין את האדם! לא מאמין באלוהים, אבל מאמין שאם מגרד לו בגשר אפו, בלי ספק ימות. הוא יחלוף על פני יצירה של משורר שכולה בהירה כאור יום וחדורה הרמוניה וחוכמה עילאית של פשטות, ויסתער בלהיטות דווקא על זו שמישהו ממולח יבלבל בה, יסבך, יעקם ויעוות את הטבע, וזה ימצא חן בעיניו, והוא יקרא בקול: "הנה כאן, כאן היא הידיעה האמיתית של צפונות הלב!" כל חייו הרופאים הם בעיניו כקליפת השום, ובסופו של דבר הוא פונה לאיזו זקנה המרפאת בלחשים וביריקות, או, טוב מזה, ירקח איזה מרקחת בעצמו מהשד יודע איזה טינופת, אשר, האל יודע למה, תיראה לו בדיוק התרופה למחלה שלו."
  • "האנשים נדיבים בתואר "טיפש" ומוכנים להעניקו לשכניהם עשרים פעם ביום. די שיהיה בך תו שטותי אחד מתוך עשרה על מנת שתיחשב טיפש, מבלי להתייחס לתשעת התווים הטובים שבך."
  • "לקוראים קל לשפוט בהשקיפם מגובהי פינתם השלווה, שנפרשים לפניהם כל האופק וכל מה שמתרחש למטה - ואילו למטה יכול אדם לראות רק את העצם הקרוב."
  • "בדברי ימי האדם בעולם יש מאות שלמות אשר דומה שהאדם היה מוחק אותן ומבטלן כמיותרות. רבות השגיאות שנעשו בעולם, שגיאות אשר דומה כי אפילו ילד לא היה עושה. כמה עקלקלות, חסרות מוצא, צרות, בלתי עבירות, מסטות הרחק הצידה, הדרכים שבחר המין האנושי בשאיפתו להשיג את האמת הנצחית, אף על פי שהשתרעה לפניו כל הדרך הישרה, בדומה לנתיב שמוליך למשכן מפואר אשר נועד למגוריו של הצאר. רחבה ומפוארת היא מכל הדרכים האחרות, שטופת שמש ומוארת באבוקות כל הלילה, אך בני האדם חלפו-נהרו על פניה בחושך הסומא. לא פעם קרה שאף שכבר הדריכה אותם תבונה שמימית, בכל זאת הצליחו להינתק ולסטות מן הדרך ובאור היום הבהיר שבו ונקלעו למדבר לא עביר, זרו ערפל איש בעיני רעהו, ונגררים אחרי אורות תעתועים הגיעו אל עברי פי תהום ואז שאלו זה את זה בזוועה: היכן המוצא, היכן הדרך? הדור העכשווי רואה כעת את הכל בבירור, תמה על אובדן הדרך, צוחק לטיפשותם של אבותיו, ואינו רואה שכל דברי הימים האלה משורטטים באש משמיים, וכל אות בהם זועקת, ומכל עבר מצביעה האצבע הנוקבת עליו, ורק עליו, על הדור העכשווי; אבל הדור העכשווי צוחק, ומתוך שחצנות, מתוך גאווה, הוא פותח בסדרה של שגיאות חדשות, אשר בבוא היום ילעגו להן באותו אופן צאצאיו."
  • "כמה מוזרה ומפתה וסוחפת ומופלאה המילה: דרך!"
  • "ספק גדול אם הגיבור שבחרתי ימצא חן בעיני הקוראים. בעיני הגברות לא ימצא חן - זאת ניתן לומר בביטחון, שכן הגברות דורשות שהגיבור יהיה השלמות בהתגלמותה, ואם יש איזה רבב בנשמתו או בגופו, צרה צרורה!"
  • "הממונה עליו היה ראש מחלקה מבוגר, התגלמותן של איזו אי רגישות ואי השתנות מאובנות: תמיד אותו איש עצמו, לא נגיש, מעולם לא העלה על פניו חיוך, מעולם לא בירך אדם לשלום ולו בשאלה לבריאותו. איש לא ראה אותו, אפילו פעם אחת, אחר ממה שהיה תמיד, לכל הפחות ברחוב, לכל הפחות אצלו בבית; אילו לפחות הראה פעם איזו השתתפות במשהו, אילו לפחות השתכר ופרץ בצחוק בשכרותו; אפילו לעליצות פרועה כדרכו של שודד ברגע של שכרות - אבל לא, לא היה בו ולו צל של משהו כזה. פשוט לא היה בו כלום בכלל: לא זדון, לא טוב; היה משהו מפחיד בעצם ההיעדר הכללי הזה. שיש קשה היו פניו, בלי שום אי סדירות חדה, בלי שום דמיון למשהו שמישהו ראה אי פעם, רק בתואם מוקפד של התווים בינם לבין עצמם."
  • "הכניסה לכל עיר שהיא, ואפילו לבירה, היא תמיד איכשהו חיוורת; בתחילה הכל אפור וחד גוני, מתמשכים עד אינסוף בתי-מלאכה ובתי-חרושת מפויחים מעשנים, ורק אחר כך יופיעו קווי המתאר של בניינים בני שש קומות, חנויות, שלטים, מרחבי רחובות, מגדלי פעמונים בכל מקום, עמודים, פסלים, צריחים, הדרה של העיר, שאונה ורעמיה, וכל מה שידו ומוחו של האדם יצרו להתפאר."
  • "חכם האיש שאינו בז לשום דמות, אלא מכוון אליה מבט חודר וחוקר אותה למניעיה הראשוניים."
  • "חיש מהר הכל נהפך באדם; לא תספיק להסתובב, וכבר צמחה בתוכו תולעת איומה, המוצצת ברודנות את כל לשד החיים. ולא פעם לא תשוקה עזה, אלא תשוקונת עלובה לאיזו זוטה, פושטת במי שנולד למעשים טובים יותר, מאלצת אותו לזנוח חובות גדולות וקדושות, ולראות את הגדול ואת הקדוש בפכים עלובים."
  • "רבות הן כחול אשר על שפת הים הן התשוקות האנושיות ואחת לא דומה לחברתה, וכולן, בין ששפלות ובין שנעלות, מצייתות תחילה לאדם, ורק אחר כך הופכות לשליטות איומות. אשרי מי שבחר מתוך השפע את היפות שבתשוקות; אושרו שאין לו שיעור צומח וגדל עשרות מונים מידי שעה ומדי רגע ככל שהאיש מעמיק והולך אל תוך גן העדן חסר הגבולות של נפשו. אך יש תשוקות שלא האדם בחר בהן. הן כבר נולדו עמו ברגע יציאתו לאוויר העולם, ולא ניתנו לו כוחות לסרב להן. הן מונחות מגבוה, ויש בהן משהו שמזמין בלי הרף, משהו אשר אינו נח במשך כל החיים. מהלך ארצי גדול צפוי להן, והיינו הך אם הן נעות בו כתמונה אפלה וקודרת, או חולפות כרוח רפאים בהירה, המשמחת את העולם - כך או כך הן זומנו בשביל הטוב הנסתר מן האדם."
  • "כן, קוראים טובים שלי, הייתם מעדיפים לא לראות את הדלות האנושית בעירומה. למה, אתם שואלים, לשם מה זה? וכי איננו יודעים בעצמנו שהרבה בזוי ומטופש יש בחיים? בלאו -הכי מזדמן לנו לראות לעיתים קרובות את כל מה שאינו מנחם כלל ועיקר. מוטב שתגיש לנו אתה את היפה, את המושך. מוטב לנו לשקוע בהסחת הדעת. (...) לשם מה, אם כן, לתאר דלות ועוד דלות ואת פגמי חיינו, לשלות אנשים ממקומות שכוחי אל, מפינות נידחות של הממלכה? אך מה לעשות אם כזה טבעו של המחבר, אשר בעודו נגוע בפגמים משל עצמו כבר אינו מסוגל לתאר דבר אחר מלבד דלות ועוד דלות ואת פגמי חיינו, לשלות אנשים ממקומות שכוחי אל, מפינות נידחות של הממלכה. ולפיכך נקלענו שוב למקום שכוח אל, ושוב נתקלנו בפינה נידחת! אבל איזה מקום נידח ואיזו פינה!"
  • "למי שמשתמש בתבונתו אין פנאי למעשי קונדס: הקונדסות תיעלם אצלו מעצמה."
  • "היכן הוא האדם אשר יוכל לומר לנו בשפת האם של נפשנו הרוסית את המילה הכל יכולה הזו: "קדימה!" אדם אשר בהכירו את כל הכוחות והאיכויות והמעמקים של טבענו יוכל, בהינף קסם אחד של ידו, לכוון אותנו אל החיים הנעלים? באילו דמעות, באיזו אהבה, היה גומל לו האדם הרוסי אסיר התודה! אך מאה רודפת מאה, חצי מליון יושבנים, רבצנים ושכיבים מטוב שקועים בשינה עמוקה, ולעיתים נדירות נולד ברוסיה אדם שמסוגל להגות את המלה הכל יכולה הזו."
  • "שני חברים, שהשתייכו למעמד הממורמרים - אנשים מצויינים שניהם, אשר מרוב הרמות כוסית לחיי המדע, הנאורות, והשירות לעתיד האנושות, הפכו לבסוף לשתיינים לכל דבר."
  • "האופי הרוסי מתקלקל. צץ עכשיו באופי הרוסי קו דון קיחוטי, שאף פעם לא היה בו בעבר! אם נכנס לו זבוב של השכלה לראש, הוא יהפוך לדון קיחוטה של ההשכלה: הוא יקים בתי ספר כאלה שלא היו עולים על דעתו של שום אידיוט! מבית ספר כזה יצא אדם שלא יצליח לכלום, לא יתאים לכפר, לא יתאים לעיר - רק לשכרות יתאים, ויהיה מלא חשיבות-עצמית. ואם ייכנס לראש של האדם הרוסי זבוב של פילנתרופיה, הוא יהפוך לדון קיחוטה של הפילנתרופיה: יבנה במיליון רובלים בתי חולים חסרי תועלת, ומוסדות עם עמודים, ואז יפשוט את הרגל ויהפוך את כולם לקבצנים: הנה לכם פילנתרופיה!"
  • "עבודת האדמה היא העיסוק הכי נכון, לאו דווקא הכי משתלם. נאמר, 'בזיעת אפיך תאכל לחם', אין כאן שום דבר מסובך. ניסיון של דורות הוכיח שמי שעוסק בחקלאות הוא אדם מוסרי יותר, טהור יותר, אציל יותר, נעלה יותר. איני אומר לא לעסוק בדברים אחרים, אבל עבודת האדמה צריכה להיות הבסיס להכל - זה הדבר!"
  • "אם מה שחשוב לך הוא המהירות - לעולם לא תתעשר; אבל אם תרצה להתעשר בלי התייחסות לזמן, תתעשר במהירות."
  • "לכל אדם יש מילים הקרובות ויקרות לליבו יותר מאחרות. ולעיתים קרובות קורה שבאופן בלתי צפוי, במקום נידח, מרוחק וזנוח שומם וריק, אתה פוגש אדם אשר דיבורו החם משכיח ממך את הדרך לא דרך של מסלולך, את הניכור של לילותיך, את ההוללות ואת הרעש של העולם העכשווי, ואת תעתועיהן של האשליות המתעות את בני האדם. ועמוק ייחרת בך, ולתמיד לעולמי עולמים, ערב שבילית בו כך, והכל ייאצר בזיכרון הנאמן: מי היה נוכח שם, ומי ישב באיזה מקום, ומה החזיק בידיו - והקירות, והפינות, וכל פרט זעיר בחדר."
  • "חשוב תמיד על המועיל ולא על היופי. היופי יבוא מעצמו. קח לדוגמה את הערים: הערים הכי טובות ויפות הן אלה שנבנו וצמחו מעצמן, כל אחת על פי צרכיה וטעמה. אבל אלה שנבנו בקווים כמו לפי סרגל דומות לקסרקטינים ולו לא. שים את היופי בצד, התרכז בצרכים."
  • "ולפעמים אני באמת חושב שהאדם הרוסי הוא מין אדם אבוד. הוא היה רוצה לעשות הכל, ואינו מסוגל לעשות כלום. כל יום אתה חושב: ממחר אתחיל חיים חדשים, ממחר אתחיל דיאטה - אבל לא כלום, לקראת הערב של אותו יום תמלא את עצמך ככה, שרק תוכל למצמץ בעיניים, אבל הלשון לא זזה; ואתה יושב לך כמו ינשוף, בוהה בכולם, באמת! וככה כולנו."
  • "אלוהים אדירים! איזה מרחק עצום יש בין ידיעת העולם לבין היכולת להשתמש בידיעה הזאת!"
  • "הרי כל אדם מאיתנו שם יד על משהו: אחד על יערות ממשלתיים, שני על כספים שהופקדו בידיו, שלישי גונב מילדיו בשביל איזו שחקנית שהזדמנה לעיר, רביעי מהאיכרים שלו כדי לקנות רהיטים או כרכרה חדשה. מה לעשות שהתרבו כל כך הפיתויים בעולם? מסעדות יקרות שהמחירים בהן מטורפים, נשפי מסכות, פסטיבלים ותהלוכות למיניהן, ריקודים עם צועניות. הרי קשה להתאפק בשעה שכולם, מכל הצדדים, לא מתאפקים, וגם צו האופנה מצווה. נראה אתכם מתאפקים!"
  • "הבטלה היא אם כל הפיתויים שאדם שעסוק בעבודתו לא היה חולם עליהם."
  • "איך אפשר לחיות בלי לעבוד? איך אפשר להתקיים בעולם בלי משרה, בלי תפקיד? בשם אלוהים! הסתכל בכל הברואים: כל אחד משרת משהו, לכל אחד משימה. אפילו האבן, גם היא קיימת לאיזה שימוש; והאדם, הנבון שבכל הברואים - איך יישאר בלי להביא תועלת - איך ייתכן דבר כזה?"
  • "לאדם הרוסי, אפילו אם הוא גרוע מאחרים, עדיין יש חוש לצדק. הוא לא יהודון, אלא רוסי."
  • "באמת קשה להבין איך בנויה נפשו של בן־תמותה; כל כמה שתהיה החדשה אווילית, הרי כל עוד היא חדשה, הוא לא יימנע מלהעביר אותה לבן־תמותה אחר, ולו רק כדי לומר: 'תראה איזה שקר מפיצים!' ובן התמותה האחר יטה את אוזנו בשמחה, גם אם לאחר מכן הוא־עצמו יאמר: 'כן, זה שקר גס, שאינו ראוי לתשומת לב כלשהי!' ומיד ייצא לחפש בן־תמותה שלישי, כדי שאחרי שיספר לו, יוכלו שניהם לקרוא בשאט-נפש: 'איזה שקר גס!' והשמועה, בהכרח, תקיף את כל העיר, וכל בני התמותה, יהיה מספרם אשר יהיה, ימלאו את חלקם בדיבורים לשובע, ולאחר מכן יודו שהעניין אינו ראוי לתשומת לב ואינו ראוי שידובר בו."

נאמר עליועריכה

  • "המהירות שבה מתרחש הכול תלויה בהשתלחות המחבר באוזנינו ובעינינו, והשפע המילולי הופך את הפארסה האבסורדית למופלאה." ~ יצחק לאור