פתיחת התפריט הראשי

אמיר דרורי (5 באוגוסט 1937 - 12 במרץ 2005), אלוף במילואים בצה"ל, בשירותו הצבאי היה לוחם ומפקד בחטיבת גולני. שימש כאלוף פיקוד צפון ראש אג"מ וסגן הרמטכ"ל. מייסד רשות העתיקות ומנהלהּ הראשון.

  • "אני בגולני מאז שנת 55'. הייתי מח"ט גולני משנת 72' עד 74'. 12.5 שנה נטו בגולני. כשעליתי לנפח, מפקדת כוחות צה"ל ברמת הגולן, בשבת בצהריים - אף אחד לא ידע שתהיה מלחמה. הייתי במטכ"ל ביום שישי, הרמטכ"ל היה היחידי שם בעשר בלילה. גם בעשרה לשתיים, עוד לפני שהתחילה האש, אמר אחד השרים לרמטכ"ל: 'מה תעשה עם המילואים שגייסת?' אבל תעזוב אותי מזה, אני באתי לספר על רמת הגולן. עם תחילת המלחמה הוזעקה כל החטיבה שלי לרמה. בהתחלה עוד קיבלנו הוראה להכין כוח ולשלוח אותו לתגבר שמירה ביישובים, את האינפורמציה בשלבים הראשונים של המלחמה קיבלנו רק מהאזנה לרשתות של כוחותינו. בזחל"מ שלי העמדתי קצין צעיר, יעקב אור, לימים האלוף מנדי אור. אמרתי לו: 'אתה יושב ליד המכשירים ומאזין לכוחותינו'. לא ידענו מי מפקד על מי ומה קורה, ולא היה גם ממי לקבל אינפורמציה. מנדי ישב על הרשתות של החטיבה שלנו, של חטיבה שבע, של חטיבה 188, של גדוד 74, של האוגדה של רפול, של פיקוד צפון, ובכל פעם שהיה משהו הוא היה צריך לרוץ אליי ולהגיד לי מה הוא שומע - זה נפל, זה קורס, פה נמצאים סורים. ככה הצלחנו לצייר תמונת מצב ולהבין מה בדיוק קורה בקרבות." ~ על מלחמת יום הכיפורים (ראיון).
  • "ביום ראשון לחמנו במוצבים בצפון הגזרה, כולם היו באחריות של גולני. אף מוצב לא נכבש, אף מוצב גם לא פונה ולא נסוג, ובכל יום הוצאנו את הנפגעים, תגברנו את האנשים, הבאנו תחמושת. חיילי גולני שהיו במוצבים הבינו ראשונים שהמלחמה התחילה." ~ על מלחמת יום הכיפורים (ראיון).
  • "הסורים עברו. אפילו היתה פקודת פינוי, והגזרה הדרומית פונתה כולה. גולני לא פינה ולא כבשו ממנו. סורים נכנסו לתוך מוצבים 110 ו-104. ל-104 נכנסו גם חיילים מרוקנים, אבל לא היתה להם שום הצלחה. למוצב 104 הכנסנו ביום ראשון צוות עם מפקד הסיירת, הסורים כבר היו ממש בתוך המוצב. הסיירת זרקה אותם החוצה, הפגיזה שם כמו מטורפים. היה שם גם גדוד מרוקני פרוס כולו בשורות, כמו פלנגות. היו להם כובעי פלדה מבריקים, בלי רשתות הסוואה. הם הבריקו בשמש, הכובעים האלה. בהתחלה לא ידענו שזה מרוקנים, אבל אחר כך תפסנו מרוקנים בצומת חדר. החבר'ה של גולני ידעו לדבר איתם במרוקנית, וכך הבנו שחטיבה מרוקנית השתתפה בלחימה בחזית הצפונית." ~ על מלחמת יום הכיפורים (ראיון).
  • "החרמון, אתה יודע מה זה? אמרו שמשם רואים הכל, גם זבוב שמחרבן. מה אני אגיד לך, זה כמו... זה כמו... העיניים של המדינה". את הביטוי הזה טבע טוראי בני מסס מול מצלמות הערוץ הראשון. המשפט של מסס, שהפך למטבע לשון שגור בעברית הישראלית, היה קולע. החרמון שימש כמוצב מודיעין, בקרה וקשר מרכזי והשקיף על מורדות רמת הגולן והגליל ממזרח ועל אגן דמשק במערב.כשפרצה המלחמה ישבו במוצב 54 חיילים. רק 14 מתוכם, אנשי גולני, היו לוחמים בעלי הכשרה קרבית. הקרב היה קצר. מספר חיילים נהרגו, אחרים הסתתרו בתעלות מיזוג האוויר ובכוכים שונים. רובם נתפסו והובלו לדמשק עם הציוד המודיעיני הרגיש שהיה במוצב."הכוח שכבש את החרמון הישראלי היה גדוד 82, הכוח הכי הכי של הצבא הסורי, והם הצליחו לכבוש את החלק הישראלי אחרי זמן קצר מאוד." ~ על מלחמת יום הכיפורים (ראיון).
  • "הקשר עם המוצב נותק בשעה ארבע אחר הצהריים, ואז ביקשתי מאלוף הפיקוד לנסות ולארגן כוח ולחבור לחרמון. הצלחנו לארגן כוח כזה בלילה, ועלינו למעלה באוטובוסים וכמה זחל"מים שהיו לנו. את נווה אטי"ב עברנו ביום ראשון לפנות בוקר, ואז קיבלנו הודעה על שינוי משימה - להגיע לצפון רמת הגולן ולעשות כל מה שאפשר כדי להגן על הגזרה. ביקשנו להמשיך, פעם, פעמיים, שלוש, אבל לא אישרו לנו. מבין 14 חיילי גולני, 11 היו בתוך המוצב, שלושה היו בתצפית חוץ, וכשפרצה המלחמה הם ירדו לכיוון הרכבל התחתון. חלק מהכוח במוצב יצא בלילה של מוצאי שבת. ביום שני בבוקר הצליחו שני לוחמים ממוצב החרמון להגיע למוצב ליד מג'דל שמס. תחקרנו אותם ואז הבנו שחלק מהלוחמים נותרו בדרך, חלק הרימו ידיים והסורים ירו בהם, וחלק התחבאו בתוך המוצב. אנחנו אמנם לא ידענו דבר על ההיערכות של הסורים, אבל ביקשתי מאלוף הפיקוד וגם קיבלתי אישור נוסף לנסות לחבור לחרמון. ריכזנו כוח של 140-150 לוחמים, שתי פלוגות. מחצית הכוח היה בפיקודו של יודקה, מג"ד 51, שטיפס להר רגלית דרך גבעה 1614, וכוח שני היה בפיקודו של המג"ד דובי דרור, עם שני טנקים שאספנו תוך כדי הלחימה. הוא היה צריך לעלות על ציר הכביש." ~ על מלחמת יום הכיפורים (ראיון).
  • "בשבת, עוד כשהייתי בחפ"ק, לקחתי מכשירי קשר כדי שנוכל לדבר עם חיל האוויר ועם הארטילריה. בשמונה החודש לא היה לנו קישור ארטילרי חוץ מקצין אחד שאני אספתי מהפיקוד, והוא נהרג באותו קרב. הלחימה היתה קשה מאוד, לא הצלחנו לקבל ארטילריה ואוויר. למעשה, הצלחנו להגיע לרכס השולט בחרמון הישראלי, אבל נשארנו רק 25 בריאים. היה חסר לנו רק קצת כוח בשביל לתקוף את התקיפה הזו עד הסוף." ~ על מלחמת יום הכיפורים (ראיון).
  • "העדפנו לעבוד מהר, כי ידענו שייקח זמן עד שהסורים יתחילו להתארגן ויבינו איפה הם נמצאים, ומאיפה הם צריכים לרדת. ידענו שאחר כך, כשיעברו יום או יומיים, זה יהפוך להיות הרבה יותר קשה. וזה מה שהיה. נתקלנו בכוח גדול מאוד ברכס של הח רמון הישראלי. היום אנחנו יודעים שהיו שם ארבע פלוגות. הסורים כבר היו חפורים עם שדות מוקשים. היו הרבה מאוד סורים, קיווינו שיהיו פחות. היה מאוד קשה לאתר אותם, היו שם סלעים גדולים והסורים ישבו בין הסלעים האלה. אי אפשר היה לראות אותם. זה סגנון הלחימה האופייני לסורים - הם יושבים כל אחד במקומו, ועד שאתה לא דורך עליהם הם לא פותחים באש. יודקה לחם על גבעה 1614 והאמת היא שלנו נגמר הכוח למעלה, בזמן שהוא עוד היה בלחימה קשה. למעשה קיפלנו את הכוח למעלה, כשהוא כבש את 1614. את הגדוד למעלה לא הצלחנו לדפוק, אבל אם רק היה לנו קצת יותר כוח, קצת יותר ארטילריה..." ~ על מלחמת יום הכיפורים (ראיון).
  • "אני הורדתי חיילים בכוח, תפסתי חיילים כדי לאסוף אותם. לא הצלחנו, למרות שכבשנו את גבעה 1614. היו לנו 25 הרוגים, 57 פצועים ולמעשה רוב הכוח נפגע. למעלה נשארנו 25 בריאים. פשוט לא היה עם מי לגמור את המלחמה. אם היה לנו עוד 20-30 בריאים יכולנו לנסות ולגמור את זה אז, גם בלי ארטילריה. פעם אחת הצלחנו לקבל לידינו פגז אחד, כדור אחד, ואז מהסוללה אמרו לי שהם קיבלו פקודה להסיט את האש. מה שהיינו צריכים זה עוד 'פוש' אחד קטן. נשארנו רק 25 בריאים, ופשוט לא היה לנו עם מה לגמור את הלחימה עד למעלה." ~ על מלחמת יום הכיפורים (ראיון).
  • גולני אין בעיה כזאת. החיילים לחמו כל המלחמה, עם דבקות במשימה, במטרה להרוג את האויב, לנצח בקרב. לזה מתכוננים כל הזמן. צריך להבין את הרוח של החטיבה. היו לנו למעלה מ-100 פצועים שברחו מבתי החולים וחזרו להילחם." ~ על מלחמת יום הכיפורים (ראיון).
  • "רובק'ה היה איש גולני. ותיק, ותיק. הוא היה מג"ד 51 ומפקד הסיירת לפני זה, עשה את כל התפקידים בגולני, ותמיד הוא היה יוצא מכל צרה. זה שהוא נהרג היתה אבידה גדולה מאוד. כל פעם היינו יושבים ועושים מינויים חדשים, מי יהיה מ"מ ומי יהיה מ"פ, ומי יהיה סמג"ד, ומי יהיה מג"ד. ישיבות עצובות מאוד, אבל ככה זה במלחמה. מה שטוב בגולני זה שכולם נזעקו לדגל, מכל מקום. מהמילואים, מקורסים, מלימודים, מאיפה שאתה רוצה. הם מילאו לנו מחדש את השורות." ~ על מלחמת יום הכיפורים (ראיון).
  • "נהרגו לנו 130 לוחמים, 310 פצועים, מתוכם מפקדים רבים, כל שרשרת הפיקוד. ועם זאת, כושר הלחימה של החטיבה לא נפגע. כל הזמן הצטרפו אלינו עוד ועוד אנשים ששירתו בחטיבה. צריך לזכור שאנחנו איבדנו את מג"ד 17 דובי דרור, בשמונה בחודש, בקרב החרמון הראשון. איבדנו את מג"ד 12 יענקלה שחר, בהתקפת הנגד על כוח סורי שחדר עד לכביש מסעדה-קוניטרה באזור בוקעתה בתשעה בחודש, איבדנו את הסמח"ט שלי רובק'ה אליעז, את מפקד הסיירת שמריהו ויניק שנפצע בתחילת המלחמה. היה לו רסיס בראש, אבל הוא לא רצה להתפנות. לקראת העלייה לחרמון אני שלחתי אותו בפקודה לרופא החטיבתי לצילום ראש, הוא נהרג ב-22 באוקטובר. נהרגו גם הרבה מפקדי פלוגות, אחד הסמג"דים שהתמנה תוך כדי לחימה נהרג בפגז האחרון של המלחמה. היו גם פצועים רבים. המח"ט נפצע ב-22 בחודש, גם מג"ד 51 נפצע. אבל למרות זאת החטיבה לחמה ברציפות, ללא שום הפוגה." ~ על מלחמת יום הכיפורים (ראיון).
  • "חיפשנו את המלחמה וחיפשנו לתרום, לעשות את המקסימום ולנצח בקרב ובמלחמה. אמרנו לחיילים שבגולני אף אחד יעז שלא לכבוש את החרמון, כי בגולני אין דבר כזה שלא מבצעים את המשימה. במלחמה הזאת לא כולם הגיעו באמת עד הסוף. היו כאלה שקיבלו משימה ולא בדיוק ביצעו אותה. אבל בגולני זה לא קרה, ואני מקווה שזה גם אף פעם לא יקרה." ~ על מלחמת יום הכיפורים (ראיון).
  • "בשתיים בלילה התחילה הלחימה. קשה מאוד. באויב סך הכל גדול, שקשה היה לאתר אותו. היו נפגעים." ~ על מלחמת יום הכיפורים (ראיון).
  • "עם פלוגת החוד של גדוד 51. הסיירת שהלכה מצפון כבשה את הרכבל העליון, אנחנו הפנינו אותם לבוא מצפון לסייע לגדוד 51, היו לו קשיים גדולים מאוד, אבל היא נתקלה באש ומפקד הסיירת נפצע קשה ואחר כך נהרג. קצת לפני אור ראשון, בחמש בבוקר, גם אני נפצעתי, העברתי את הפיקוד ליודקה, אחרי כמה דקות יודקה נפגע גם הוא".זה היה כמעט קטלני, קרוב ללב."לא יכולתי לדבר. מה שהדאיג אותי כל הזמן כשפינו אותי זה מה קורה בחרמון. אבל אחרי שבועיים הייתי בחוץ. אותו דבר יודקה, שקיבל ממני את הפיקוד. כשהוא נפצע שמו אותו בכלל בין המתים. פשוט פינו אותו בתור מת." ~ על מלחמת יום הכיפורים (ראיון).
  • "בשמונה בבוקר העסק התחיל קצת להתייצב. יואב, קצין האג"ם החטיבתי שהיה חדש בחטיבה והיה חדש בצפון, קיבל את הפיקוד. בחור על הכיפאק. זה לא מצב אידיאלי שמפקדים, אפילו טובים מאוד, לא בדיוק מכירים את היחידות. אבל העסק היה תחת שליטה ולמעשה עד השעה שמונה, עם לחימה, עם עוד ארבעה הרוגים ועוד כעשרה פצועים, נכבש הרכס כולו, כולל החרמון הישראלי. בשעה תשע הונף הדגל על המוצב, וקראו ל תחנות כל העולם שישמעו שגולני כבש את החרמון. זה הסיפור של החרמון. היו לנו 50 הרוגים ו-70 פצועים." ~ על מלחמת יום הכיפורים (ראיון).
  • גולני הולכים גם כשרטוב." ~ (מקור).

נאמר עליועריכה

  • "הוא נהג להגיד שהוא מדבר רק כשיש לו מה לומר." ~ האלוף במיל' אורי שגיא על חברו אמיר דרורי (מקור).
  • "ביום ה-31 בינואר 1960, בהיותו מפקד כוח חסימה בפשיטה על חירבת תאופיק התחתונה, כאשר הכוח המוביל נתקל במארב, פיצל סגן אמיר דרורי את שאר כוחו ונע במהירות למקום החסימה שנקבע לו, זאת תוך שיקול כי יספיק עוד לחסום את דרך הנסוגים מהמארב. תוך כדי תנועתו נתקל בשניים מחיילי האויב ופגע בהם. בהגיעו למקום החסימה המתוכנן, כשמצא אותו תחת אש יעילה ממוצבי תאופיק העליונה, הזיז את כוחו במהירות במעלה התלול ביותר, עד למקום כ-50 מ' מתאופיק העליונה והודיע על השינוי לחסימות השכנות. בזאת הוכיח שיקול מהיר ונכון ודבקות במשימתו תוך גילוי תושיה, שמירה על בטחון אנשיו ומנהיגות בקרב." ~ תיאור עיטור העוז שהוענק לדרורי (מקור).
  • "אחינו הבכור אמיר, אנא זכור חסד נעורים, הליכתנו במדבר אחריך ארבעים שנה בדרך לא זרועה. רציתי לדבר על הדוגמא האישית, הצניעות והיושר. תבעת מפיקודך עד כלות ולעצמך לא נטלת ולא כלום. רבים סבורים שהאמת אין בלתה היא אופציה בשלל אפשרויות אך בעבורך, כפי שהקרנת לנו, הינה אחת ויחידה אולטימטיבית. אני חפץ להגן בשמך על זכות השתיקה. כמובן לא במונחים המשפטיים המוכרים לנו היום. ביליתי במחיצתך דקות, שעות וימים של שתיקה. אינכם מבינים את עוצמתה של זו, ואני מדבר כאן אליך ומסביבי צילה אשתך וילדיך גילי, דניה, אסא וכל משפחת גולני וחבריך ממחוזות אחרים, אבל אני מדבר גם עליך. זו, כך אני מבטיח, פעם ראשונה ואחרונה שאני ממרה את פיך ומדבר כה הרבה. אכן, אמרת לי כי כשאין מה לומר עדיף לשתוק, אבל השתיקות היו חזקות ממילים. שתיקה של דאגה, שתיקה של שמחה, שתיקה של עצב או סתם תקשורת המובנת רק ליודעי חן. רשת הקשת המבצעית של גולני כשקותי (אלוף יקותיאל אדם ז"ל) שתקן בזכות עצמו, אתה מג"ד 13, אנוכי מפקד הסיירת המנסה אף הוא לשתוק ומאמצים אלינו שתקן מפורסם כיודק'ה פלד (תא"ל במיל') שהביא את השתיקה והתקשורת הבין אישית לשיאים חדשים. כן, זו התקשורת במיטבה, רמזים, קטעי דברים, 'ממני תראו וכך תעשו', והפלא ופלא-הבנו כל דבר. מי שהתקשה בהבנה נאלץ להסתגל." ~ הספד שנשא האלוף במיל' אורי שגיא על קברו של מפקדו וחברו אלוף (מיל') אמיר דרורי (מקור).
  • "אמיר, גובה קומתך היה נמוך ללא שיער מכושר האיפוק, הסבלנות והסובלנות. נהגנו להתלוצץ ולומר שאפילו מפקד לא מוצלח לא יכול לפגוע ולהחליש את חטיבת גולני. מי שלא ידעך טעה שמא הינך חסר רגישות לאחרים ולא הוא. כססת ציפורניים עד זוב דם ובלבד שתשלוט ברגשותייך ויצרך. לא ראיתיך מעודי יוצא מהכלים. ב'חפ"ק ארמון' בפיקוד הצפון, בעת מלחמת לבנון 1982, מעיקים עליך בעלי הסמכות בתדירות ובעוצמה בלתי אפשריים ואתה בשלוות הרוח לאחר עזיבתם מנחה המפקדים. ומתוך לויאליות מוחלטת לדרג המדיני, את דעתך אודות עוללות המלחמה והתנהגות אנשים מסוימים, שמרת לעצמך עד שפרשת והגעת למסקנה שראוי להעלות נקודת מבטך על הכתב, אך לא הצלחת להשלים זאת עד כדי כתיבת ספר. אומץ ליבך בלחימה היה יוצא דופן. מרבותינו, למען האמת, די מפחדים. שומו שמיים, הפגזים נופלים, אנשים נפגעים ואתה עומד זקוף ומדבר עימי. האינסטינקט לשרוד כמעט מוביל להשתטח אחרי סלע או גומחה אבל לכל הרוחות אתה עומד וממשיך לדבר כאילו כלום. התביישתי שלא לנהוג כמוך, כמו גם העובדה שהיית המפקד היחידי במהלך שירותי שהביא אותי להתבייש שלא לבצע את מה שאמרת. אהבת ארץ ישראל אהבה שאין למעלה הימנה. לטעמי אהבת אותה יותר מהרבה אנשים שמדברים בשמה לאחרונה, אהבת פרח, עץ, שביל, סלע, עתיקות והיסטוריה אהבת מתוך ידיעה ולא מתוך אמונה בלבד. ניסינו, בעיקר החברים מגולני, בעת הטיולים המשותפים במהלך השנים האחרונות להפתיע אותך ב'חידושים' ובגילויים. תמיד החיוך השקט שלך נתן להבין שגם כאן הקדמת אותנו. גם זו אהבה שאיננה תלויה בדבר." ~ הספד שנשא האלוף במיל' אורי שגיא על קברו של מפקדו וחברו אלוף (מיל') אמיר דרורי (מקור).
  • "אהבת את האנשים, את השייכות. ציון חמישים שנה לחטיבת גולני כינס עשרות אלפי אנשים לגני התערוכה בתל אביב. זר לא יבין זאת אך מי ששייך חש את אהבת האנשים אליך, והם הרעיפו זאת בדרך הכל כך מיוחדת של חטיבת גולני. אין לי ספק שבאותו ערב היית ראשון בין שווים. חטיבת גולני ידעה מפקדים רבים, מנוסים ואמיצים. אך רק יחידים ובראשם אתה ידעו לא רק להנהיג אותה אלה גם להקפיצה שנות דור קדימה במעלה ההר. מה לי להכביר מילים, לו רק יכולת לראות את כל המפקדים של גולני לדורותיה ניצבים כאן לצידך בדממה וכאב. ידעת את חוכמת הפשטות במבצעים המורכבים והמסובכים ביותר בין אם ב- 1965 בפשיטה לשונה כשקרס הגשר על הירדן פשוט קמת ועברנו את נהר הירדן בכוחות שיש לנו, או בלחימה לכבוש את רמת הגולן ב- 1967 היית בכל מקום, ובמלחמת ההתשה בתעלה כמג"ד השגת את היעד לסיים את הפעילות שם ללא הרוגים בגזרה שתבעה קורבנות רבים. 1973-1971 בעת היותך מפקד חטיבת גולני, ואנוכי מג"ד 13, לא הצלחתי להיות לידך במבחן העליון בחרמון. אני מבקש להתנצל, אמיר, שלא הייתי לידך ברגעים הקשים האלה וזה רודף אותי עד היום. כשחזרנו מהפשיטה באנטבה 1976 התקשרת ואפילו אתה לא הצלחת להסתיר קורת רוח ואמרת רק- 'סוף סוף'. החלפתי אותך, אמיר, בלא מעט תפקידים, אף פעם ולו יחידה לא עשיתי זאת כמוך. נוח על משכבך בשלום." ~ הספד שנשא האלוף במיל' אורי שגיא על קברו של מפקדו וחברו אלוף (מיל') אמיר דרורי (מקור).
  • "ואחר כך במלחמת יום הכיפורים פגישה חטופה ביער אודם ליד בוקעתה. לאחר קרבות הבלימה הקשים, רגע לפני תחילתה של מתקפת הנגד לתוככי סוריה, רגע לפני שהחל גלגל המלחמה הכבד לסוב אחור. ואמיר, בחסכנות של מילים: 'אפי מוכנים?'. ואני עונה לו: 'בגולני הולכים גם כשרטוב', מבזיק חיוך וממשיכים." ~ מתוך הספד שכתב לזכרו תא"ל אפי איתם (מקור).

קישורים חיצונייםעריכה