שלום לוין

שלום לוין (1916 - 14 באפריל 1995), מזכ"ל הסתדרות המורים בישראל (1955 - 1980) ונשיאה (1980 - 1995), נשיא הפדרציה הבינלאומית של התאגדויות המורים בשנים 1964 - 1966, חבר הכנסת בשנים 1969 - 1977, מחנך וסופר.

"מסקנות ועדת פראוור, כפי שהובאו לידיעת הציבור, החסרות הנמקה וביסוס מעוגן בניסיון או בניסויים חינוכיים, מבקשות לשנות מיבנה חינוכי ולהוציא תלמידים ממסגרתם החינוכית היציבה ורבת-ההישגים, בלי להביא כל ראייה. אין אנו מקדשים את המיבנה החינוכי הקיים במדינת ישראל, ומן הראוי לבדוק את יעילותו ביסודיות. רפורמה מבוהלת תשבור כלים, אך ספק אם תבנה כלים חדשים ראויים לעניין החינוך." ~ "מסקנות ללא הנמקה" - ביקורת על ועדת פראוור, שהמליצה על הקמת חטיבת ביניים בין כיתות א-ו ובין י-י"ב כדי לקדם את מערכת החינוך - כתנאי להרחבת תחולת חינוך חובה חינם בשנה נוספת (ט') - החינוך, כרך ל"ח, דצמבר 1966.
"חשיבותו של הגיל הרך בחינוכו של האדם, בטיפוח אופיו ובפיתוח כשריו הוכרה עוד לפני אלפי שנים על ידי אביה של הפילוסופיה, על ידי אפלטון. וכל הרוצה בכך יוכל לעיין ב'פוליטיאה' (ספר ב') ולקרוא מה הוא מציע לעשות בגיל הרך כדי לחנך את האדם המתאים לחברה המבוססת על צדק, לפי המושגים שלו. מושגי הצדק שלו הם לא כמו מושגי הצדק שלנו, כמובן. אבל ההנחות של אפלטון היו הנחות עיוניות, ספקולטיביות, מבוססות אולי על אינטואיציה עמוקה. היום יש לנו מחקרים ומימצאים אמפיריים, שהוכיחו את החשיבות המיוחדת שיש לחינוך בגיל הרך. יש כאלה, שכאשר הם מדברים על החשיבות של החינוך בגיל הרך, הם מתכוונים ממש לשנות החיים הראשונות של הילד. אבל כשהמדובר בלמידה, מתכוונים לחינוך במשך שנות הילדות, אם נשתמש במונח פסיכואנליטי, בתום תקופת החביון, המסתיימות בגיל 10 - 11. ואין לנו ספק היום, ואני חוזר ואומר, שהפגמים העיקריים שנתגלעו במערכת החינוך בישראל, התיקון שלהם מצוי בכיתות המיועדות לילדים בני 7 עד 10." ~ דברים במועצה הס"ה של הסתדרות המורים, 12 באוקטובר, 1971.
"אין חולקים על כך, כי חברה חופשית ודמוקרטית מעוניינת לחנך אזרחים בעלי יוזמה ואחראים למעשיהם. לפיכך דרוש לה מורה יוזם, מנסה ומחדש, מחפש ומתלבט, סולל דרכים ונתיבות ומדביק תלמידיו ברוח זו. אולם היוזמה של המורה היא לפעמים תנאי לעצם המעשה החינוכי ולעמדה החינוכית, כי בעיות החינוך וההוראה, ובכלל זה העימות בין מורה לתלמיד ובין מורה לכיתת תלמידים הוא כה מסובך ובלתי נצפה מראש, שאין בנמצא 'קונסֶפט' או מדריך, שיציע למורה את הפתרון הנכון והמתאים לכל סיטואציה." ~ "על שלושה כיוונים נפסדים ועל ארבעה – לא אשיבנו", החינוך, כרך מ"ה, 1973
"החינוך הדתי זקוק להשלמה של חינוך מוסרי־רציונלי, כדי להכשיר את החניך הדתי להסתגלות לאתוס של חברה חילונית, אם אמונתו הדתית תפוג מסיבה זו או אחרת. דומה, שהסכנה של התרופפות האמונה אף בחוגים דתיים היא ממשית, ואף קיימת סכנה של פריקת עול המוסר. ראוי, שחוגים אלה יתייחסו לחינוך מוסרי רציונלי כאל 'ביטוח משנה', ואולי אף כאל 'חגורת הצלה' העשויה להועיל בסיטואציה מסוימת." ~ "הדת והחינוך המוסרי", החינוך, כרך מ"ח, יולי 1976, עמוד 331
"אין קודקס מוסרי הנותן תשובות לכל שאלה ובעייה. תמיד יתעוררו בעיות ויהיו קשיים ביישום עקרונות המוסר או הכללים הנגזרים מהם במקרים חדשים. אך תפקידו של הפילוסוף למוסר או המחנך למוסר הוא להדריך ביישום עקרונות המוסר במצבים חדשים כשם שתפקידו של המשפטן הוא ליישם עקרונות המוסר במצבים חדשים, כשם שתפקידו של המשפטן הוא ליישם עקרונות המשפט במקרים שלא אירעו כמותם קודם. בעיות המוסר בתקופה של תמורות כלכליות וחברתיות ושל התגלויות בטבע האדם תרבינה, ופתרון הבעיות אפשר שיחייב הערכה מחודשת של כללים במוסר. אך גם ההערכה המחודשת איננה מערערת את תקפותם של העקרונות הבסיסיים, שלא נתערערו ולא נשתנו עד כה. הבעייה הראשית בדיון מוסרי ובחינוך מוסרי אינה האם הכל מאמינים במה שאני מאמין, ולא אם עקרונות המוסר הנקוטים היום היו מקודשים... או לא - אלא מהם העקרונות הבסיסיים של המוסריות לפי שיקול רציונלי ואובייקטיבי." ~ חינוך מוסרי בימינו, הוצאת יחדיו, 1988, עמ' 23.
"האמת היא, שכשם שלא הוכח עד היום באורח מדעי מדוקדק קיום דחף תוקפני־תורשתי - כך לא הוכח באופן מדעי, שאין דחף תוקפני מלידה ושהתוקפנות אינה אלא תגובה או דחף משני. מכל מקום, הטענה שהאלימות היא אינסטינקט, שעבר אלינו בכוח התורשה המעוגן היטב במטעננו הגנטי, יש לה אסמכתא במקורותינו הרוחניים. היא מיטיבה להסביר את ההתפרצויות המזוויעות של בני האדם, קבוצות, כיתות דתיות ועמים. כן אין זה מפתיע שהיום, לאחר שהגרמנים הנאצים ביצעו רצח עם ומימשו דה־הומניזציה ברוטאלית, מקבלים בני-אדם רבים יותר את ההנחה, שהנטייה לאלימות היא תכונה אנושית מהותית, ושאדם רוצח את רעהו בגלל מורשת הטורפים הקבועה בו...

"גם הוגי דיעות בתורת המדינה ובראשם הובס אימצו את ההשקפה, שבאדם, כמו בחיה, שוכנת תוקפנות. ההנחה הבסיסית, שעל פיה נקבעו סדרי המדינה, היא אדם לאדם זאב (Homo homini lupus), ורמז להשקפה זו מצוי גם במאמר חז"ל: 'הווי מתפלל בשלומה שֶׁלַּמַּלְכוּת, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו" (אבות, ג', ב').

"לעומת השקפה פסימית זו קיימת תיאוריה אחרת, הגורסת שבני האדם מסוגלים לרסן את יצרם החייתי וכי מטבע בריאתם הם נועדו לעזרה הדדית, כשם שנועדו להתנהגות אלימה. העובדה היא - כך טוענים בעלי ההשקפה הזו - שבנסיבות דומות אדם אחד רוצח, ואילו משנהו מושיט עזרה ומציל מסכנה, והשלישי עומד מהצד. בעלי השקפה זו אינם כופרים במציאותו של הגורם הגנטי. למעשה - כך טוענים הם - חיים בני אדם בשלום פרקים הרבה יותר ארוכים משנדמה לנו.

"מכל מקום, טוענים בעלי ההשקפה האופטימית: התנהגותו של אדם תלויה במטען החווייתי, שנצבר במשך החיים שלו; וכשם שפרצופיהם של בני אדם שונים, כך שונים מטעניהם החווייתיים. אך בידנו האפשרות להשפיע על מטעניו החווייתיים של הילד. אפשרות זו תלויה באמצעים חינוכיים, חברתיים ופוליטיים שננקוט כדי לבלום את גל האלימות בחברה וכדי למתן את התוקפנות המפעפעת במידה זו או אחרת בנפשו של כל מתוסכל או ממורמר." ~ "להיות מורה בעידן אלימות", בית הספר בעידן אלימות, הוצאת הסתדרות המורים בישראל, 1988, עמ' 9-11.

"יש להבחין בבירור בין סובלנות של נטייה אחרי משב רוח לבין סובלנות חיובית. סובלנות המבטאה היעדר איכפתיות של המחנך או כניעה לתקיפים שבכיתה או הסתגלות לאופנה, אינה סובלנות חיובית. למעשה, אדם שיש לו אמונה חזקה, מסוגל יותר להעריך את האמונה החזקה של האחרים ולהעניק להם את תשומת הלב והיחס הראוי. מחנך, שיש לו השקפות והוא נאמן להן ואינו מעלים אותן, אך הוא מסוגל להקשיב לתלמידיו, מכיר בזכותם לחלוק ולהשיג ומוכן לעמוד מול ביקורתם בכבוד, הוא המופת לסובלנות החיובית. סובלנות ממין זה היא הסובלנות החיובית, שאותה יש לטפח ועליה יש להגן." ~ דברים במועצה הפדגוגית המרכזית של הסתדרות המורים, 23 בדצמבר, 1987
"ואפשר שדווקא העלאת הדרישות ממתכשרים להוראה והתמקדות המוסדות בתפקידם להכשיר מחנכים מעצבי אופי יובילו לחידוש כוחו המושך והמשפיע של המוסד להכשרת מורים, אם יזכה לתמיכה ולעידוד הדרושים. המדובר בתמיכה במועמדים הראויים להוראה ובשיקום אקדמי וארגוני של המוסדות. המדובר בהעזה חינוכית, בהעפלה אל הנראה היום דמיוני, כי ההתעוררות מקדימה תמיד את המימוש." ~ "חינוך מוסרי בימינו", הוצאת יחדיו, 1988

אמרו עליו

"...שלום לוין - ידידי וחברי, שאני מוקירו על חרדתו ופעולתו המבורכת להעלאת החינוך והמחנכים, אם כי לא תמיד אני מסכים לעמדותיו; אבל אין לי צל של ספק בנאמנותו העמוקה לצרכי החינוך בארץ." ~ דוד בן גוריון, מתוך מכתב, 1.3.65
"שלום לוין היה לי חבר טוב לדרך ציבורית, אשר עשינו בתנועת העבודה, והיה מכוון דרכי בחינוך ובהוראה... שלום לוין היה מזכ"ל נמרץ ותקיף. הוא הכיר בחשיבות החינוך ובהשפעתו של המורה על עיצוב הדור, אך ידע גם כי ב'אין קמח אין תורה', ונלחם במשך שנים להבטחת מנת קמח הוגנת למורה, כדי שיוכל למלא תפקידו ולהרביץ תורה. על המנה הזאת, על הסטטוס של המורה ועל שכרו נאבק שלום עם שרי החינוך, שרי האוצר וראשי ממשלות בישראל. רבים מאוד מההישגים שציבור המורים הגיע אליהם צריכים להיזקף לזכותו ולהתמדתו." ~ לובה אליאב, הד החינוך, חוברת זיכרון לשלום לוין, גיליון 9, מאי 1995.
"ד,ר לוין... מתגלה כאדם מתון בכך, שאינו מקבל ללא הסתייגות אף לא אסכולה אחת של מחשבה. ספרו [המוסר ועיצוב האופי המוסרי] משקף את ניסיונו המעשי ואת רצונו לכבד כל הוגה דיעות המסוגל לתת עצה מכובדת." ~ בן-עמי שרפשטיין, מעריב, 14 בספטמבר, 1979