פתיחת התפריט הראשי

שי אביטל (נולד ב־1952, במושב הארבל), התגייס לצה"ל בשנת 1970, כלוחם ומפקד בסיירת מטכ"ל, ובהמשך שירותו הצבאי היה למפקדה. לשעבר מפקד גיס בדרגת אלוף ומנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה.


  • "פה, מעבר לבזלת הזאת שכבו הקומנדו הסוריים וירו משם לתוך הזחל"מים, ופה נהרג קצין מנהל בזם גדעון אבידב, במקום הזה. ברוך צוקרמן נהרג יותר בהמשך. אחרי האינסטינקט הראשון של להסתער כמו שנעשה פה, יש פחד, ופחד קשה. ופה אני מסתכל ואני רואה שם, בהמשך, יוני אסף קבוצה נוספת של חיילים ופשוט התקדם לירות ולאתר את הקומנדו, כשיוני הולך כאילו בצורה שקטה ובאופן, כאילו הוא בפיקניק עם קבוצת חיילים מימינו ומשמאלו. הוא נתן לנו את התחושה של הביטחון ואת היכולת לקום וללכת ולהצטרף אליו ולהלחם. ארבעים אנשי כוח הקומדו הסורי, שיעדם היה כיבוש מפקדת הרמה, חוסלו על ידי הכוח הקטן שיוני אסף, שמתוכו נהרגו שניים." ~ האלוף אביטל, אז קצין צעיר בסיירת מטכ"ל, מתאר את הקרב בין חיילי הסיירת, תחת פיקודו של יוני נתניהו לקומנדו הסורי, בקרבת מחנה נפח, במלחמת יום הכיפורים (מקור)
  • "הוא היה המפקד הבכיר הראשון שלי, מפקד הפלוגה. מבחינתי, שהוא לא רק היה מפקד הוא גם היה מחנך. הוא העביד אותנו קשה. כשהיה צריך להיות נוקשה הוא היה נוקשה. הוא דרש מאיתנו הרבה. הוא לא היה מפקד קל. אבל יחד עם זה, למשל לפני יציאה למסע קשה של לפעמים 80 קילומטר, עם משקל של 15 - 20 קילו על הגב, יוני עובר מחייל לחייל ושואל כל אחד מה יש לו, ובשקט רוב החיילים רוב הזמן חזרו בחזרה לשורה. כלומר הוא שכנע אותם לא בפקודות אלא במילה טובה. ערב חנוכה אנחנו עייפים, ויוני ישב עם הפלוגה ערב שלם והסביר לנו על יהודה המכבי. הוא דיבר על ההיסטוריה של היהודים מלפני אלפיים שנה. הוא חיבר את המעשה שלהם למעשה שלנו בימים אלה. הוא גמר את ההרצאה והמשכנו לרוץ בשטח לתוך הלילה, עד שתיים - שלוש לפנות בוקר, וכמובן למחרת ישנו שלוש שעות והמשכנו את בשש בבוקר את האימונים." ~ אביטל שהיה חייל של יוני נתניהו בסיירת מטכ"ל, מתוך הסרט "יוני נתניהו - הסיפור האמיתי" (סרט)
  • "חבר'ה, לא הבנתם שאנחנו הולכים למות למען המולדת?" ~ אביטל לחיילי הצוות שעליו פיקד ביום השני למלחמת יום הכיפורים, מתוך הספר "סיירת מטכ"ל" מאת משה זונדר, הוצאת כתר, 2000, עמוד 200

נאמר עליועריכה

  • "חייל אחר ששירת בפיקודו מתאר את מערכת המיתוסים שממנה ניזון אביטל. 'שי הרגיש שהוא שייך לאיזו אליטה. למדת בכדורי, זה סממן, זה מבדיל אותך מהעם. השירות ביחידה, על אחת כמה וכמה. הוא חי את שירי הגבעטרון ואת העמק. מבחינת שי, מהעיניים של מאיר הר-ציון, למשל, השמש זורחת. הר-ציון היה דמות מיתית שייצגה לשי אדם שחידש נורמות בתחום של מאמצים ממושכים פני רצף של זמן. בודד, אבל חלק מצוות. הוא הביא אותו כדי שיספר לנו סיפורים שהיינו שותים בצמא'." ~ מתוך הספר "סיירת מטכ"ל" מאת משה זונדר, הוצאת כתר, 2000, עמודים 197 - 198
  • "אף אחד ממפקדי האוגדות והחטיבות שנכחו באזור יחד עם חייליהם לא נעמד על רגליו האחוריות ודרש שלא לתת את הפקודה לעלות עם טנקים על עיר הבירה של מדינה שכנה. סא"ל שי אביטל, אז מפקד סיירת מטכ"ל, עשה את זה באחד הכנסים מול רפול ושרון הנדהמים. כל הנוכחים היו בהלם. אלא שאביטל אמר שאם תתקבל בכל זאת החלטה להיכנס לעיר, הוא יעמוד בראש אנשיו. אלי גבע החליט אחרת וביקש להשתחרר מתפקידו." ~ (מקור)
  • "בתשעה עשר בנובמבר 1974 חדרה חוליה של שלושה מחבלים לבית שאן. הם רצחו את מזל אדרי, ז'אן פייר אלימי, זוהרה ויהודה ביבס ופצעו כעשרים אנשים. המחבלים השתלטו על דירת מגורים ברחוב טירת צבי, בבניין מס' 1576. כוח של סיירת מטכ"ל הגיע למקום. בראש החיילים שפרצו לדירה והרגו את המחבלים עמד משה מהצוות של גיורא. אתו פרץ יוסי, חברו לצוות, ואחריהם נכנסו לדירה נחמיה תמרי, אז סגן מפקד היחידה, אביטל, גיורא ואיציק. כל השישה קיבלו משר הביטחון דאז, שמעון פרס, ספר של נתן אלתרמן כאות הוקרה." ~ מתוך הספר "סיירת מטכ"ל" מאת משה זונדר, הוצאת כתר, 2000, עמוד 201

קישורים חיצונייםעריכה