אורח נטה ללון

אוֹרֵחַ נָטָה לָלוּן הוא רומן מאת שמואל יוסף עגנון על אורח החוזר לביקור בעיירת הולדתו. הספר יצא לאור ב־1939.

עטיפת הספר

---

• "הייתי בעיניה כאורח נטה ללון, שהיום כאן ומחר במקום אחר."
• "כשאני רואה קטנים עומדים במקום גדולים ודלי מעש במקום אנשי מעשה מצטער אני על דור זה שעיניו לא ראו רוממותן של ישראל והוא סבור שלא הייתה לישראל רוממות מעולם."
• "אותה שעה נכנסה בי עצבות גדולה. התחלתי מצטער שאני עצוב. ובשביל שנצטערתי שאני עצוב נכפלה עצבותי."
• "זכה אדם ועשה מצוות מניחין לו לנוח בלילה על משכבו בשלום, כדי שישאב כוח ויחזור ויעשה מצוות. לא זכה ולא עשה מצוות, מנדדים אותו בשנתו ואין לו מנוחה."
• "בדיחה אתה שומעה פעם ראשונה, אתה צוחק, פעם שנייה, אתה מחייך, פעם שלישית, אתה מנדנד כתפך, פעם רביעית שעמום תוקף את לבך."
• "אף חברי שבארץ יש מהם שפוקדים אותי באיגרות. יש מהם שאני משיב להם ויש שאיני משיב להם. משיב אני לאותם שאין מה להשיב ואיני משיב לאותם שיש מה להשיב, שמתוך שהם קרובים ללבי מסיח אני עמהם ביני לבין עצמי, ומתוך שהדברים מרובים איני מספיק להעלותם על הנייר ודוחה את התשובה מיום ליום ומשבוע לשבוע."
• "זקננו הצדיק כשבאו נשים לפניו לבקש ממנו ישועה דחפן בקנה מקטרתו שבידו, שהיה זקננו אומר רוצות אתן לעשותני עבודה זרה חס ושלום, מבקשות ישועה מהקדוש ברוך הוא ותולות עיניהן בבשר ודם. אם לישועה אתן צריכות בקשו מלפניו יתברך ויושיעכן."
• "אין אני לומד על מנת להרחיב את דעתי או להחכים ולידע את מעשי השם, אלא כאדם שמהלך בדרך והחמה קופחת על ראשו ואבנים מנגפות את רגליו והאבק מסמא את עיניו וכל גופו עייף, רואה סוכה ובא ונכנס לשם, ואין חמה קופחת על ראשו ואין אבנים מנגפות את רגליו ואין אבק מסמא את עיניו. ומתוך שהוא עייף מבקש לפוש ואינו נותן דעתו על כלום. לאחר שחזרה נפשו עליו נותן דעתו על הסוכה ועל כליה. ואם אינו כפוי טובה נותן שבח והודיה למי שעשה לו סוכה והכין בה כל צרכיו."
• "מיום שננעל בית המדרש בפני איני מוצא מקום לעצמי. עד שלא אבדתי את המפתח הייתי יוצא לשוק ומדבר עם הבריות או יוצא ליער או שמטייל בשדה, משאבד לי המפתח נעשו כל המקומות זרים לי. אם יצאתי לחוץ, לא מצאתי קורת רוח מיציאתי, ואם חזרתי למלון, לא מצאתי קורת רוח מן המלון."
• "מאחר שבני עירי אינם יכולים להעלות על הדעת שאדם מספר דברים כהוויתם סבורים עלי שאני פיקח, שמרבה דברים ומסיע מן העיקר. בראשונה ניסיתי להעמידם על האמת. משראיתי שהאמת האמיתית מטעה אותם הנחתי אותם באמת המדומה."
• "דמום ישבתי לפני הספר והספר התיר פיו וגילה לפני דברים שלא שמעתי מעולם. וכשהייתי יגע מן הלימוד חשבתי מחשבות הרבה. וזו אחת מהן, לפני כמה דורות כתב חכם ספר והוא לא היה יודע על אותו אדם שיושב כאן ולבסוף כל דבריו נמצאים מכוונים לו.”
• “מקצת נחמה אתה מוצא במסעות, שאתה מסיע עצמך מברי לשמא. כל מקום ברי ושמא ברי עדיף, וכאן ברי ושמא, שמא עדיף, שהרי ברי לך שמקום ישיבתך קשה, שמא תבוא לך ישועה ממקום אחר."
• "אלף פעמים אמרנו נחזור לענייננו ולא חזרנו. בתוך כך הסחנו דעתנו מעצמנו, ואין אנו יודעים מה ענייננו ומה אין ענייננו. פתחנו באורח ובמפתח בית המדרש והנחנו את האורח ואת בית מדרשו וטיפלנו באחרים."

נאמר עליו

• "קרוב לוודאי, נקודת הגובה של הסיפורת העברית במאה העשרים בכללותה." ~ דן לאור
• "אין לך יצירה משלו, שבה מרובות כל כך ההקבלות הגלויות בין חיי הסופר לבין דמות המספר." ~ גרשון שקד
• "במשך שנה ומחצה שכתבתי את הסיפור לא עבר עליי יום שלא נתעסקתי בו עשר שעות ועד שש עשרה שעות. לא השגחתי על בריאות גופי ולא שמעתי לאזהרת הרופא ולא תיקנתי את שיני ולא יצאתי לחוץ לטייל בחמה אפילו שעה אחת. רעדתי מקור בימות הקור ונתייסרתי בחום בימות החום וקיבלתי עליי הכול באהבה למען הסיפור הזה." ~ שמואל יוסף עגנון