אביבה אבידן

אביבה אבידן (נולדה ב־18 במרץ 1953) היא זמרת ישראלית.

"מפריע לי שלא משמיעים אותי ברדיו, שלא מפרגנים לי ולא מעריכים אותי בתקשורת. לא סופרים אותנו היום, האומנים הוותיקים. כשפרצתי בתחילת הדרך זלזלו בי, התנהגו בגועל נפש וגרמו לי להרגיש סוג ב', וגם היום היחס לאומנים הוותיקים הוא פשוט שואה. שלא תבין אותי לא נכון, אני חלילה לא מתלוננת או מתבכיינת, לא אכפת לי אם משמיעים אותי בגלגלצ או לא, אבל כן אכפת לי שברשת ג' ובתאגיד לא משמיעים אותי. התאגיד הזה דפק לנו את הצורה. אם לא רדיו 'לב המדינה' שמשמיע אותי וירון אילן שמזמין אותי לתוכניותיו מדי פעם – אף אחד לא היה שומע עלי בשנים האחרונות. זו בושה וחרפה, היחס של התקשורת כלפינו. התאגיד נשמע כמו גלגלצ, העורכים הטובים נדחקו הצידה, קיצצו לנו את הכנפיים. אם הייתי חיה היום בארצות הברית עם המוזיקה שעשיתי, הייתי גרה בבוורלי הילס עם לימוזינה ונהג. לא תשמע אותי מקטרת על כך כל יום, אבל כן זה מציק לי בלב." ~ על מצב הקריירה שלה בשנת 2017 (דודי פטימר, "התאגיד הזה דפק לנו את הצורה": אביבה אבידן יוצאת למלחמה, באתר מעריב, 1 בספטמבר 2017)
"גדלתי בבית שבו קיבלתי הרבה אהבה. זה היה בית שמח: אוכל נהדר, ארבעה אחים שובבים, בת יחידה. הייתי תמיד מלכת המשפחה. משפחתי טיפחה אותי ואני טיפחתי אותם. גדלתי עם הורים מדהימים שמהם למדתי כיצד זוגיות יציבה וטובה צריכה להיות. אומנם בעצמי נכשלתי בזוגיות, אבל מהם למדתי המון. בבית תמיד שמעו מוזיקה. משפחתי הייתה מאוד מוזיקלית ותמיד המוזיקה הקיפה אותי וזה מה שהחדיר בי את האהבה הזו למוזיקה. אמא שלי מספרת שבגיל שנה היא לקחה אותי בעגלה לשוק מחנה יהודה ולימדה אותי בדרך הלוך את 'יונתן הקטן' וכבר בדרך חזרה שרתי את כל השיר לבד. אחר כך, בגיל שנתיים, הייתי עומדת על המרפסת עם תוף מרים ושרה. תמיד הייתי שרה בבית וכל השכנים וכולם אמרו שאני הולכת להיות זמרת. זה היה ברור לי שאני אופיע. בגן, בהצגות בית ספר ואחר כך ב'פינת הילד' של קול ישראל – תמיד הופעתי ושרתי." ~ על בית ילדותה (דודי פטימר, "התאגיד הזה דפק לנו את הצורה": אביבה אבידן יוצאת למלחמה, באתר מעריב, 1 בספטמבר 2017)
"כשהשתחררתי, לא ידעתי שכדי להתברג בשוק הישראלי אני צריכה לעשות בעצמי דברים. חשבתי שצריך לבוא אמרגן ולקחת אותי תחת חסותו. מה ש'דפק' אותנו היה מלחמת יום הכיפורים, וחילקו אותנו לצוותים והתחלנו להופיע במעוזים ולכן השתחררנו אנונימיים, אז לא היה לי קל. ב־1978 נסעתי לאנגליה. החלטתי לחפש את עצמי ולא לשיר. גרתי בלונדון כמעט שנתיים וחצי, שם הכרתי את בעלי לשעבר, יקי אבידן, וילדתי את בתי מאיה. אבל המוזיקה בערה בי יותר מדי וחזרתי לארץ כי אנגליה הייתה בודדת מדי עבורי. אני זוכרת שבהתחלה הוא לא רצה לקחת אותי כי הייתה לו כבר זמרת, אבל אמרתי לו: '50 דולר ואני גם תופרת לך את כל הבגדים של הלהקה'. לתזמורת של דני הבאתי את 'המענטזת' של ג'קי מקייטן והתחלתי לשיר רפרטואר מזרחי גם. הפכתי לו את כל הלהקה וזו הייתה הצלחה אדירה." ~ על הקריירה שלה בשנות ה־70 ותחילת שנות ה־80 (דודי פטימר, "התאגיד הזה דפק לנו את הצורה": אביבה אבידן יוצאת למלחמה, באתר מעריב, 1 בספטמבר 2017)
אני זוכרת שכשהיינו באולפן וסיימנו את האלבום הראשון, אז אביגדור בן מוש, מפיק האלבום, אמר שחסר לו שיר שקט. ואז בספונטניות יוני רועה ניגן על הקלידים את 'פרי גנך'. בעלי נדלק ורצה שאקליט אותו, אבל יוני התנגד בהתחלה ואמר: 'לא, זה שיר אישי שכתבתי לזכר חבר ילדותי, חלל צה"ל חן ברוד ז"ל שנהרג בתאונה מבצעית, ואני שומר אותו במגירה. לא כל אחד יכול לשיר אותו'. ואז בעלי אמר לו: 'תן לה לנסות'. שרתי ויוני התברווז ונתן לי את השיר. הקלטנו את השיר והוצאנו אותו כסינגל, עוד לפני הדואט, אבל הוא נכשל." ~ על השיר 'פרי גנך' שמזוהה איתה והפך לאחד משירי הזיכרון החשובים והגדולים ביותר בתרבות הישראלית (דודי פטימר, "התאגיד הזה דפק לנו את הצורה": אביבה אבידן יוצאת למלחמה, באתר מעריב, 1 בספטמבר 2017)
"אני זוכרת רגע אחד שבו נעלבתי עד עמקי נשמתי. הגעתי להתארח אצל דן שילון ב'מעגל', ודחפו לי שירים מימי הלהקה הצבאית. הוא התנגד בתוקף שאשיר את 'פרי גנך' כי אמר שזה סתם שיר. הוא בכלל לא רצה שאשיר מזרחית ועשה לי טובה כשנתן לי לשיר את 'יהיה בסדר'. אז לא הייתה לי את החוכמה לקום וללכת. אלי לוזון אהב מאוד את השיר וביקש שנקליט אותו כדואט ואז הוא הפך ללהיט. ביצעתי אותו באירוע הזיכרון של אסון המסוקים. דרך השטח והמועדונים אנשים למדו להעריך, להכיר ולאהוב את השיר הנצחי הזה." ~ על התנשאות מצד הממסד על הרפרטואר שלה (דודי פטימר, "התאגיד הזה דפק לנו את הצורה": אביבה אבידן יוצאת למלחמה, באתר מעריב, 1 בספטמבר 2017)
"ירושלים בשבילי זה ריחות. זה מחנה יהודה ונחלאות, שם אמא שלי נולדה וגדלה. הכול צף ועולה בי. הייתי הולכת ברגל לבקר את סבא וסבתא שלי כל הדרך משכונת תל ארזה, רצה לאורך רחוב בצלאל, פונה ימינה לכיוון נחלאות, ושם סבתא שלי הייתה יושבת על האבן שניצבת בחוץ. היום כשאני רואה את המקום הוא לא השתנה, רק הסביבה חדשה ונקייה יותר. גרים שם היום אמנים, והשכונה הפכה להיות שכונה נחשבת מאוד." ~ על רחובות שכונת ילדותה בירושלים (חן זורע, "אני ממש פנויה לזוגיות": בגובה העיניים עם אביבה אבידן, באתר nrg‏, 23 באוקטובר 2012)
"כשגרתי בשכונת תל ארזה סללו את כביש בר אילן, בעקבות המחלוקת שהתעוררה בגאולה כשסגרו בשבתות את התנועה בכיכר השבת. בנו את כביש בר אילן כדי שישמש כביש עוקף. שמעתי שהיום סוללים כביש עוקף לכביש העוקף. אני רואה את הפעולה הזאת כחלק מתהליך ההתחרדות של העיר. בעוד כמה שנים העיר כולה תהיה חרדית. זה מתבטא גם בכך שרבים חוזרים בתשובה ורבים נאחזים בדת ומאמינים. עם המלחמות והקשיים שיש לנו במדינה כל כך קטנה, אני חושבת שהעובדה שאנשים מתחזקים ונאחזים באל היא מבורכת, כי עדיף שהם ימצאו את האל ולא את הפשע ואת חיי הרחוב. לכן אין לי בעיה עם זה. אבל בעקבות תהליך ההתחרדות של העיר, קשה לי להאמין שיהיה אפשר לבקר בה שלא באמצע השבוע, לא יהיה אפשר להיכנס לעיר בשבתות, וזה עצוב. כשאני עולה לאוטובוס באזורים דתיים, לא נעים לי להתלבש שלא בצניעות מפני שאני אישה שאכפת לה מה חושבים עליה. אני לא אוהבת לנקר עיניים ולעשות דווקא, אבל כל השכונות שהיו חילוניות הופכות לחרדיות. השאלה היא אם זה טוב לתושבי העיר. אני מאמינה באלוהים, אני מדליקה נרות בשבת, עושה קידוש, ביום רביעי אני כבר מתכוננת לשבת, אבל אני כן מדליקה טלוויזיה ונוסעת בשבת. איש באמונתו יחיה. יש בי האמונה, אני מתפללת לאלוהים ומבקשת מה שאני רוצה, והוא גם שומע. הוא שומע." ~ על תופעת ההתחרדות בירושלים שהייתה לעיר ילדותה (חן זורע, "אני ממש פנויה לזוגיות": בגובה העיניים עם אביבה אבידן, באתר nrg‏, 23 באוקטובר 2012)
"בתחילה לא האמנתי שאעשה קריירה ממוזיקה. חשבתי שאעשה חלטורות באירועים. אבל אז יצא השיר 'יהיה בסדר', ואיתו פרצתי. מאוחר יותר, כשפרצה מלחמת המפרץ, התחברתי ליוני רועה וקיבלתי ממנו את השיר 'פרי גנך'. קיבלתי אותו במקרה, כבר סיימנו להקליט את התקליט ועמדנו לסגור אותו, ואז יוני בא אליי הביתה והשמיע לי את 'פרי גנך'. הוא אמר שהוא ייתן את השיר רק למי שישיר אותו כמו שהוא רוצה שהשיר יישמע ושיצליח לרגש אותו. כשעומד לפניי אתגר כזה, אני חייבת להצליח. עבדתי על השיר רבות, התחברתי מאוד למילים שלו ולמקום שממנו הן באות. כשהגעתי לאולפן עשיתי ליוני עור ברווז, והוא אמר: 'אביבה, השיר שלך'. השיר הזה עשה את הקריירה שלי והוא השיר שמזוהה איתי. עד היום כשאני שרה אותו אני מרגישה כאילו קיבלתי אותו אתמול, אני מתרגשת והלב שלי דופק. השיר הזה מתנגן בכל פעם שנופל חייל או שקורה אסון, חבל לי שהוא מתחבר לכל כך הרבה עצב, אבל העצב הוא חלק מעצם קיומנו פה בישראל." ~ על השירים 'יהיה בסדר' ו'פרי גנך' שמזוהים איתה (חן זורע, "אני ממש פנויה לזוגיות": בגובה העיניים עם אביבה אבידן, באתר nrg‏, 23 באוקטובר 2012)
"הרגשנו נחיתות גם בלי שנרצה. אשכנזים תמיד היו בעמדות בכירות יותר, הם בנו את המדינה וכדומה. אני חצי סורית וחצי מקהילת נאש דידן. גדלתי בשכונת הבוכרים, ושם גרו אנשים מכל העדות, אפילו אשכנזים, והיינו חברים עם כולם, אבל תמיד הייתה איזו תחושה רעה. אף פעם לא התנכלו לי בגלל עצם היותי מזרחית או פגעו בי, אבל זה משהו שגדלתי איתו ושמעתי עליו בבית. אף פעם לא הרגשתי תחושה של 'את ספרדייה אז תזוזי שמאלה וימינה', הרגשתי רגילה, אבל שמעתי בבית שהיו מדברים על כך שיש אנשים שמכנים את המרוקאים 'מרוקו־סכין' ושיש גזענות ופנתרים, ושבמצב הקיים המזרחים נחותים יותר." ~ על תחושת הקיפוח של בני עדות המזרח בישראל (חן זורע, "אני ממש פנויה לזוגיות": בגובה העיניים עם אביבה אבידן, באתר nrg‏, 23 באוקטובר 2012)
"אני מצטערת שלא הצלחתי לשמור על מסגרת הנישואים שלי כמסגרת משפחתית, אף שזה היה ערך עליון בעיניי. אבל החיים זימנו לי גירושין, והתמודדתי גם עם זה. המשפחה היא עדיין הערך העליון גם בלי נוכחות האב. הילדים בקשר איתו. אנחנו – אני וילדיי – כמו ארבעה מוסקטרים – כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. אני חינכתי את הילדים ונתתי להם דוגמה אישית, אנחנו משפחה גרעינית מאוד. אני כבר כל כך הרבה שנים מעבר לגירושין, וכבר אין לי סיבה לדבר על זה, זה פרק שכבר שכחתי. אני חושבת שעדיין לא מימשתי זוגיות מהסוג שאני חולמת עליה, אבל אני לא חושבת שמאוחר מדיי. הילדים שלי כבר גדולים, ואני ממש פנויה לזוגיות. אמנם אני עדיין עסוקה בקריירה שלי רוב הזמן, אבל אני יכולה להתפנות לזה לעתים. אני רוצה מאוד זוגיות, היא חסרה לי. אני אוהבת את ההווי המשפחתי, ואני חושבת שאם לא מצליחים לשמור על המסגרת המשפחתית הראשונה, אפשר לעבור לסיבוב שני. כרגע אני חושבת שמימשתי את החלום הכי גדול שלי – להיות זמרת ולהופיע לפני קהל. באיזשהו מקום אני מברכת על כך שגם בתקופות הטובות שלי לא המראתי לגבהים מטאוריים, כי כך שמרתי על נורמליות ונשארתי עם הילדים ועם התקווה לזוגיות ולמשפחה. הקדשתי הרבה מאוד לילדים. היה חשוב לי שתמיד יהיה אוכל חם בבית. היה חשוב לי לאפות להם עוגה, לצאת לטיולים וכדומה כדי לתת להם תחושה שאני אמא ככל האמהות אף שאני אמא מפורסמת. המחיר של הבחירה הזאת היה שלא עבדתי במאה אחוז מיכולתי. היום אני מבינה שהתפשרתי ולא המראתי לגבהים שייחלתי להם, אבל זכיתי במשפחה מלוכדת. אני חושבת שאני יכולה לתת שיעורים באיך להיות אמא. הדבר החשוב ביותר שאני רוצה להעביר לילדים שלי הוא שהדרך להצלחה בחיים תמיד רצופה מכשולים, שהם צריכים להיזהר לא להישבר, ושבכל מצב האדם יכול למצוא את הכוחות להתגבר ולהסתדר ולא להתייאש כדי לשמור על בריאות הגוף והנפש. זה בעיניי המפתח להצלחה." ~ על אורח חייה (חן זורע, "אני ממש פנויה לזוגיות": בגובה העיניים עם אביבה אבידן, באתר nrg‏, 23 באוקטובר 2012)