אורי שגיא

אורי שגיא (אייזנברג) (נולד ב־1943), אלוף במילואים בצה"ל, בשירותו הצבאי היה לוחם ומפקד בחטיבת גולני. שימש כראש אמ"ן ואלוף פיקוד הדרום.

אורי שגיא, 2012

על שירותו הצבאי

• "יש דבר נוסף שאולי חסר קמעה עד כה, אבל ראוי לעמוד בו, והוא מבחן השייכות. מנסיוני, קשה להנהיג אנשים ולהניעם אל מה שנחשב בעיני בלתי אנושי, אל מול אויב בלחימה. עוזי יאירי ז"ל הסתער אל מול מה שנחשב בעיני בלתי אנושי, ואם תאמרו שאנושי הוא, תיחשבו אתם בעצמכם בלתי אנושיים. ובכל זאת, מתקיים בנו הכוח להניע אנשים ההולכים ראשונה. השייכות - אם תרצו גאוות יחידה, דבר בלתי מוחשי לכאורה - היא כוח מניע שבעברי הצבאי מצאתי בו עוצמה. איתרתי שלושה בתים שאליהם, בדומה לאחרים אבל יותר, היתה גאוותי להשתייך. הבית האחד, בצוק העתים, כשחיפשתי רעים בתקופה קשה, חזרתי לחבוש כומתה חומה של גולני. הבית השני הוא צירוף של טנקים ברמת הגולן. אני לא אוהב טנקים באשר הם, אבל אני אוהב טנקים בגולן, בסמוך להתיישבות, וכל כולם יחדיו המה תמצית הציונות כל עוד הסדר מדיני של שלום לא הגיע ויביא למסקנות אחרות. ובבית השלישי, במודיעין, מצאתי אנשים שוקדים על מלאכתם בשקט, באמונה, בדממה, בתבונה, ביצירתיות, ובעיקר מאפשרים לכולם אורח חיים רגוע מבלי שאני חפץ להסביר מדוע." ~ מתוך ספרו "אורות בערפל" עמוד 316.
• "אני לא יודע אם יש רגע מכונן אחד, בטח לא למי ששירת 35 שנים בצבא בתפקיד קרבי. רגע קשה במיוחד היה ב־69', כשהייתי מפקד סיירת גולני. פשטנו על מוצב ירדני שממנו יצאו פיגועים לעבר עמק בית שאן ועמק הירדן. פעולה קשה, היו לנו נפגעים. ביצענו את המשימה, אבל היה קרב קשה. איבדתי שם מפקד צוות מצטיין, קצין מקיבוץ גבת בשם רוני שרון. אחרי הקרב הגעתי לבקר את המשפחה וראיתי את התמונה של עמוס, אחיו, תלויה על הקיר. התברר לי לתדהמתי, שרוני הוא הבן השני שנפל. זה היה רגע קשה. אני לא סולח לעצמי על זה שלא ידעתי שהוא בן למשפחה שכולה. אני לא רוצה לתאר תיאורי קרבות בהם השתתפתי, כי היו לוחמים גדולים ממני, ופצועים קשה ממני, אבל הרגע בו נפצעתי ב־71' ברמת הגולן מלווה אותי עד היום. זו הייתה תקופת מלחמת ההתשה. הייתי מג"ד 13 בגולני. זה קרה בין תל־פארס לתל־כודנה, לא רחוק ממוצב 112. סיור שלנו הותקף וירדנו לקראתו. עלינו על זירת מטענים. מי שנותר מכל החפ"ק בחיים זה הקשר ואני. כל השאר נהרגו. כשהתעוררתי בשטח ראיתי שסמל בשם אודי בן־גרא, מקיבוץ בית קשת, שולט במצב ומתפעל את הפינוי. לא יודע למה אני מציין את הרגע הזה. אולי בגלל שבמלחמת יום כיפור הוא נהרג." ~ מתוך הכתבה "היינו קרובים להסכם עם סוריה הרבה יותר ממה שהציבור יודע" מאת אבי צור, "ביטאון הלוחם", ‏ אפריל 2010 - גיליון 222, כפי שהועלה באתר "תנועה לשלום ישראל-סוריה", (מקור).
• "המסוק הטיס אותי ועלי האפוד והנשק (תמיד רובה, לא אקדח, כנהוג בגולני) הצמודים בכל אשר פניתי." ~ שגיא מספר על הדרך בה נהג לנוע, גם כמפקד אוגדה. מתוך הספר "אורות בערפל" מאת אורי שגיא, עמוד 85.
• "קור-הרוח והסבלנות שלו התבטאו גם במארב ההסתתרות באזור סחם אל-ג'ולן, על מצוקי הרוקאד שבסוריה, ולא פחות מכך - בעמידתו הזקופה ושיגור הררנ"ט לתא הנוסעים של הג'יפ, שנשא את מפקד הגזרה של ארגון הפתח' בבקעת הירדן, בעת פשיטה על מחנה המחבלים בוואדי יאבס. במקרה הראשון נענו, שמונה אנשים, כדי לפגוע במחבלים שחדרו לעבר ישובי דרום רמת-הגולן, בחסות עדרי צאן ובקר שחצו את נחל הרוקאד מסוריה לעבר רמת-הגולן. שיטת המחבלים היתה להיטמע במסגרת העדר כרועי צאן במהלך היום, ועם 'קיפול' העדר, לקראת ערב, היו המחבלים נשארים בשטח ומנצלים את חסות החשכה כדי לחדור פנימה ולבצע את זממם. הכוח שלי היה אמור, לאחר תנועת לילה, להסתתר בבית נטוש ששימש כנקודת פיצול בין המחבלים והעדר. התנועה היתה שקטה וללא בעיות. התגנבנו באיטיות לסריקת המבנה, וניצלנו את הזמן שנותר להסוואה ולארגון השטח, כדי שבעת ההיתקלות הצפויה במחבלים נוכל להפתיע אותם. פאצ'אנגה, בשל צבע עורו השחום, היה היחידי שלט נזקק להסוואת הפנים והידיים. אותו אפשר היה לגלות בלילה רק אם חייך... עקבתי אחרי הסבלנות שבה ניחן ושמחתי שהיה לידי בעת התארגנות הכוח למארב." ~ אורי שגיא מספר על חברו יעקב מרדכי ז"ל מתוך הספר "אורות בערפל" מאת אורי שגיא עמודים 89-90.
• "המחבלים לא איכזבו והחלו בטיפוס לעברנו בשעות אחר-הצהריים המאוחרות. שמחנו על כך, לאחר ההמתנה המתישה, ללא יכולת תנועה, במהלך היום. הופיעו שלוש דמויות, ובשניות הראשונות היה קושי לזהות מי הרועה האזרח שיוביל את העדר בחזרה, ומי הם שני המחבלים. היינו ביתרון, גם משום ההפתעה וגם משום שהשמש היתה בגבנו. השקט היה מתוח, וברור היה שצריך להתאפק ממש עד למגע בטווח אפס. אינני יודע בוודאות אם שתי הדמויות השיבו את נשמתן לבורא מאש כוחותינו, או כתוצאה מהתקף-לב. הרועה, היחיד שנותר בחיים בשלב הראשון, החל להימלט מזרחה. לא היה עוד טעם להסתתר. דלקנו אחריו וירינו בו מטווח ארבעים-חמישים מטר. הוא נראה נופל, אבל לא היה ברור אם הידרדר עד לתחתית המצוק. אספנו את הציוד, המתנו דקות מספר, ובחשיכה מוחלטת נענו בחזרה. כשהגענו לכביש באזור אלעל המתין לנו המח"ט, תיחקר בקצרה, ודווח לאלוף הפיקוד, דוד אלעזר ז"ל. דדו סבר שיש להביא את הגוויות (בתדריך העניין הושאר לשיקול דעתי), כדי לטשטש ככל שאפשר את הפעילות שלנו. חשבנו שזה מיותר ואפילו מסוכן, כי ברור שאי-אפשר להסתיר את עובדת ההיתקלות, וממילא בעקבות ההסתערות שלנו נותרו תרמילים שלא ניסינו כלל לאסוף. היחיד שנראה אדיש ושליו לאפשרות שנלך פעם נוספת היה פאצ'אנגה, אלא שלא היה צורך בסופו של דבר להעמיד את העניין למבחן." ~ אורי שגיא מספר על חברו יעקב מרדכי ז"ל מתוך הספר "אורות בערפל" מאת אורי שגיא עמודים 89-90.
• "בינתיים נוצרה דינמיקה, שתוך שעות ספורות הובילה לריכוז כוח שלנו יחד עם כוח הצנחנים וכוח סיירת מטכ"ל. עם הנעת נוהל הקרב הגיע שעתו היפה של צה"ל, שתמיד ידע להתכנס תחת מטרה מוגדרת ולהפיק מעצמו את המירב. הפקודות, התדריכים, התרגילים על מודל הביאו, תוך שעות ספורות ממש, להרגשה שאפשר יהיה לבצע את המשימה." ~ אורי שגיא מספר על מבצע אנטבה. מתוך הספר "אורות בערפל" מאת אורי שגיא עמודים 75-76.
• "בחרתי לעצמי את הכוח, שבעיקרו התבסס על מפקדים מכלל יחידות החטיבה וגרעין נוסף של לוחמים מסיירת גולני. במקרים כאלה עולה תמיד השאלה, האם לא נכון לשבץ למבצע כוח אורגני (פלוגה מאחד הגדודים, למשל) המקום ליצור נבחרות של מפקדים. אני סבור, היום כמו גם אז, שמבצעים מיוחדים מצדיקים בחירה של 'נבחרות', גם אם יש לוותר לשם כך על השלמות האורגנית של הכוחות. חיל הרגלים בכלל, והמפקדים בפרט, אמונים במקצועם על צוותים שונים ומגוונים, ולאחר מספר תרגולים, תוך התבססות על תרגולות ידועות, מגיעים לרמה טובה מאוד. לא פחות חשוב מכך היה הרצון לטפח שדרת מפקדים ולהקנות לה ניסיון, כי חלק גדול מן המפקדים ממשיכים בשירות-קבע ארוך, ויש חשיבות עצומה לנסיונם המבצעי ולמורשת שהם צוברים. דומני שזה גם היה בסיס השיקולים של דן שומרון, כאשר בחר את היחידות המשתתפות במבצע." ~ אורי שגיא מספר על מבצע אנטבה. מתוך הספר "אורות בערפל" מאת אורי שגיא עמוד 76.
• "רק עם הנחיתה בארץ, שהתקשורת היטיבה לתאר את ההתרגשות העצומה שהיתה כרוכה בה, התחלנו לעכל את משמעות הפעולה. מבחינתי, זו היתה הצהרה ערכית שצה"ל יעשה כל אשר לאל ידו כדי להגן על אזרחי מדינת ישראל, הצהרת הערכה רבה מאוד לכושר המודיעיני שאיפשר מבצע כזה בזמן כה קצר וליכולת הביצוע המוטסת של חיל האוויר. אשר לנו, האנשים שעל הקרקע, דומה כי הוטלו עלינו מבצעים קשים ומסובכים יותר בעבר. אל יובן מדברי שאני מקל-ראש או מזלזל במבצע אנטבה, ברם יכולת ביצוע מורכבת נדרשה כבר בעבר, ולא היתה טעונה הוכחה." ~ אורי שגיא מספר על מבצע אנטבה. מתוך הספר "אורות בערפל" מאת אורי שגיא עמוד 79.
• "אני מודע היטב לכך שכאשר אין מדברים ואין משתפים, מתגברת עוד יותר תחושת ה'לבד', אבל פיתחתי קוד תקשורת מיוחד עם אלה שעברו חוויות דומות לשלי. כשאני פוגש, ולו לאחר שנים של ניתוק, חבר שהיה אתי בגולני, אנחנו לא זקוקים למילים. די בכך שנביט זה לזה בעיניים, וכל פער השנים נמחק. עם האנשים מגולני, שעברו עימי את מה שאני עברתי, אני מרגיש הכי בטוח, הכי חזק. שם מקבלים אותי נטו, כי אלה החברים שלי מהסיירת, שיודעים, מבינים ומרגישים על מה בדיוק אני מדבר ולמה בדיוק אני מתכוון, גם כשאני שותק ולא משתף בכל פרטי הפרטים. בחברתם, המלה בדידות נמחקת מן המילון הפרטי שלי." ~ מתוך ספרו "אורות בערפל", הוצאת "ידיעות ספרים", 1998, עמוד 23.
• "השנים הארוכות במדים לימדו אותי לא לחשוש להביע את דעתי. בכלל, המלה פחד לא היתה זרה לי במשך תקופה ארוכה מאוד. בתור מ"מ, מ"פ ואפילו מג"ד, הייתי עסוק כולי רק במבצע שהובלתי, הדחקתי פחדים ולא התלבטתי עם עצמי. כשהתבגרתי, קיבלתי תפקידי פיקוד בכירים יותר והתחלתי לשלוח בעצמי אנשים אל מעבר לגבול, התחילו לעלות ולצוף שאלות שעימן לא התעסקתי בעבר. כראש אמ"ן שלחתי אנשים אל מעבר לגבול, לפעולות חשאיות, שרק אני ומתי מעט במדינה כולה ידעו מה הן, מה חשיבותן ומה הסיכונים הכרוכים בהן. כראש אמ"ן ידעתי בדיוק, יותר מכל אחד אחר, מה הן הסכנות, ומה הסיכויים לחזור בשלום. ככלל, אין אנו מהמרים בחיי אדם, ואין אנו שולחים אנשים מעבר לגבול, אם אין לנו יסוד מוצק להאמין שהם יחזרו. אבל הבלתי-נודע והבלתי-צפוי תמיד קיימים ברקע. הדרך שלי להתמודד עם זה היתה שונה מזו של מפקדים אחרים: הקפדתי להכיר כל פרט במבצע, זעיר ככל שיהיה, ועוד יותר מכך - הקפדתי להכיר את האנשים המשתתפים בו. בהיותי ראש אמ"ן היו נוהגים לומר בסיירת מטכ"ל, 'הנה בא המ"פ של גולני...' לא התביישתי. להפך, ראיתי זאת כשבח, גם אם לא זאת היתה כוונת האומרים. בדקתי בדקדקנות את תפידו של כל אחד בכוח, ערכתי ביקורים אצל הכוח המבצע, הרבה מעבר למה שמקובל וצריך אצל אלוף, ישבתי איתם אינספור שעות, ימים ולילות, בעיקר בשביל עצמי. זה עזר לי להיות בטוח בהחלטות שבסופו של דבר היו שלי בלבד." ~ מתוך הספר "אורות בערפל" מאת אורי שגיא עמודים 19-20.

משנתו הצבאית

• "ראוי שתתקיים בנו הדוגמה האישית. היא התמצית של היכולת להניע את כל האנשים אל מול מה שלעתים הינו בלתי אנושי. לקום ולהסתער, כמו אביך, עם תעצומות נפש, אל מול מה שנחשב בלתי אנושי – האויב שיורה – הוא דבר שאני מגדירו כבלתי אנושי. אם תגידו לי אחרת אומר שעולם המושגים שלכם בלתי אנושי. ובכל זאת אנשים מונעים, קמים ומסתערים, כי בעיניהם אין אלטרנטיבה להסתערות. זה מתקיים בכפר יובל, זה מתקיים במשפחה, זה קיים בגולני ובסיירת גולני תוך שמירה קפדנית על והצנע לכת." ~ מתוך ספרו "אורות בערפל" עמודים 87-88.
• "אלא שאם אין קמח אין תורה, אי אפשר לו לקצין הרצוי בעיני, מבלי שתתקיים בו רמה גבוהה מאוד של מקצועיות. נגמלנו, אני מקווה, מתחושת ה'יהיה בסדר' שבאמצעות רוח היחידה, אומץ הלב והאמונה בלבד אפשר יהיה לעמוד במשימות תוך שמירה מרבית על חיי חיילינו. שהרי המקצוע הצבאי, הוא נרכש ומצטבר ואי-אפשר להידרש אליו רק תוך כדי אמונה בכושר המנהיגות שהיא ככלות הכל אומנות." ~ מתוך ספרו "אורות בערפל" עמודים 114.
• "תוקף הנסיבות נתן לי את את התחושה שאני רוצה לומר למשה ('בוגי') יעלון - מחליפי, אדם, לוחם, מפקד מהטובים שיש לנו, שהרשים אותי מאוד באישיותו במהלך תפקידי כמפקד חילות השדה וכראש אמ"ן - כי אני מתיימר לתאר סטריאוטיפ של ראש אמ"ן: 'אתה ודאי תבחין, בוגי, שנבדל ראש אמ"ן מהכפופים לו במידת נשיאת מושג האחריות. מושג אחריותו של ראש אמ"ן נראה לי מצדיק את הפרשנות המרחיבה ולא המצמצמת, שאותה הבנתי מתיאורו של ראש אמ"ן, אלי זעירא, בספרו אודות מלחמת יום הכיפורים. ואתה תבין במלוא החריפות את מושג הבדידות, ובעיקר כל אימת שתצטרך להכריע על פעילות מבצעית רגישה או לעמוד על דעתך גם אם אינה פופולארית. אני משוכנע שמתקיימת בך ישרות-הדרך שהינה מצרך נדרש מראש אמ"ן, אבל גם ממליץ בפניף שלא להירתע מהפגנת יושר אינטלקטואלי ואפילו אומץ-לב אזרחי, לבשר בשורות העומדות בסתירה למערכת הציפיות של הסובבים אותך ובעיקר אלה שמעליך. הרי יש הבדל ניכר באם מצליחים לעמוד במבחן הידיעה לבין הנחלת המודעות, או אם תרצה, המשמעות הנובעת מהידיעה לדרג המחליט, שאחרי ככלות הכל הוא הנושא באחריות. אני סבור, בוגי, שיש גם לנו את הזכות לטעות כבני אדם, אלא שזה לא יכול לשמש לנו סימן-דרך מקל בבואנו להשתמש בזכות המפוקפקת הזו." ~ האלוף אורי שגיא למשה יעלון בעת שהלה החליף אותו בתפקיד ראש אמ"ן. מתוך הספר "אורות בערפל" מאת אורי שגיא עמודים 319-320.
• "צה"ל צריך אימון הקמה." ~ לאחר מלחמת לבנון השנייה.
• "אני דורש, כאזרח המדינה, לדעת לאן העגלה הזאת נוסעת. אם אין ברירה, אנחנו נילחם. אבל אם יש ברירה, ואנחנו מחמיצים אותה, לא יסולח." ~ מתוך (ראיון לביטאון "הלוחם").
• "מצאנו שהמטה הכללי ביצע שינויים במבנה הצבא בתקופה כה רגישה. צה"ל זקוק לאימון הקמה ואנחנו מתנדבים." ~ (ראיון).
• "ישראל לא התכוננה למבצע הזה. הוא לא נראה כמו מלחמה, אלא כתגובה. מצאנו את עצמנו מנסים לטפל בבעיה מבלי להיות מוכנים לה. הממשלה לא הגדירה מטרות לצבא, למרות שהצבא ניסה. היה פער בלתי ניתן לגישור בין ציפיות הציבור למטרות שהוצבו. היתה אי-הכנה של העורף. הצבא מצא את עצמו לא כשיר, לא מוכן ולא הכיר את השטח. כמעט ונגררנו למלחמה מול מדינה מבלי להיות ערוכים לכך. במקום לטפל באבא של הילד הסורר, מצאנו את עצמנו רצים אחרי הילד – חיזבאללה." ~ (ראיון).
• "ובכלל, איזה תוקף מוסרי יש לחוקרי 'מדעי' ההתנהגות והפסיכולוגים לנסות לנבא מי יעמוד טוב יותר במבחן הלחימה? במקרה הטוב הם יכולים לנתח את הנתונים האישיים ולסייע בידינו להעריך התאמת החיילים למקצועות השונים ואולי אף למסלולי פיקוד. הייתי עד לחוסר תפקוד, עד כדי קריסה, של יחידות מובחרות על מפקדיהן בעת לחימה שאליה כנראה לא הוכנו מספיק מבחינה מנטלית, ולעומת זאת - לכושר לחימה מצוין של חיילים פשוטים בתעלות סוריות מבוצרות בתל-עזזיאת ותל-פאחר ב-1967, או ישיבה במעוזים ובמוצבים תחת אש כבדה במלחמת ההתשה, שלא לדבר על מלחמת יום הכיפורים ב-1973, כאשר מפקדי וחיילי יחידות השדה, בגופם ובנפשם, הם שנשאו את המדינה על כפיים. מאומה ממה שקרה בשנים שלאחר מכן אין בו כדי לסתור את אמונתי, שהזדהות האנשים, תחושת ההשתייכות שלהם, ולא פחות מזה יכולת מפקדיהם להניע אותם אל מול הבלתי-אנושי, הינם הכוח העיקרי ולא עוד." ~ מתוך הספר "אורות בערפל" מאת אורי שגיא עמוד 42.
• "בגולני חונכנו לדעת וחינכנו להבין שאם האנשים אינם מאחורינו, אנחנו ניכשל. תמיד חשבתי שחובתי המוסרית היא לנסות ולהביא את כל הלוחמים לקו הגמר. לא הרשיתי להדיח אנשים, לנפות, לברור בשרירות-לב, גם משום שאי-אפשר היה להעמיד לנו תחליף טוב יותר, וגם מפני שבסופו של דבר הבנתי שהבעיה והאתגר הם בעיקרם שלי, כי כמעט כל אדם בריא בגופו וברוחו מסוגל להיות לוחם, גם אם זה דורש קצת יותר סבלנות, מאמצים ותשומת-לב. בפעולות התגמול בשנים 65'-66', במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה (משום מה נשכחת ובלתי-מוכרת על-ידי כותבי ההיסטוריה), מלחמת יום הכיפורים, בואכה מבצע אנטבה ופעולות ביטחון שוטף והמבחנים הבלתי-פוסקים בלבנון, לפני מבצע שלום הגליל 1982 ולאחריו, הרובאים של גולני המה עדי, שאין אתגר שלא יכלו לו." ~ מתוך הספר "אורות בערפל" מאת אורי שגיא עמודים 42-43.
• "כיום, כשמדברים בכלי-התקשורת על 'יחידה מובחרת', חושבים בדרך-כלל על סיירת מטכ"ל. התקשורת עשתה כל שבכוחה כדי לפאר ולהאדיר את שמה של היחידה הזאת. חלילה לי מלזלזל בה, באנשיה, במשימות שביצעה. היא היתה כפופה לי בעת היותי ראש אמ"ן. אבל כאשר נאלצתי לפרוש מתפקיד זה, אמרתי בטקס פרידה מסיירת מטכ"ל, שלטעמי, שם, בגולני, מתקיימת עוצמה אנושית בלתי-רגילה ובעצם 'לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה וחכם'. לא '11 המובחרים' - כך כינה עיתונאי אחד את מפקדי סיירת מטכ"ל לדורותיהם - הם תמצית הכוח שלנו. בעיני, היחידה המובחרת באמת, שגם נושאת על גבה את עול הביטחון השוטף, כמו גם מסתערת בראש המחנה, הינה יחידה של חיל רגלים, בין שמדובר בגולני, בין בצנחנים, גבעתי, נח"ל ואחרים. מעולם לא הבנתי מדוע מבצעים מיוחדים של יחידות מיוחדות זוכים לקטגוריה של 'מבצעי איכות', בעוד שהשאר, 'סתם', חיילי חי"ר או טנקיסטים, כמו גם אנשי הנדסה והתותחנים, הינם בדירוג אחר, בהתאם לקביעה שרירותית של התקשורת. אני גם סבור שהמבחן והאתגר שלמולו עומדים המפקדים ביחידות חי"ר הינו נוקב ותובעני מאין כמוהו, וקשה מאוד למפקד להוליך שולל את פקודיו ואפילו את מפקדיו." ~ מתוך הספר "אורות בערפל" מאת אורי שגיא עמוד 41.
• "אבא לא זכה לקרוא את 'רומן רוסי' ו'עשיו' של מאיר שלו (יוצא סיירת גולני, שנפצע במהלך שירותו), אך דומני שיכול היה לכתוב ספר משלו אודות המירקם החברתי והחקלאי של ראשוני המתיישבים במושבים, במושבות ובקיבוצים, שסיפקו לנו אתוס כה איכותי עד שהפך למיתוס, שלא בהכרח מעוגן במציאות שאותה אנחנו מכירים היום." ~ מתוך ספרו "אורות בערפל", הוצאת "ידיעות ספרים", 1998, עמוד 29.
• "אבל אם עלי לתמצת, ולומר מה הדבר הכי חשוב בעיני שאתם איתו תצאו מפה, הייתי מסתפק בצמד מילים - דוגמה אישית!" ~ מתוך נאום שנשא בשנת 1991 בפני בוגרי קורס קציני חי"ר בבה"ד 1 שתועד בסרט התיעודי להיות קצין.
• "אם ארז צוקרמן יכול לפקד על אוגדה משוריינת כנראה שהתפקיד הזה איבד כל משמעות" ~ לאחר מלחמת לבנון השנייה. מתוך הספר "שבויים בלבנון" מאת עפר שלח ויואב לימור, עמוד 360.
• "דובר צה"ל משקר, כהרגלו" ~בעקבות הודעת דובר צה"ל בעניין אסון צאלים ב'. מתוך הכתבה "צה"ל משקר, כהרגלו" מאת יוסי גורביץ, מתוך אתר "ערוץ 10", 25.06.2006 (מקור).
• "מר ברק, טול קורה מבין עיניך. הנח לצה"ל." ~ על מעורבותו של שר הביטחון ברק בפרשת מסמך הרפז בעת ערב לציון 60 שנה לסיירת גולני. מתוך כתבה מאת אנשיל פפר, (גולני גולני שלי: יום הולדת 60 לסיירת), "הארץ", 03.09.2010.
• "לעלות לחרמון בלילה ולתקוף את הצבא הסורי, זה נגד הטבע האנושי. לכך דרוש כוח מנהיגותי יוצא דופן, שיגרום לחייל להרגיש שאין לו יכולת שלא לבצע - ולצאת לבצע דבר שייתכן שלא יחזור ממנו. ואז לא אומרים לכם, תדעו, 150 חיילים לא יחזרו. פה אומרים, רק 500 ימותו. אני גר באזור סיכון, לא ככה מדברים. ואני גם לא אוהב שמדברים אלי ממרומי השררה. שידברו אתנו, לא אלינו, ושיפסיקו לצייר הכל בשחור או לבן, להיות או לחדול, יש גוונים. אנחנו מדינה חזקה שיודעת מתי לא להפעיל כוח צבאי. והעיקר - לא בהיסטריה. אני מקווה שאין שיקולים זרים." ~ מתוך הכתבה "ראש אמ"ן לשעבר: אי אפשר לסמוך על נתניהו וברק, הם מפזרים היסטריה וחרדה" מאת אמיר אורן, "הארץ", 17 באוגוסט 2012 (מקור).
• "אני מחזור מאי, גולני - לא הצטיינו בכתיבה." ~ בתשובה לשאלה האם כתב את מסמך הרפז. מתוך הכתבה "ראש אמ"ן לשעבר: אי אפשר לסמוך על נתניהו וברק, הם מפזרים היסטריה וחרדה" מאת אמיר אורן, "הארץ", 17 באוגוסט 2012 (מקור).

המשא ומתן עם סוריה (שנת 2000)

• "ישראל מלקה את עצמה אחרי כישלונות צבאיים במלחמות. תראה מה קרה בוועדות החקירה שקמו בעקבות מלחמת לבנון השנייה ובעקבות מלחמת יום כיפור. לצערי ישראל לא בודקת את עצמה אחרי כישלונות מדיניים אסטרטגיים. אני חושב שבשנת 2000 זה היה כישלון מדיני אסטרטגי מהמעלה הראשונה של מדינת ישראל".
• "זה לא נפל על סוגיית צפון־מזרח הכינרת, למרות שזה מה שכולם טוענים. זה לא נכון. היו פתרונות. צריך היה אחרי ההבנות לשכנע את דעת הקהל. את זה המנהיגים שלנו לא העזו לעשות, או לא הצליחו. "
• "השאלה היא איננה רמת הגולן. תמיד שואלים אותי האם לדעתי צריך לסגת מרמת הגולן תמורת הסכם שלום. לכולם ברור שזה יידרש. גם אני אוהב את רמת הגולן. לחמתי ברמת הגולן. אני חושב שלי ולחברים שלי, ובעיקר לאלה שנהרגו ונפצעו שם, יש זכות מוסרית להביע את דעתנו. הוויכוח הוא לא על רמת הגולן, הוויכוח הוא על ביטחון מדינת ישראל. מה דרוש למדינה. אגיד את זה ככה, בהיעדר הסכם שלום עם סוריה, אסור לוותר כהוא זה, אפילו לא על סנטימטר אחד משטח רמת הגולן. אבל המחיר שיידרש כדי להביא את השלום ואת ההסדר המדיני הוא מחיר כואב"
• "אני מבין שבהרבה מקומות נצטרך להגיע לפשרה עם שכנינו ועל חלק מהחלום שלנו נצטרך לוותר. דין צומת תפוח הוא לא כמו דינו של קיבוץ דגניה, שבעיני הוא אחד מאבני היסוד של הציונות. אם מנרה תיפול - נכשלנו. אם תיפול חמדיה - נכשלנו. אם לשם לא יבואו בנים ויתיישבו, עם או בלי קשר למכסת המים, עם או בלי קשר לפיצוי בגין שינוי ייעוד הקרקע - גם אז נכשלנו. היישובים האלה, כל היישובים האלה, צריכים לעגן כל יום מחדש את הזכויות שלנו כאן, בארץ הזאת, לאו דווקא כחקלאים, אלא כיהודים וכישראלים." ~ מתוך ספרו "היד שקפאה", הוצאת "ידיעות ספרים", 2011, עמוד 132.
• "לירושלים יש כל מיני סוגי פתרונות. אבל מי שחושב שאנחנו נוכל להתקיים ולשמר את ירושלים מאוחדת במתכונת החד־צדדית, לא יודע מה הוא סח. הוא לא חי באותה מציאות שאני מבין אותה. מי שמשתמש במנטרות וסיסמאות של עיר שחוברה לה יחדיו, כנראה חי בירושלים אחרת ממה שאני מכיר" ~ מתוך הכתבה "היינו קרובים להסכם עם סוריה הרבה יותר ממה שהציבור יודע" מאת אבי צור, "ביטאון הלוחם", ‏ אפריל 2010 - גיליון 222, כפי שהועלה באתר "תנועה לשלום ישראל-סוריה", (מקור).
• "משום שראויה מדינת ישראל, אחרי למעלה מ-56 שנה של קיומה פה. אחרי שהיא התיישבה. התנועה הציונית הגיעה להצלחה בלתי רגילה, על כל שבטיה ופלגיה. ולא תיארתי את השבט של ישראל הוותיקה שעשה פנומן מבחינה ציונית - קלט בשנות החמישים קרוב לשני מיליון יהודים. יותר מוצלח פחות מוצלח, אבל עובדה כעת חיה, כך מדינת ישראל מתקדמת. אם כך אני סבור, כמו על כל תוכנית שהיתה בעידן המודרני של מדינת ישראל, אני יכול למנות לא רק את תוכנית ההתנתקות אלא על תוכניות נוספות את כל הפגמים. תוכנית אוסלו היתה תוכנית רעה. תוכנית מבצע קדש, 1956, היתה תוכנית רעה. תוכנית מבצע שלום הגליל, היתה כנראה תוכנית לא מספיק טובה, בלשון המעטה. אבל מדינת ישראל חיה ונושמת ומתקיימת. תוכנית ההתנתקות יש בה את כל הפגמים האפשריים, אבל יש בה ניסיון לחתור לפיתרון לייצוב הגבולות, להגדרת הבעלות, להגדרת השייכות וליכולת שלנו להפנים את התשומות פנימה שמדינה הזאת תתקיים באותה איכות שאני כל כך מודאג מסדיקתה" ~ בהרצאה במכון ון-ליר ביום עיון בנושא תוכנית ההתנתקות שהתקיים ב-21 בפברואר 2005 (מקור).

הספד למפקדו וחברו האלוף אמיר דרורי

• "אחינו הבכור אמיר, אנא זכור חסד נעורים, הליכתנו במדבר אחריך ארבעים שנה בדרך לא זרועה. רציתי לדבר על הדוגמא האישית, הצניעות והיושר. תבעת מפיקודך עד כלות ולעצמך לא נטלת ולא כלום. רבים סבורים שהאמת אין בלתה היא אופציה בשלל אפשרויות אך בעבורך, כפי שהקרנת לנו, הינה אחת ויחידה אולטימטיבית. אני חפץ להגן בשמך על זכות השתיקה. כמובן לא במונחים המשפטיים המוכרים לנו היום. ביליתי במחיצתך דקות, שעות וימים של שתיקה. אינכם מבינים את עוצמתה של זו, ואני מדבר כאן אליך ומסביבי צילה אשתך וילדיך גילי, דניה, אסא וכל משפחת גולני וחבריך ממחוזות אחרים, אבל אני מדבר גם עליך. זו, כך אני מבטיח, פעם ראשונה ואחרונה שאני ממרה את פיך ומדבר כה הרבה. אכן, אמרת לי כי כשאין מה לומר עדיף לשתוק, אבל השתיקות היו חזקות ממילים. שתיקה של דאגה, שתיקה של שמחה, שתיקה של עצב או סתם תקשורת המובנת רק ליודעי חן. רשת הקשת המבצעית של גולני כשקותי (אלוף יקותיאל אדם ז"ל) שתקן בזכות עצמו, אתה מג"ד 13, אנוכי מפקד הסיירת המנסה אף הוא לשתוק ומאמצים אלינו שתקן מפורסם כיודק'ה פלד (תא"ל במיל') שהביא את השתיקה והתקשורת הבין אישית לשיאים חדשים. כן, זו התקשורת במיטבה, רמזים, קטעי דברים, 'ממני תראו וכך תעשו', והפלא ופלא - הבנו כל דבר. מי שהתקשה בהבנה נאלץ להסתגל." ~ הספד שנשא על קברו של מפקדו וחברו אלוף (מיל') אמיר דרורי (מקור).
• "אמיר, גובה קומתך היה נמוך ללא שיער מכושר האיפוק, הסבלנות והסובלנות. נהגנו להתלוצץ ולומר שאפילו מפקד לא מוצלח לא יכול לפגוע ולהחליש את חטיבת גולני. מי שלא ידעך טעה שמא הינך חסר רגישות לאחרים ולא הוא. כססת ציפורניים עד זוב דם ובלבד שתשלוט ברגשותייך ויצרך. לא ראיתיך מעודי יוצא מהכלים. ב'חפ"ק ארמון' בפיקוד הצפון, בעת מלחמת לבנון 1982, מעיקים עליך בעלי הסמכות בתדירות ובעוצמה בלתי אפשריים ואתה בשלוות הרוח לאחר עזיבתם מנחה המפקדים. ומתוך לויאליות מוחלטת לדרג המדיני, את דעתך אודות עוללות המלחמה והתנהגות אנשים מסוימים, שמרת לעצמך עד שפרשת והגעת למסקנה שראוי להעלות נקודת מבטך על הכתב, אך לא הצלחת להשלים זאת עד כדי כתיבת ספר. אומץ ליבך בלחימה היה יוצא דופן. מרבותינו, למען האמת, די מפחדים. שומו שמיים, הפגזים נופלים, אנשים נפגעים ואתה עומד זקוף ומדבר עימי. האינסטינקט לשרוד כמעט מוביל להשתטח אחרי סלע או גומחה אבל לכל הרוחות אתה עומד וממשיך לדבר כאילו כלום. התביישתי שלא לנהוג כמוך, כמו גם העובדה שהיית המפקד היחידי במהלך שירותי שהביא אותי להתבייש שלא לבצע את מה שאמרת. אהבת ארץ ישראל אהבה שאין למעלה הימנה. לטעמי אהבת אותה יותר מהרבה אנשים שמדברים בשמה לאחרונה, אהבת פרח, עץ, שביל, סלע, עתיקות והיסטוריה אהבת מתוך ידיעה ולא מתוך אמונה בלבד. ניסינו, בעיקר החברים מגולני, בעת הטיולים המשותפים במהלך השנים האחרונות להפתיע אותך ב'חידושים' ובגילויים. תמיד החיוך השקט שלך נתן להבין שגם כאן הקדמת אותנו. גם זו אהבה שאיננה תלויה בדבר." ~ הספד שנשא על קברו של מפקדו וחברו אלוף (מיל') אמיר דרורי (מקור).
• "אהבת את האנשים, את השייכות. ציון חמישים שנה לחטיבת גולני כינס עשרות אלפי אנשים לגני התערוכה בתל אביב. זר לא יבין זאת אך מי ששייך חש את אהבת האנשים אליך, והם הרעיפו זאת בדרך הכל כך מיוחדת של חטיבת גולני. אין לי ספק שבאותו ערב היית ראשון בין שווים. חטיבת גולני ידעה מפקדים רבים, מנוסים ואמיצים. אך רק יחידים ובראשם אתה ידעו לא רק להנהיג אותה אלה גם להקפיצה שנות דור קדימה במעלה ההר. מה לי להכביר מילים, לו רק יכולת לראות את כל המפקדים של גולני לדורותיה ניצבים כאן לצידך בדממה וכאב. ידעת את חוכמת הפשטות במבצעים המורכבים והמסובכים ביותר בין אם ב- 1965 בפשיטה לשונה כשקרס הגשר על הירדן פשוט קמת ועברנו את נהר הירדן בכוחות שיש לנו, או בלחימה לכבוש את רמת הגולן ב- 1967 היית בכל מקום, ובמלחמת ההתשה בתעלה כמג"ד השגת את היעד לסיים את הפעילות שם ללא הרוגים בגזרה שתבעה קורבנות רבים. 1973-1971 בעת היותך מפקד חטיבת גולני, ואנוכי מג"ד 13, לא הצלחתי להיות לידך במבחן העליון בחרמון. אני מבקש להתנצל, אמיר, שלא הייתי לידך ברגעים הקשים האלה וזה רודף אותי עד היום. כשחזרנו מהפשיטה באנטבה 1976 התקשרת ואפילו אתה לא הצלחת להסתיר קורת רוח ואמרת רק- 'סוף סוף'. החלפתי אותך, אמיר, בלא מעט תפקידים, אף פעם ולו יחידה לא עשיתי זאת כמוך. נוח על משכבך בשלום." ~ הספד שנשא על קברו של מפקדו וחברו אלוף (מיל') אמיר דרורי (מקור).

נאמר עליו

• "אורי שגיא שימש לי דוגמה למקצועיות. ממנו למדתי לא רק איך עושים דברים אלא גם למה, מעומקי הטכנוטקטיקה ועד לאסטרטגיה." ~ רא"ל גבי אשכנזי על מפקדו שגיא (מקור).
• "ובעניין של אורי, אני חושב שדור שלם של מפקדים בגולני יש בו עד היום הפנמה מאוד עמוקה של איכויות שהוא הטביע. בכל הנוגע לדוגמה אישית, למקצועיות ולתעוזה הוא היה המפקד האולטימטיווי." ~ אפי איתם על מפקדו שגיא. מתוך הכתבה "אלוף (בעזרת השם)", מאת אביחי בקר, "הארץ" 06.11.1998 (מקור).

קישורים חיצוניים

ערך בוויקיפדיה: אורי שגיא

תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אורי שגיא