ראי-נוע (ספר)

דף זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיציטוט.
לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

ראי־נוע (באנגלית: Moving Pictures) הוא העשירי בסדרת עולם הדיסק אשר חיבר טרי פראצ'ט. הספר יצא לאור באנגלית בשנת 1990, ובשנת 1999 תורגם לעברית בידי אורי בלסם.

הביטו וראו.

הרי לפניכם החלל. לפעמים מכנים אותו הגבול האחרון.

(חוץ מזה שכמובן, גבול אחרון הוא דבר שאינו יכול להיות, כי אז לא יהיה לו שום דבר לגבול בו. מכל מקום, ככל שמדובר בגבולות, זהו גבול אחרון למדי...) (עמ' 5)

בקתה קטנה ומגושמת מעצי סחף נבנתה בעיקול החוף. אם כי יש להודות, שהמילה "נבנתה" היא הוצאת דיבה על מקצועם של המומחים לבניית בקתות מגושמות, עם כל השכלולים שעבר לאורך הדורות. אילו פשוט הניחו לים לערום את העצים בעצמו, הוא היה עושה מלאכה טובה יותר. (עמ' 6)
ואז הבחין בדמות עומדת על שפת המים, מביטה הימה. היא נשענה על חרמש. הרוח בידרה את גלימתה השחורה.

הוא החל לדדות לעברה, נזכר שהוא מת, והחל ללכת. הוא לא הלך זה כמה וכמה עשורים, אבל מפליא איך כל זה חוזר אליך. (עמ' 6)

סוס הפסיק לנסות ללחך את עשב החולות הדליל ודהר לעברו של מוות. דיקאן הופתע לראות שפרסותיו השאירו עקבות בחול. הוא ציפה לניצוצות או לפחות שהקרקע תותך מתחתן. (עמ' 8)
אומרים שכל הדרכים מובילות לאנק־מורפורק, הגדולה שבכל ערי עולם הדיסק.

או, לפחות, יש אמרה שלפיה אומרים, שכל הדרכים מובילות לאנק־מורפורק.

וזו טעות. כל הדרכים מובילות אל מחוץ לאנק־מורפורק, אלא שלפעמים אנשים עוברים אותן בכיוון ההפוך. (עמ' 10)

ההתפוצצות העיפה את החלונות, הדלת, וחלקה הגדול של הארובה.

היה זה מסוג הדברים שלהם אתה לומד לצפות ברחוב האלכימאים. השכנים אפילו העדיפו את ההתפוצצויות, שלפחות ניתן לזהותן והן נגמרות בן־רגע, על הריחות הבלתי מזוהים שממש זחלו אל מתחת לעורך מבלי שהרגשת בכך.

ההתפוצצויות היו חלק מהנוף. לפחות ממה שנשאר ממנו. (עמ' 11)

ואז חזרו אליו חושי המכירה שלו. "לאחר חוויה שכזו," הוסיף, והציג תיבת רוכלים מלאה בשיירים אורגניים ממוחזרים עד כדי כך שכמעט ניחנו בחיים תבוניים משל עצמם, "מה שאתה צריך זה להכניס לתוכך פשטידת בשר חמה..." (עמ' 11)
הרעיון הזוהר, המסתחר, מהגבעה צפה במתרחש. האלכימאי אפילו לא ידע שהוא שם. כל מה שידע היה, שכושר ההמצאה שלו היום פורה במיוחד.

הרעיון הבחין בפשטידה שבידו של הרוכל.

הוא הכיר מוחות מסוג זה. הוא אהב מוחות מסוג זה. מוח שמסוגל להמציא דרכים למכירת פשטידות מחרידות עד כדי כך, יוכל למכור חלומות. (עמ' 13)

ואז הוא הגיע והתברר שרידקולי החוּם באמת דיבר אל עופות השמיים. למען האמת, הוא צעק עליהם. ומה שצעק בדרך כלל היה "עוף מפה, מנוול!"

חיות היער וכל עוף למינהו אכן הכירו היטב את רידקולי החום. הכירו אותו ואת מנהגיו עד כדי כך, שבמרחק של עשרים מילין מאחוזת רידקולי היו עוברים לריצה, מסתתרים או במקרים שלאחר ייאוש, תוקפים מייד לאחר שהבחינו בכובע מחודד. (עמ' 16)

עדיין חצות הלילה. ירח מלא גלש מעל לעשן ואדי הקיטור של אנק־מורפורק, שמח בחלקו על שכמה אלפי מילין של שמיים מפרידים בינו לבינם. (עמ' 18)
רק הפטריץ ידע כמה מרגלים יש לו ברחבי העיר. זה שלפניו היה משרת בגילדת האלכימאים. מזלו הרע הביא אותו פעם אל הפטריץ כנאשם בשוטטות למורות זדון, ואז בחר מרצונו החופשי להפוך למרגל. ^*

^* הברירה היתה לבחור להיזרק לבור עקרבים מרצונו החופשי. (עמ' 19)

כמובן, תמיד חשוב להיות פיכח בבחינות. קריירות רבות של טאטוא רחובות, קטיף פירות ונגינה בגיטרה במעברי הרכבת התחתית הושתתו מאז ומתמיד על אי הבנת העובדה הפשוטה הזאת. (עמ' 31)
מבחינה שאותה, למרבה התסכול, לא יכלו מחנכיו של ויקטור טוגלבנד להגדיר, הוא גם היה האדם העצל ביותר מאז ומעולם.

לא עצלן רגיל, פשוט. עצלנות פשוטה אינה אלא היעדר מאמץ. את השלב הזה ויקטור עבר מזמן, חלף דרך בטלנות מצויה ויצא מהצד הרחוק. הוא השקיע בהימנעות מעבודה יותר מאמץ ממה שאנשים רגילים משקיעים בעבודה קשה. (עמ' 34)

הוא ניסה. זמן רב למדי ניסה לרצות להיות נפח, כי זה נראה מעניין ורומנטי, אבל זה היה כרוך בעבודה קשה עם חתיכות מתכת סרבניות. לאחר מכן ניסה לרצות להיות מתנקש, מה שנראה פיגוזי ורומנטי, אבל גם כאן נדרשה עבודה קשה, וגם, אם מסתכלים על העניין לעומקו, מדי פעם היה עליך להרוג מישהו. ואז הוא ניסה לרצות להיות שחקן, מה שנראה דרמטי ורומנטי, אבל גם דרש לבישת מכנסוני טייטס מאובקים, תנאי מגורים קשים ולהפתעתו, עבודה קשה. (עמ' 34)
ויקטור הביט בכרטיס. "תודה לך," אמר. "אההה, האם אתה מכשף?"

סילוורפיש הביט בו בתמיהה.

"מה גרם לך לחשוב ככה?"

"אתה לובש שמלה עם סמלי כישוף..."

"סמלי כישוף? תבדוק, בחור. ודאי שאלה אינם סמלים נאיביים של שיטת אמונה מגוחכת שיצאה מהאופנה. אלה תגי הזיהוי של אומנות נאורה, שזריחתה החדשה והצלולה... החלה... אה... לזרוח! סמלי כישוף, בחיי!" אמר בבוז. "ובכלל, זאת גלימה, לא שמלה."

ויקטור בחן את אוסף הכוכבים והסהרונים וכל היתר. תגי הזיהוי של האומנות הנאורה שזריחתה החדשה והצלולה החלה לזרוח נראו בעיניו בדיוק כמו סמליה הנאיביים של שיטת האמונה המגוחכת שיצאה מהאופנה, אבל אולי לא היה זה הרגע הנכון לומר זאת. (עמ' 38)

ויקטור תקע מבט מהורהר בשאריות הנקניקיה בלחמנייה שבידו וראה שמביטים בו חזרה. כלב התיישב לרגליו.

הוא היה קטן, עקום רגליים ושרירי. אפור ביסודו עם כתמים של חום, לבן ושחור בשוליים, והוא הביט בו.

היה זה המבט החודר ביותר שראה ויקטור מימיו. הוא לא היה מאיים או מתרפס אלא איטי מאוד ויסודי מאוד, כאילו ניסה הכלב לחקוק היטב את הפרטים בזכרונו, כדי שיוכל לדווח אותם אחר כך לרשויות. (עמודים 40-41)

במרחק-מה מאחוריו, שאותו הלך וצמצם, ניסה דיבלר שוחט-גרוני-במו-ידי לרכוב על סוס. הוא לא היה פרש מלידה ולכן חזר ונפל מדי פעם. זו היתה אחת הסיבות שעדיין לא השיג את ויקטור. הסיבה האחרת הייתה, שלפני שעזב את העיר הוא התעכב למכור את עסק הנקניקיות שלו. הקונה היה גמד, שהתקשה להאמין במזלו הטוב, והתקשה עוד יותר להאמין בו לאחר שניסה למכור כמה נקניקיות. (עמ' 45)
איש לא היה מאמין, בשלהי המאה של עטלף הפירות, שבענייני עולם הדיסק צופה בקפידה ובקוצר-רוח ישות תבונית שהיא עליונה על האדם או לפחות נבזית ממנו בהרבה. שענייני תושביו נבחנים ונלמדים בקפידה, כפי שאדם שלא אכל שלושה ימים היה בוחן את תפריט ה"אכול כפי יכולתך" התלוי מחוץ לבית הצלעות של הארגה...

ובכן, למען האמת, רוב המכשפים היו מאמינים, אילו טרח מישהו לגלות להם.

והספרן, ודאי שהיה מאמין. וגב' מריאטה קוסמופיליטה, מרחוב קווירם 3, אנק-מורפורק, היתה מאמינה. אבל היא האמינה גם שהעולם הוא כדור, ששרשרת ראשי שום במגירת התחתונים שלה מרתיעה ערפדים, שטוב לצאת קצת לפעמים לבלות ולצחוק, שבכל אחד יש משהו יפה וצריך רק לדעת למצוא אותו וששלושה גמדים מחרידים מציצים לה כל לילה כשהיא מתפשטת.^*

^* במקרה האחרון היא צדקה, אבל רק במקרה. (עמ' 46)

היא הייתה נמוכה ממנו ביותר משלושים סנטימטרים וקשה לדעת מה היתה צורתה, כי רוב גופה כוסה בשמלה עתירת ציציות ושנצים עד כדי גיחוך. נלעגת עוד יותר הייתה הפאה הבלונדינית הגדולה ושופעת התלתלים שלראשה. פניה היו לבנים מאיפור מחוץ לעיניה, שהוקפו בשתי טבעות שחורות עבות. המראה הכללי שלה היה כשל מנורת שולחן הסובלת מחוסר שינה. (עמ' 48)
בשער המתין תור של טרולים, גמדים ובני אנוש. הם נראו כאילו הם עומדים שם זמן רב. כמה מהם אפילו סיגלו לעצמם עמידה שפופה ונמוכת-רוח עד כדי כך שנראו כצאצאיו של גזע ממתינים קדמון. (עמ' 49)
בהליכה החלטית, מתוך ידיעה שמי שצועד בשרוולים מופשלים ומנופף לראווה בחתיכת נייר יכול לנוע חופשי בכל מקום מבלי לעורר תשומת לב, הוא חצה את ארץ הפלאות העשויה עץ וברזנט, של חברת ראינועגרפיה מעניינת ולימודית. (עמ' 51)
הוא ראה אדם בעל שפם עבות כגדר חיה, עטוי גלימה ארוכה ושחורה וחבוש כובע שחור, כופת נערה לאחד העצים. לא נראה שמישהו מעוניין לעצור בעדו, למרות שהיא נאבקה בכל כוחה. כמה אנשים אפילו צפו באדישות ואחד עמד מאחורי קופסה מורכבת על חצובה משולשת, וסובב ידית.

היא הושיטה יד מתחננת ופתחה וסגרה את פיה ללא קול.

אחד הצופים קם, פשפש בערימת שלטי קרטון והושיט אחד מהם אל מול הקופסה.

הוא היה שחור והמילים "לאא! לאא!" נרשמו עליו בגיר לבן.

הוא התרחק. הנבל סלסל את שפמו. איש השלטים חזר. הפעם היה כתוב על השלט "אהה! גברתי הנעווה!"

אחד היושבים האחרים הרים מגפון.

"בסדר, בסדר," אמר. "או-קיי. קחו הפסקה של חמש דקות ותחזרו לפה לסצנת הקרב הגדולה." (עמ' 51)

"אתה יודע לשיר?"

"קצת. באמבטיה. לא כל כך טוב."

"יודע לרקוד?"

"לא."

"חרבות? אתה יודע לאוז בחרב?"

"מעט," אמר ויקטור. הוא התאמן פעם בעולם ההתעמלות. מימיו לא סייף נגד יריב, משום שבדרך כלל מכשפים מתעבים התעמלות, ותושב האוניברסיטה היחיד מלבדו שהגיע מדי פעם לאולם היה הספרן, וגם זה רק בשביל הטבעות והחבלים. אבל ויקטור תרגל טכניקה נמרצת ומיוחדת במינה מול הראי ועד עתה הראי מעולם לא ניצח אותו.

"הבנתי," אמר סילוורפיש בפנים קודרות. "לא שר, לא רוקד, יודע מעט סיוף."^[10]

^[10] לפי סיפורים שהוכחשו, ההערכה "לא יודע לשיר, לא יודע לרקוד, יודע קצת להשתמש בחרב," ניתנה לשחקן-זמר-רקדן פרד אסטיר לאחר מבחן הבד הראשון שלו. (עמודים 52-53)

"הו, זה," אמר. "זה הקסם של הולי-ווד. לא כישוף של מכשפים," מיהר להוסיף, "שכולו אמונות טפלות וקשקושים בקומקום. לא. הכישוף הזה נועד לאנשים רגילים." (עמ' 54)
דיבלר שוחט-גרוני-במו-ידי היה מאותם אנשים נדירים שניחנו ביכולת לחשוב בקו ישר.

רוב האנשים חושבים בפיתולים וזיג-זגים. הם מתחילים מחשבה כגון: הו, אילו ידעתי מה לעשות כדי להתעשר וממשיכים בנתיב עקלתון הכולל מחשבות כגון: הו, אילו ידעתי מה יגישו בארוחת הערב ובעקבותיה: הו, אילו ידעתי מי יוכל להלוות לי חמישיה.

בעוד שדיבלר היה מאלו שמסוגלים לזהות את המחשבה שבסוף התהליך, במקרה שלפנינו, עכשיו אני עשיר מאוד, לצייר קו ישר בין השתיים ולהמשיך לחשוב לאורכו עד שיגיע אל קצהו.

ולא שזה עבד. הוא מצא שתמיד יש בעיות בתהליך, קטנות או משמעותיות. בדרך כלל הן היו קשורות לסירובם של אנשים לקנות את מה שהיה לו למכור. (עמ' 56)

"אם כן, בסדר," אמר. "אז יש לך המון תמונות קטנות, ואתה מעביר אותן מהר ואנחנו צריכים לראות אותן מטושטשות, אבל לא."

אהה," אמר גאפר, מקיש על צידו של חוטמו. "זה סוד של גילדת הידיתנים. עובר מפה לאוזן," הוסיף בחשיבות עצמית.

ויקטור נעץ בו מבט נוקב. "חשבתי שכל עשיית הסרטים החלה רק לפני חודשים ספורים," אמר.

גאפר היה הגון דיו להיראות ערמומי. "ובכן, כרגע אנחנו רק מעבירים אותו בינינו. בעוד כמה שנים נתחיל להעביר אותו מדור לדור." (עמ' 62)

"אתה באמת חושב שזה יצליח?" אמר סילוורפיש.

"כן," אמר דיבלר ביובש. "תקשיבו לרוכלים ברחוב בכל בוקר. הם לא צועקים "תפוזים כמעט טריים, רק פה ושם אחד רקוב, במחיר סביר", נכון? לא, הם צועקים "תפוזים טריים ועסיסיים בזיל הזול". זה חוש לעסקים." (עמ' 64)

דיבלר לטש עיניים. הוא לא ידע מאיפה זה בא לו, אבל עתה, כשחשב על כך, הוא התמלא רעיונות ברורים למדי באשר למה שצריך להכניס לסרטים. אלף פילים הם ללא ספק התחלה טובה.

"בלי פילים?" שאל.

"כך זה נראה."

"טוב, ומה עם נערות רוקדות?"

"אהממ, לא."

"טוב, אז אולי מרדפים פראיים או אנשים שנאחזים בקצות ציפורניהם בסלע מעל תהום פעורה?"

פניו של סילוורפיש הוארו מעט. "אני חושב שיש שם איזו מרפסת," אמר.

"כן? ויש מי שנתלה ממנה בציפורניים?"

"לא נראה לי שיש," אמר סילוורפיש. "אני חושב שמליסנדה רוכנת מעליה."

"כן, אבל האם הקהל יעצור את נשימתו בחשש שתיפול ממנה?" (עמ' 66)

"תגיד לי, מר דיבלר," אמר סילוורפיש. "מהו בדיוק המקצוע שלך?"

"אני מוכר סחורות," אמר דיבלר.

"בעיקר נקניקיות," נידב ויקטור.

"וסחורות," אמר דיבלר. "אני מוכר נקניקיות רק בזמנים של שפל בשוק הסחורות."

"ומכירת הנקניקיות מביאה אותך לחשוב שתוכל לעשות ראי-נוע טוב יותר?" אמר סילוורפיש. "כל אחד יכול למכור נקניקיות! נכון, ויקטור?"

"ובכן..." אמר ויקטור בחוסר רצון. ככל הנראה, רק דיבלר מסוגל היה למכור את נקניקיותיו של דיבלר. (עמ' 67)

"אתם עושים הרבה דברים כאלה, נכון?" שאל את הטרולים.

"כן," אמר גלנה. "כל הזמן. בהמלך החטוף שיחקתי טרול שמתנפל על אנשים ומרביץ להם. בהיער האפל שיחקתי טרול שמתנפל על אנשים ומרביץ להם. ובהר המסתורין שיחקתי טרול שמתנפל על אנשים, קופץ עליהם ומועך אותם. לא משתלם להיות שחקן של תפקיד אחד בלבד." (עמ' 69)