רות קליגר (30 באוקטובר 1931 – 6 באוקטובר 2020) היא סופרת אוסטרית.

רות קליגר, 2016

  • "לא ניתן לשחזר את הכאב, במקרים רבים, המוזיאונים שנוסדו על הריסות מחנות ההשמדה הם אנוכיים ונוטים להציג את התורמים ולא את המתים – או שהמיקוד הוא על המבקרים ולא על הקורבנות. אך לאמיתו של דבר, גם מעשה הכתיבה בעייתי כיוון שאין בנמצא שום אפשרות לבנות מחדש חוויה, כל חוויה שהיא. אנו יכולים לזכור אותה, אך זה לא יהיה אותו הדבר."
  • "העלאת הדברים בכתב מלווה בתחושת שמחה, זאת משום שמלאכת הכתיבה עצמה היא מעין ניצחון, ומהווה משקל נגד לכאב של הזיכרון. ממש כמו הממרה המפורסמת: 'אני חושב משמע אני קיים'. התחושה הזאת של היות מישהו, היות עצמך, מתעצמת כאשר עוסקים בכתיבה, כשמביעים את המחשבות הפרטיות שלך."
  • "אני פמיניסטית; במובן זה שהפמיניזם הוא חלק מההומניזם, להתפתחות שלי כאישה הייתה לא פחות משמעות מההתפתחות מקטנות לבגרות, ולשתיהן משקל רב בהיותי יצור חושב. אם נוסף לכך שאני מורה וסופרת, גודלתי וחונכתי על ידי נשים, וכילדה זכיתי ליחס נעים מאסירות שותפות במחנות. מרבית מהקרובים לי הן נשים. לכן טבעי שהפן הנשי יהיה דומיננטי, חשוב ומרכזי עבורי."
  • "גרמניה ואוסטריה נהפכו למדינות דמוקרטיות ושקטות. לא מלהיבות, אבל בהחלט לא מאיימות. וככל שאני מתבגרת, כך אני מבינה פחות ופחות את השואה. כשמגיעים לווינה או ברלין, המחשבה על הקטסטרופה שעברו היהודים פשוט בלתי נתפסת. כך גם בנוגע לכתיבה על השואה. כמו בכל ספרות שהיא, חלק מהספרים טובים מאוד, ואחרים פחות."
  • "גרמנית היא שפתה של אמי ואני מרגישה נוח עמה, אין ספק שזו ירושה בעייתית, אך לא בחרתי אותה ושום אנטישמי לא ייקח אותה ממני. מה גם שאינני מוכנה לזנוח אותה, ולו משום שכל כך הרבה נלקח מאיתנו. ודרך אגב, אני כותבת ודוברת את השפה טוב יותר מכל נאצי."