עשרים וארבע שעות בחיי אישה

עשרים וארבע שעות בחיי אישה (בגרמנית: Vierundzwanzig Stunden aus dem Leben einer Frau) היא נובלה מאת שטפן צווייג. הנובלה יצאה לאור ב־1927 ועובדה לסרטי קולנוע.

"חצי אמת אינה שווה דבר. על האמת תמיד להיות שלמה."
"חיים שאינם מוקדשים למטרה מסוימת, בטעות יסודם."
"יש לי הנאה רבה יותר להבין את הגברים מאשר לחרוץ משפט עליהם."
"לעתים קרובות אלה הנופלים מושכים איתם במפלתם את אלה החשים לעזרתם."
"לרוב האנשים יש כוח דמיון גולמי בלבד. מה שאינו נוגע להם במישרין, מה שאינו פולח כחץ מחודד עד לחושיהם, כמעט אינו יכול להלהיב אותם; אבל מרגע שקורה דבר מה, אפילו פעוט, לנגד עיניהם ממש, והחוש שלהם יכול לגעת בו, מיד מתעוררת בהם סערת רגשות מופרזת. אפשר לומר שהם מפצים אז על חוסר מעורבותם שברגיל בבוטות בלתי ראויה ומוגזמת."
"אני דווקא נהניתי להחזיק בדעה אחרת, והגנתי במרץ על האפשרות, שהייתה לדידי אף בגדר סבירות, שנישואים מאכזבים ומשעממים בני שנים רבות יביאו אישה לנכונות פנימית לכל חיזור נמרץ."
"אינני מבין מדוע עליי להתנדב לקחת את תפקיד התובע: אני מעדיף להיות סנגור. זה מסב לי יותר אושר להבין אנשים במקום לשפוט אותם."
"ככל שזע בי פחות תחום הרגש, כך הלך והתגבר הדחף אל המקום שבו מסתובב סביבון החיים הכי מהר: הרי מי שאין לו חוויות, התלהטות הרגש של הזולת מגרה את עצביו כמו תיאטרון או מוזיקה."
"אתה מקיש: שלבי האבל. אחרי שנייה אתה קורא: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, קבלה."
"מעכשיו כל מה שאעשה, אמא לא תראה, כלומר, מעכשיו, אני יכול לעשות מה שאני רוצה."
"הכרת טובה היא הרי דבר נדיר כל כך בקרב האנשים, ודווקא מי שמכירים טובה הכי הרבה אינם יודעים כיצד להביע אותה, והם שותקים בבלבול, מתביישים, ולפעמים מתאבנים כדי להסתיר את התחושה שלהם."
"הים השקט לגמרי נצנץ באור יקרות כשקרבנו למסעדה, כחול עד לאופק, ורק במקום שדאו השחפים הלבנים היה גון הים כחול אחר, בהיר יותר. אתה הרי מכיר את נופי הריביירה. היא תמיד יפה למראה, שטוחה כבגלויה, מציגה תמיד מלוא העין את צבעיה העשירים, יפהפייה נמה, לאה, אדישה לכל מבט שממשש אותה."

קישורים חיצוניים

על הסרט מ־1931 שנעשה על פי הנובלה (באנגלית)