פתיחת התפריט הראשי

אפי איתם

תת אלוף במילואים ופוליטיקאי ישראלי; בעל עיטור המופת
אפי איתם

אפי איתם (נולד כאפרים פיין ב־25 ביולי 1952), תת-אלוף (מיל') בצה"ל, בעל עיטור המופת, חבר הכנסת לשעבר, שר בממשלת ישראל (2002 - 2004), יושב ראש המפד"ל(וצ) (2002 - 2004) ויושב ראש מפלגת אח"י שהיא חלק מהליכוד.

תוכן עניינים

ראיון ב"הארץ"עריכה

ב־20 במרץ 2002 התראיין איתם לארי שביט מעיתון "הארץ"

  • על יאסר ערפאת: "אני רואה פה דבר מוסרי. אומרים שהכיבוש משחית. אני אומר שאי מלחמה ברוצחים משחיתה. כאשר רוצח המונים יושב ברמאללה ונהנה מסוג של חסינות זו שחיתות. הרי האיש הזה הוא רוצח. רוצח רוצח רוצח. אז צריך לקחת אותו ולהעמיד אותו לדין. במה הוא שונה מאייכמן? במה? אני לא הייתי נבהל אם היו דנים אותו לתלייה."

על ערביי ישראלעריכה

  • " אני אומר שההנהגה של המיעוט הזה [ערביי ישראל] מביאה אותו לבגידה בברית שכרת עם מדינת ישראל. ממש בגידה. לכן, אם לא נציב בפני ערביי ישראל תמרור הם עלולים לחצות קווים שאחר כך, כאשר נצטרך לסמן אותם מחדש, ניאלץ לעסוק במאבק קשה מאוד עם אנשים שהם אזרחי המדינה."
  • "אני אומר שערביי ישראל הם במידה רבה הפצצה המתקתקת מתחת לכל הסדר הדמוקרטי והישראלי שבתוך הקו הירוק. כבר היום בגליל ובנגב נוצרת אוטונומיה דה פקטו שלהם אשר עלולה להפוך את מדינת ישראל שבפועל לבועת גוש דן. [...] לכן אני אומר שבפני מדינת ישראל עומד כאן איום קיומי המתאפיין בכך שהוא איום חמקני. ואיומים חמקניים טבעם שהם דומים לסרטן. סרטן זה סוג של מחלה שרוב האנשים שמתים ממנה מתים בגלל שהאבחון היה מאוחר מדי. כאשר מבינים את גודל האיום כבר מאוחר מדי לטפל בו." ~ בעקבות אירועי אוקטובר 2000
  • "יבוא יום ונגרש אתכם מהבית הזה וגם מהבית הלאומי של העם היהודי." ~ דיון בכנסת, מרץ 2008 [1]

על אמונהעריכה

  • "[עולם בלי יהודים הוא] עולם מת. בלי היהודים העולם לא יכול לחיות. זה כמו לומר לאדם תחיה בלי נשמה. תהיה מכונה, תהיה רובוט. עולם בלי יהודים הוא עולם של רובוטים. עולם מת."
  • "מדינת ישראל היא מדינתו של הקדוש ברוך הוא."
  • "ודאי, ודאי. בשבילי מדינת ישראל היא גילוי השגחת השם בהיסטוריה. היא התגלמות ההשגחה האלוקית בתוך סדר החיים האנושיים. ומדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו. היא הביטוי לפעולת השם בעולם. לי יש תפישה עקרונית לגבי התקופה שאני חי בה שהיא התקופה הכי מרתקת והכי מדהימה שעם ישראל חי בה מעודו. אני חש שמול עיניי מתרחש התהליך הכי משמעותי של תיקון עולם זה אלפיים שנה." ~ תשובה לשאלה "אתה רואה גאולה?"

על מלחמהעריכה

  • "מצד אחד המלחמה היא נוראה. שוכב לידך מישהו ופתאום פורחת לו איזו שושנה קטנטנה על המצח והוא איננו. הוא לא יחזור. זה האובדן הכי נורא שיכול להיות. אבל מצד שני זה ודאי לא דומה לרצח וגם לא למוות ברעידת אדמה ולא לכל מיני מיתות של היחיד. כי בימים קשים, ימי רעה, יש גם איזו גדולה. אני לא יודע בדיוק מה המילה כאן. באנגלית אומרים 'Glory'. אולי 'שגב'. כן, 'שגב'. יש במלחמה איזו הופעה של הדברים שהם הנשגבים שבאדם."
  • "עד היום הדבר שגורם לעיניים שלי להתלחלח הוא כשאני רואה אנשים צעירים עמוסי פק"לים ההולכים לפעולה והופכים לצלליות על קו האופק. זה כל כך דרמטי בעיניי, זה הדבר שהכי מרגש אותי. כי זה ניסיון העקידה. כל פעם מחדש זה ניסיון העקידה. ובדבר הזה יש איזו עלייה. איזה עולה. קח את המילה לקרב. מצד אחד יש בה את ההקשרים הכי נוראים של אובדן חיים. אבל מצד שני יש בה התקרבות. יש בה משהו שמקרב אותך לליבת האמיתיות שלך. ליבת טעם החיים שלך."
  • "כשהייתי סגן צעיר במלחמת יום הכיפורים ובלמתי עם בזוקה את הטנקים הסוריים על הגדרות של מחנה נפח הייתה לי תחושת התעלות. אני מוכרח להגיד את זה. זו לא חדוות מלחמה. אני לא מציע ליזום קרבות בשביל זה. אבל אני באותו רגע חשתי איזה סיפוק ושמחה מוחלטים. בהתחלה היה פחד. לא הפחד למות אלא הפחד לפשל. הפחד שלא אצליח לעצור אותם. אבל אחר כך ירד עליי איזה שקט כזה. ופתאום הכול התחבר לי. עין גב וחרב הנצורים ואין עם נסוג מחפירות חייו. לא שחשבתי באותו רגע במושגים האלה, אבל פתאום הכול היה ברור ונהיר. הרגשתי שאני עושה את הדבר שבשבילו באתי לעולם."
  • "לא נולדתי למלחמה. אבל נולדתי לתוך סיפור שכל העניין שלו היה שאני אוכל יום אחד לעמוד ולהציל את עם ישראל. אצלי זה מאוד פשוט, לא בומבסטי. המלחמה הייתה קשה, אכזרית, נפלו בה חברים. לא שמחתי עליה עצמה. אבל דברים התגלגלו כך שלי יצא להיות בנקודה קריטית בגורל קרב שהיה קריטי למערכה כולה. כלומר היה מצב שבו אני נקראתי להציל את מדינת ישראל. ועמדתי בו. אז היו לי אחר כך בחיים שמחות של חתונה ושל לידת הילדים אבל אלה שמחות פרטיות, הן ללא השוואה כלל. כי באותו רגע הרגשתי שאני עומד בדיוק במקום שבו נולדתי להיות."

על ההתנתקותעריכה

  • "מדובר בגירוש של אלפי אנשים מבתיהם. חשוב מאוד להגיע להידברות, חשוב לעצב את כללי המאבק הזה באופן שמצד אחד יתנהל בנחישות רבה, ומצד שני שמדינת ישראל לא תרד לתהומות שאין מהם חזרה. לא מדובר בהשלמה עם ההתנתקות אלא להיפך, מדובר במאבק של המוני אנשים שייאבקו על הליכה אל המשך המאבק מתוך אחריות." [2]
  • "זה קרה בזכות הכרעה עמוקה, עקרונית, תורנית, מוסרית וציונית, שקיבלנו על עצמנו, שלא להרים ולו אצבע על חייל או שוטר. בכפר מימון עוצבה ונבחנה תפיסה זו הלכה למעשה, והפכה לאסטרטגיה של המאבק כולו. זוהי הכרעה היסטורית ותורנית, משום שהיא באה לתקן את שנאת החינם ששלחה אותנו לאלפיים שנות גלות. באמירת לאו מוחלט למלחמת אחים, ואפילו הדעת נטרפת והארץ נקרעת ואחינו מהרסינו ומחריבינו פותחים שער לאויב. זוהי גם הכרעה מוסרית ותורנית, הקובעת שעל הגנת העם והארץ ראוי להקריב את דמנו ולשפוך את דם אויבינו. אך כאשר יש ספק, או אפילו חשש שחלילה יישפך דם אחים, נקריב בכאב ובצער חלקים מהארץ האהובה שלנו עד שנוכל לשוב אליה." [3]
  • "לא נבהלנו משפעת השוטרים והסוסים, זה מצחיק לחשוב שציבור כמו שלנו, שנעריו קלי רגליים ובחוריו מלומדי מלחמה ואנשיו ונשותיו צלוקי פצמ"רים, מטענים וקברים פעורים, ייבהל מעימות פיזי עם שוטרים. הטענה הרדודה והרעה הזו מחטיאה את העיקר, ולכן גם כל־כך מסוכנת." [4]

כלליעריכה

  • "יש להפוך את רשימת החמאס הנבחרת לרשימת חיסול של צה"ל. רק חיסול כעת של מנהיגות הטרור הנבחרת תוכל להצמיח בעתיד הנהגה אחרת שוחרת שלום." ~ מתוך דיון בכנסת על אנטישמיות, בעקבות נצחון החמאס [5]
  • "אנחנו נצטרך לעשות שלושה דברים: לגרש את רוב רובם של ערביי יהודה ושומרון מכאן. אי־אפשר עם כל הערבים האלה ואי־אפשר לוותר על השטח, כי כבר ראינו מה הם עושים שם. חלקם אולי יוכלו להישאר בתנאים מסוימים, אבל רובם יצטרכו ללכת. נצטרך להכריע הכרעה נוספת, וזה לסלק את ערביי ישראל מהמערכת הפוליטית. גם כאן הדברים ברורים ופשוטים: גידלנו לנו גיס חמישי, חבר של בוגדים מהמעלה הראשונה, ולכן לא נוכל להמשיך לאשר נוכחות כל־כך עוינת וכל־כך גדולה בתוך המערכת הפוליטית של ישראל. הדבר השלישי: נצטרך לפעול פעולה שונה מכל מה שידענו עד היום אל מול האיום האיראני. אלה שלושה דברים שיחייבו שינוי במוסר המלחמה שלנו." ~ בטקס אזכרה לסגן עמיחי מרחביה, שנפל במלחמת לבנון השנייה [6]
  • "ואחר כך במלחמת יום הכיפורים פגישה חטופה ביער אודם ליד בוקעתה. לאחר קרבות הבלימה הקשים, רגע לפני תחילתה של מתקפת הנגד לתוככי סוריה, רגע לפני שהחל גלגל המלחמה הכבד לסוב אחור. ואמיר, בחסכנות של מילים: 'אפי מוכנים?'. ואני עונה לו: 'בגולני הולכים גם כשרטוב', מבזיק חיוך וממשיכים." ~ מתוך הספד שכתב לזכר האלוף אמיר דרורי (מקור)
  • "כשעזבתי את אוגדה 91, הייתי בעצם המפקד האחרון שראה את צה"ל נלחם בחיזבאללה. אחר כך באה הבריחה. במשך תקופה ארוכה הצלחנו, באמצעות פעילות אינטנסיבית של יחידות מיוחדות ורגילות ושימוש באמצעים מיוחדים בשטח, למנוע מחיזבאללה להגשים את מטרותיו. עצם המגע היומיומי, העובדה שהיתה לנו נוכחות מתמדת בשטח, שהיו כוחות ששהו לפעמים 90 שעות בתוך השיחים של הסלוקי ובסבך של שקיף א-נימל ושקיף הצלחאני, העובדה שכל הזמן היינו איתם במגע, לא אפשרה להם את מה שהם עשו אחר כך, את ההתבססות בשטח, את בניית מפלצת הטרור. את זה הם עשו רק אחרי שפינינו את השטח." ~ מתוך הכתבה מאת בן כספית, "פשוט להרוג", "מעריב, 15 בספטמבר 2006 (מקור)
  • "זה לא היה אידאלי, אבל לי לפחות היה ברור שהאלטרנטיבה קשה יותר. החיזבאללה ישתלט על השטח ויבנה מערך עצום מולנו. הלחימה הזו גבתה מחיזבאללה מחיר מאוד קשה. בשנה השלישית שבה שירתתי באוגדה היו להם 80 הרוגים, מול מספר מאוד נמוך של הרוגים שלנו. הם לא הצליחו למצוא פתרון לטכנולוגיה שלנו ולאיכות היחידות. זה תסכל אותם. אני יכול להגיד בוודאות שבאותה שנה שלישית שלי שם, השנה האחרונה שלי, ניצחנו בבירור את חיזבאללה. חד וחלק. ואז ברחנו. הסכין הצה"לית החלידה. כשאתה משתמש בה, היא מושחזת, שומרת וצוברת יכולות. כשאתה מאפסן אותה, היא מחלידה." ~ מתוך הכתבה מאת בן כספית, "פשוט להרוג", "מעריב, 15 בספטמבר 2006 (מקור)
  • "אחרי שעזבתי את אוגדה 91, ב־2001, עזבתי את הצבא. למרות שהייתי הקצין שעמד במשך קרוב לשלוש שנים בחזית הלחימה הכי אינטנסיבית, צה"ל, בפיקודו של מופז, לא מצא לי תפקיד. "אבל אני לא בא חשבון עם אף אחד בעניין האישי שלי, כי זה לא רק אני. שאל את עצמך איפה שמוליק זכאי (מפקד אוגדת עזה, שהתפטר ערב ההתנתקות - ב.כ) היום. מה שקרה זה שהקריטריונים לקידום מפקדים, ובמידה רבה גם השפה שבה דיברו על הלחימה עצמה, הלכו ושינו כיוון. "במלחמה הזו היו הרבה מאוד גילויי גבורה אישית ואיכות מפקדים בתחום הזוטר. אבל מה שקרה אחרי שברחנו מלבנון זה שהצבא חווה שינוי מנטלי. שינוי בבהירות הפשוטה, שבלעדיה המעשה הצבאי הופך להיות משהו מאוד אמורפי, מאוד בלתי ניתן למדידה. הבהירות הפשוטה של הלחימה, שאומרת שצריך להביא הישג מדיד." ~ מתוך הכתבה מאת בן כספית, "פשוט להרוג", "מעריב, 15 בספטמבר 2006 (מקור)
  • "כשאתה נלחם במחבלים, צריך להרוג אותם. זה פשוט. אין דרך אחרת. בהירות פשוטה זה גם כשמדובר בשטח, בהשמדת אויב, בלוח זמנים, בהשגת המטרות שהוצגו בפניך. אם הן לא הושגו, אתה יודע שהן לא הושגו. זו הקרקע שעל גבה אפשר לאלתר וליצור ולהיות מקוריים. זו הקרקע הבסיסית, ההבנה שמעשה המלחמה הוא מעשה שיש בו הישגים מחייבים, עמידה בפקודות, במטרות ובלוחות זמנים. הדבר הזה הלך ושינה את מקומו לטרמינולוגיה יותר רכה, שבה במקום לכבוש שטח אתה מחולל אפקטים." ~ מתוך הכתבה מאת בן כספית, "פשוט להרוג", "מעריב, 15 בספטמבר 2006 (מקור)
  • "כאשר שוקע אבק המלחמה האחרונה, מתברר כי הכשל המרכזי בצבא היה חוסר הכשרה של הפיקוד הבכיר. עובדה זו הביאה ל'בזבוז' רוח הלחימה והעוצמה הצבאית של חיילי המילואים והסדיר ואמצעי הלחימה שעמדו לרשותם." ~ על חוסר המוכנת של צה"ל למלחמת לבנון השנייה, מתוך הכתבה "הכשרת קציני צה"ל - כושלת", מאת אריק בנדר, "מעריב", 3 ביולי 2007 (מקור)
  • "ישנו הצבא שלנו, של לבנון, והצבא השני, שמורכב ממטומטמים חסרי מושג, שאינם מבינים מה עובר עלינו כאן." ~ על הדרך שבה צה"ל תופס את הלחימה בלבנון, מתוך הספר "קורי עכביש" מאת עמוס הראל ואבי יששכרוף, הוצאת "ידיעות אחרונות", 2008, עמוד 20
  • "אם לחפש רציונל לעובדה שאני בצבא הנה הסיבה. כשאתה שואל אותי מה קו העצירה שלי התשובה היא שהילדים שלי לעולם לא ייאלצו להרים ידיים. בתקופת האינתיפאדה כשהתגלגלה ההשתלחות בי, השיא היה כשבאחד העיתונים כינו אותי קלגס. אפילו אם ההשוואה לא הייתה רצונית, לפחות במשתמע מתחו קו ישר בין הרוצחים בתמונה לביני, דבר שגרם לי סבל עצום. לעומת זה העיכוב בדרגה הוא שולי. הילדים שלי גדלו בצל תאורי זוועה שציירו אותי כאדם שהמיט קלון על הצבא, כחובט ערבים, כמזוקן ברוטלי ומזרה אימים, כבריון גס ואטום, על זה אני לא סולח כי זה שקר מוחלט, בדיוק כמו הספר הזה שנמצא כאן על המדף, 'צדק תחת אש', שכתב מי שהיה אז הפרקליט הצבאי הראשי אמנון סטרשנוב. זה ששופט מכובד אורז שקר בכריכה קשה זה עדיין לא עושה אותו אמת." ~ מתוך הכתבה מאת אביחי בקר, "אלוף (בעזרת השם)", "הארץ", 6 בנובמבר 1998 (מקור)
  • "אז נכון שהייתי מעורב באירועים אלימים, מה לעשות שבעזה של תחילת האינתיפאדה זאת היתה הברירה היחידה. האלטרנטיבות האחרות היו או לברוח או לירות על מנת להרוג. מהשימוש באלות, עם כל כמה שזה מצער, אף אחד לא מת. אני טוען שכל מוכי עזה שבורי הידיים והרגליים מודים היום על שהם לא נהפכו אחר כך למאות ההרוגים החוקיים כביכול מכדורי פלסטיק, או אני לא יודע מה. את זה משום מה קל היה לעכל. הסטירה שנתתי לאותו ערבי, שלא הירפתה ממני שנים ארוכות, דווקא היא נשארה חרותה עמוק בתודעה הציבור. מוזר לי שאני עדיין צריך בכלל להסביר את זה אבל חשוב שיהיה ברור. אין לי אידיאולגיה של אכילת ערבים, מעולם לא היה כדבר הזה, לא על זה התחנכתי כילד בעין גב, ולא על זה אני מחנך את שמונת ילדי. אבל אתה לך תסביר, כשכל יום כותבים עליך בעיתון שאתה כזה. העניין שלי הובא פעמיים עד לערכאה העליונה ביותר של צדק במדינת ישראל, כל מינוי שלי בשנים האחרונות נידון בבג"ץ, השופטים גילגלו את העותרים מכל המדרגות. חשוב לי אחת ולתמיד להבהיר שמעולם לא הוגש נגדי כתב אישום, וממילא אף פעם לא הועמדתי לדין. מי שרוממות החוק בפיו היה מזמן צריך לרדת מהעניין, אבל לאנשים האלה, שאני לא אנקוב בשמותיהם, נוח יותר שתישאר מעלי מין עננה של אי בהירות. הם מעולם לא טרחו להיפגש איתי כדי לדעת במה הדברים אמורים. מי שניהל את המסע נגדי עשה את זה בדעה צלולה. הטיפול המיוחד שזכיתי לו, גם בצבא, לא רק מצד פוליטיקאים, קשור לחששות שקיימים אצל חלק מהאליטות המנהיגות בישראל מצמיחתן של מנהיגויות אלטרנטיביות. מה שהניע אותם היה לקטום את סיכוייה של הנהגה שאותה פירשו כמסוכנת." ~ מתוך הכתבה מאת אביחי בקר, "אלוף (בעזרת השם)", "הארץ", 6 בנובמבר 1998 (מקור)
  • "אני הוא המפקד הדתי הבכיר ביותר שהיה בצה"ל מאז הקמתו, ידידי יעקב עמידרור שכבר קיבל אלוף הוא קצין מטה מקצועי מאוד מוכשר, אבל הוא אף פעם לא פיקד על גייסות ומעולם גם לא נחשב לדמות החותרת לתפקיד הרמטכ"ל. עצם זה שאני הייתי התקדים והסמל לעלייתו של כוח חדש בצה"ל עורר פחדים וסימני שאלה. זה היה פילוס דרך, ומי שהולך בחוד ועוד בג'ונגל כה סבוך מטבע הדברים שהוא נשרט והוא עולה על מטענים. במידה רבה פילסתי דרך לדור שלם מפקדים חובשי כיפה. היום יש עשרות מח"טים, מג"דים ומ"פים, יש גם תא"לים ובקרוב יהיו עוד, אבל אם ניקח 10 שנים לאחור קשה היה למצוא מח"ט דתי. אתה שואל אותי אם הייתי מודע לכל העניין הזה? בהחלט, אני גם מודה שאפשר היה לעשות את הדברים בפרופיל נמוך יותר וביתר ענוה, אבל אז זה לא הייתי אני. יכולתי כמובן לשבת ולילל עד מחר, עשו לי ככה ועשו לי ככה, אבל אפשר היה גם להתבונן אל תוך הדבר הזה ולהבין שזו בחירה, שאם לא קרתה פרשת אפי פיין אז אין אפי פיין." ~ מתוך הכתבה מאת אביחי בקר, "אלוף (בעזרת השם)", "הארץ", 6 בנובמבר 1998 (מקור)
  • "אני לא מצטער ואני לא מתחרט. גם אסור שתכתוב שדפקו אותי בגלל שאני דתי. העניין הוא הרבה יותר עמוק. מעבר לצדקנות ולקנטרנות, אם אני מנסה ללמד סנגוריה על חלק מהאנשים האלה שיצאו נגדי, בכל זאת קיימת בעיה שראוי להתמודד איתה, והיא חובת הנאמנות הכפולה של אנשים כמוני למדינה ולתורה. זה לא יהיה נכון להתחיל את הדיון הזה מתוך הסד של 'מה תעשה אם עכשיו יתנו לך הוראה לפנות יישובים'. מתחייב כאן ליבון מאוד יסודי של השאלה איך לחבר את שני מקורות האמת האלה. לתפיסתי, הם לא נוגדים אלא משלימים. תורת ישראל במהותה לא יכולה להיות אנטי מדינת ישראל. להיפך. היא מחזקת אותה ונותנת לה עומק ואופק. בעתיד אם אגיע פעם להנהגה ציבורית יהיה לי קל יותר להביא לידי ביטוי את המחשבות שלי בנושא. זה לקח לי עשר שנים, חלק מזה בכפייה. בוקר אחד התעוררתי ואמרתי לאשתי 'התבגרתי'. היא שאלה מה זאת אומרת? עניתי לה שהיום אני כבר מוכן לקבל שעל הפסגה יש מקום לעוד מישהו מלבדי. אתה תופס מה זה בשבילי להודות בכך? היום יש לי סיפוק עצום שאני לא מריר ולא מתוסכל, האימון הזה לסבלנות, לצניעות ולאיפוק לאורך זמן יש לו ערך עצום לגבי ההתפתחות שלי, הרי על זה בדיוק אמר אלתרמן 'לזכור, לא רק לרע, ימי רעה'. הוא התכוון לזה שאפילו ממשבר אפשר להיבנות ולצמוח." ~ מתוך הכתבה מאת אביחי בקר, "אלוף (בעזרת השם)", "הארץ", 6 בנובמבר 1998 (מקור)
  • "השקט הזה שמפריע לכם ומתיש את הכוננות שלכם הוא דווקא הישג גדול מאוד בשבילנו. גלגלית היא לבנה חשובה מאוד בחומה. משמעות הישיבה שלכם פה היא להגן על הגבול הצפוני של מדינת ישראל, לאפשר לתושבי נהריה וקרית שמונה לנהל אורח חיים שבו גורם הביטחון הוא מטרד שולי לעומת אפילו בעיות שיניים. הקריטריון המרכזי להצלחה הוא לא אם מעניין או משעמם לכם, אלא מה קורה במנרה ובהגושרים. המצב הוא שיש לנו כאן הישג נדיר בתולדות המלחמה של צבאות נגד ארגוני גרילה, לא הרוסים באפגניסטן, לא האמריקאים בווייטנאם, לא הצרפתים בהודו-סין ולא הבריטים בצפון אירלנד, אף אחד מאלה לא הצליח להגיע לתוצאה כמו שלנו. רק שלצערי אנחנו מתקשים להסביר זאת." ~ מתוך הכתבה מאת אביחי בקר, "אלוף (בעזרת השם)", "הארץ", 6 בנובמבר 1998 (מקור)
  • "במקומות אחרים שבהם צה"ל מופקד על ביטחון אזרחי ישראל איבדנו בארבע השנים האחרונות למעלה מ-200 אזרחים. בגבול הצפון נהרגו בתקופה המקבילה שלושה אזרחים בלבד. הסיבה היחידה שאתם כאן היא שאנחנו חושבים שמבחינה מקצועית זה הדבר הנכון ביותר לעשות כדי שבגבול הצפון יהיה שקט. כששואלים אותי איך אני יודע שחייבים להיות פה ולא מספיק להישאר רק על הגדר, התשובה שלי היא שאת הניסיון ההוא כבר עשינו בשנות ה-70 ולצערי צה"ל המפואר נכשל בו. אני אמנם זקן ושמן אבל יש דברים שלעולם אני לא שוכח. בוקר אחד בקיבוץ שמיר שלוש נשים פתחו את המכוורת לעבודה, ומחבלים רצחו אותן. בכפר יובל משפחת פצ'נגה ישבה לארוחת ערב, היתה דפיקה בדלת, הם פתחו אותה, וירו בהם. במעלות חיסלו כיתה שלמה של בית ספר, בנהריה רצחו את משפחת הרן, בראש הנקרה רצחו חבר קיבוץ, באביבים הרגו 21 תלמידים שנסעו באוטובוס ללימודים, במשגב עם השתלטו על בית תינוקות. ככה נראה הרעיון איך שומרים על גבול הצפון מהקו הבינלאומי. יחד עם זאת ברגע שנוכל להבטיח שמהמקום הזה לא תשוגר פעילות מהסוג שתיארתי לכם, גלגלית תימסר בשמחה רבה לריבון שיקבל אחריות מלאה על הביטחון באזור. עד אז בשום אופן לא נצא מלבנון. חיזבאללה הוא חוד החנית החמוש של המהפכה האסלאמית העולמית, וגם אם מחר נצא מפה הם לא יהפכו פתאום לאמא תרזה." ~ מתוך הכתבה מאת אביחי בקר, "אלוף (בעזרת השם)", "הארץ", 6 בנובמבר 1998 (מקור)
  • "עכשיו בטח תשאלו אותי למה בשביל זה חיילים צריכים להיפגע. זה סדר הדורות של מדינה דמוקרטית, שיש בה ארגון שתפקידו לספק ביטחון. כמו שכשאתם הייתם בבית ספר מישהו שמר כאן בגלגלית כדי שתוכלו ללמוד, ככה זה יהיה גם כשאתם תשתחררו ותטיילו בדרום אמריקה. כעת הגיע תורכם לשאת באחריות גם במחיר של סיכון חיים. אני רוצה להעביר מסר מאוד ברור - אנחנו מצפים שכשיהיה לכם אויב מול העיניים אתם תנצחו. שום דבר פחות מזה לא מקובל. כל התקלות חייבת להסתיים בתוצאה חד משמעית, כל מי שבא מת. התפקיד שלכם הוא לגרום לחיזבאללה למות בעד ארצנו, תוך כדי זה לפעמים גם לכם יהיו אבדות. המלחמה הזאת עוד תימשך הרבה מאוד שנים, ינצח בה מי שיהיה יותר נחוש. כוח העמידה של החברה הישראלית תלוי מאוד בכמות הנפגעים. הרגישות הזו להרוגים מעידה על האיכות המוסרית שלנו, אבל היא גם נקודת תורפה. היא עלולה לגרום לנו לעשות טעויות מאוד קשות רק כדי להיפטר ממודעות על הרוגים בלבנון. הביטוי של זה הם הדיבורים על נסיגה חד צדדית ו'ארבע אמהות', שאין לי אליהן שום טענות. אם אני הייתי אמא ייתכן מאוד שגם אני הייתי מצטרף, כי אמא, מנהמת לבה, באופן הכי ספונטני, חרדה לבנה שרק יחזור הביתה בשלום. הדבר האחרון שהייתי רוצה זה שתהיה דה-לגיטימציה של הפן הזה. אבל לצבא שיקולים אחרים, לא זה מה שצריך להנחות אומה. לכן כמו שחובה לנצח, חובה לצמצם באופן דרסטי את כמות הנפגעים." ~ מתוך הכתבה מאת אביחי בקר, "אלוף (בעזרת השם)", "הארץ", 6 בנובמבר 1998 (מקור)
  • "עכשיו בטח תגידו לי, 'אפי אתה מורח אותנו, בשביל להרוג מחבלים הרי צריך להסתכן'. אתן לכם דוגמה שזה לאו דווקא סותר. אתמול למשל נפצע קשה חייל ב'כרכום' בגלל שהוא לא חבש קסדה, כעת הוא עיוור. צנחן לא יכול לעצור פצמ"ר, אבל הוא יכול להימנע מזה שפצמ"ר יהרוג אותו. הכלל אומר שאיפה שאתה יכול להתמודד תסתכן ותנצח, היכן שאתה לא יכול להתמודד המקצוענות שלך נמדדת בזה שתימנע מהיפגעות. אם יהיו לנו 100 הרוגים בשנה לחץ דעת הקהל יכריח אותנו לסגת מפה למרות שזאת שגיאה קשה, למרות שלא נדע לעשות את זה טוב יותר מגבול הצפון." ~ מתוך הכתבה מאת אביחי בקר, "אלוף (בעזרת השם)", "הארץ", 6 בנובמבר 1998 (מקור)
  • "מאוד מקוממים אותי הדיבורים האלה על הילדים שהמדינה והצבא לקחו ולא החזירו. כשאני רואה את הגברים החסונים והמודעים לסכנות, את הדור הזה שעולה על זה שלנו בעשרות מונים, אף אחד מהם לא משרת בלבנון מתוקף חוק שירות הביטחון. הרי מי שלא רוצה דקה אחרי זה הוא לא שם. להציג אותם כעגלים חסרי אונים, כתינוקות שנישבו, הרי זה זילות של העניין. הלוחמים שנהרגים בלבנון נהרגים רובם בתחושה של סיפוק, לא מעצם מותם חלילה, אלא כי הם גאים בדרך שהם בחרו בה. לילה לילה הם יורדים לסלוקי לא כי הם טמבלים ולא כי הם מאצ'ו. הם הולכים לשם בהכרה מלאה שזה מה שנכון לעשות. מעליב אותי לא פחות הניסיון למצוא בחיק האין ברירה את הקרקע שמתוכה בלבד אדם יכול לצאת למלחמה. הנוסחה הזו, שאותה שמעתי מאסא כשר ומאחרים, בהחלט לא מקובלת עלי. כדי לגייס מוטיווציה לפעול אני לא בהכרח חייב להגיע לסיטואציה הישרדותית של שועל שיש לו מצוק מאחורה וטורף מקדימה. תמיד קיימת ברירה. חייל יכול לבחור להציל את נפשו, זה בהחלט לגיטימי בעיני, כי מה יותר עליון מערך החיים, אלא שקיימת גם אפשרות לקיומה של מערכת ערכים שבה יש חיים שהם גדולים וראויים אפילו מחיי הפרטיים." ~ מתוך הכתבה מאת אביחי בקר, "אלוף (בעזרת השם)", "הארץ", 6 בנובמבר 1998 (מקור)
  • "מקובל לדבר על מלחמת יום כיפור כטראומה'. רק שאני לא זוכר אותה ככזאת. במידה מסוימת אני מתבייש, אבל לי המלחמה גרמה להתעלות ולהתרוממות רוח. זאת הייתה תקופה של פריחה עצומה, המלחמה וההתשה שאחריה הן עבורי סאגה מפוארת שהביאה אותי לשיא של התממשות כקצין, כישראלי וכאדם. הרגשתי שאני בדיוק במקום הנכון. יכול מאוד להיות שהיה בזה גם צעירות וילדותיות של קצין שרוצה כבר להגיע לקרב האולטימטיווי והנה זה קרה לו. אז איפה אני כן מגלה שהמלחמה הטביעה בי את חותמה? בביקורי ניחומים. כשאני מטפס במדרגות אני תמיד נזכר בביקור שהיה לי אחרי המלחמה בבית של חייל מהמחלקה שלי, יונה ליניק ז"ל. יונה היה תפארת של אדם ולוחם. גבוה, נאה, מנהיג טבעי, בחור שבוטח בעצמו, שבז לסכנות. באחד הקרבות שניהלנו במזרעת בית ג'אן נגד הקומנדו הסורי הוא חטף כדור בראש וממש צנח עלי. רק אחרי שעה וחצי הצלחנו בהסתערות להוציא את הגופה שלו ושל יגאל חדד ואלכס רוזנשטיין. בחיים לא אשכח את הכתובת, פרנקפורטר 23 פ"ת, קומה שלישית. איך שאבא של יונה ראה אותי הוא זעק בקול שכמוהו אף פעם לא יצא לי לשמוע. זה היה קורע לב, מצמרר ונואש, משהו שבין אנושי לבלתי אנושי. האבא שהיה ניצול שואה התריס כלפי שמה שהגרמנים לא גמרו אני גמרתי. הם ישר סילקו אותי. זאת הייתה בעצם הפעם הראשונה שבתוך כל הזרימה ההרואית הזו של המלחמה גליתי את הפן האיום שלה. התמונה ההיא מלווה אותי עד היום. רגע לפני שאני מצלצל בפעמון של משפחה שכולה אני נושא תפילה קטנה שיאספו אותי אל ביתם פנימה, שיקבלו אותי, שרק לא יטרקו עלי את הדלת, שלא יגרשו אותי מעליהם בבושת פנים כמו אז." ~ מתוך הכתבה מאת אביחי בקר, "אלוף (בעזרת השם)", "הארץ", 6 בנובמבר 1998 (מקור)
  • "ביום כיפור הייתי גם עד לתמותתן של כל ההיררכיות. אתה אושפזת בבית חולים, המג"ד נהרג, המח"ט נפצע, הרמטכ"ל הודח, הפסגות הגבוהות ביותר התגלו כמדרגות די שטוחות. עד היום אני זוכר את הכנס הגדול שהיה בכפר המכביה אחרי המלחמה, את אמיר דרורי מותקף קשות על החרמון, את עוזי יאירי מתייסר תוך תאור הקרב בחווה הסינית, את דדו שנראה שבור לגמרי. היו רגעים שממש ריחמתי עליהם איך פתאום הם כולם התגמדו. אחר כך כל חיי הצבאיים תמיד התעורר בי צורך עז לטלטל את המפקדים שלי ולהקשות עליהם כדי לוודא שהיתד יציב מספיק, שברגע של אמת העקוב לא יהפך לי שוב למישור. שום דבר לא קיבלתי יותר כמובן מאליו, גם לא בכירים ממני שנראים כריזמטיים או נשמעים כך. ההתנהגות הזו, אני חייב להודות, הפריעה לי בקריירה. יותר מדי פעמים היא התפרשה כחוצפה, כהתחכמות, כחוסר לויאליות, כעוינות ואפילו כחתירה. לא הייתי מודע לזה אז אבל מה שבאמת עמד ברקע הייתה החלטה לא לסמוך על רמות ממונות באופן עיוור." ~ מתוך הכתבה מאת אביחי בקר, "אלוף (בעזרת השם)", "הארץ", 6 בנובמבר 1998 (מקור)
  • "לכל זה אפשר גם לקשור את ההליכה שלי לישיבה שגם היא בעצם תגובה מאוחרת למלחמה. במקום האלילים שהכזיבו חיפשתי לי פסגה שלעולם לא תיכבש. הסכמתי לקבל עלי כללים מאוד נוקשים והגבלות רק ממי שאמר 'והיה עולם' לא פחות ממנו. בהקשר הזה, זה לא שעברתי מהפך, החזרה בתשובה שלי לא הייתה מלווה בעקירת שורשים אובססיבית, לתפיסתי בניתי עוד קומה, הוספתי עוד נדבך. חשבתי ואני חושב גם עכשיו שמי שמוביל אנשים אל מותם ראוי שעולם החיים שלו יהיה יותר רחב." ~ מתוך הכתבה מאת אביחי בקר, "אלוף (בעזרת השם)", "הארץ", 6 בנובמבר 1998 (מקור)
  • "אני ממש לא מפעיל שיפוטיות. אני גם לא דן אותך על כך שבמלחמת יום הכיפורים כשטנקים סורים עלו על הגדרות של נאפח, באותה צומת גורלית שבה היינו שנינו לחוצים עם הגב אל עמק החולה, אתה החלטת להעדיף את הצלת הפלוגה ולכן נסוגת מנאפח. אני לעומתך בחרתי להישאר שם על מנת להציל את רמת הגולן. עשיתי את זה כי חשבתי שיש ערכים נעלים שראוי לו לאדם שחייו יימסרו על קיומם. בשבילי זאת הייתה סיטואציה של ייהרג ובל יעבור, יילחם ובל יסוג מחפירות חייו. זה סיפור הצל"ש שלי והשאלה היא בכלל לא כמה מאסות השמדנו. מה שחשוב זה שברגע שנפגשו שאריות הרצון שלנו ושל הסורים לנו הייתה עוד דקה של אוויר ועוד מילימטר של אומץ, שלהם כבר אזלו. העובדה היא שבנאפח נשברה המתקפה על מרכז רמת הגולן. זה לא היה קורה אם כולם היו עושים כמוך." ~ מתוך הכתבה מאת אביחי בקר, "אלוף (בעזרת השם)", "הארץ", 6 בנובמבר 1998 (מקור)

נאמר עליועריכה

  • "הפעם הקודמת שהיינו יחד הייתה לפני 25 שנה. אני נפצעתי בקרב בג'ובתא א-חשב, ואפי פיין גירש מעלי את הזבובים. את הפגישה המחודשת פתחנו לזכר הימים הרחוקים ההם, ביללת שועל ארוכה שבזמנו הייתה סימן מוסכם בינינו. למרות שחלף כבר חצי יובל הקירבה חזרה מיד. בקלפי אנחנו חלוקים, תהום פעורה בינינו, אך לא בלבבות. פיין היה המ"מ הטוב ביותר שעבר בפלוגה שלי. מרגע שהגיע ידענו שיגיע רחוק. אני מכיר את כל צדדיו - את האיכויות ואת השטיקים, את הפרא שבו לצד התבונה והעומק, יש לי כלפיו המון סימפטיה והערכה, הוא קצין מעולה. בהרבה מובנים היינו ידידים, אבל מאז הובילו אותנו החיים איש איש למחוזות מנוגדים. בשבילו אני יאפי משינקין, התגלמות הסיטרא אחרא ('הייתי צריך לתת לך אז לדמם עד מוות', הוא צוחק). על סמך 24 השעות האינטנסיביות לצידו אני מתרשם שהוא ממש אותו אפי פיין, הקיבוצניק מעין גב שהכרתי אז. השינוי החיצוני שחל בו, בעיקר הזקן והכיפה שנוספו, הוא באמת חיצוני בלבד. את הפגישה במחודשת פתחנו בחוויית היסוד של שנינו - מלחמת יום כיפור. עד כמה הייתה זו מכרעת בחייו הוכיחה עצרת היובל של חטיבת גולני. איתם העדיף לבוא דווקא לשטח הכינוס של הפלוגה שאיתה עשה את המלחמה כסג"מ. על שאר התחנות בשירותו בחטיבה (מ"פ, מפקד סיירת גולני ומג"ד) הוא בחר לוותר." ~ אביחי בקר, מפקד הפלוגה של איתם בגדוד 12 מספר עליו, מתוך הכתבה פרי עטו, "אלוף (בעזרת השם)", "הארץ", 6 בנובמבר 1998 (מקור)
  • "על הצל"ש של פיין יש מי שעדיין מרימים גבה. אמיץ ונועז ככל שהיה, על כך אין חולק, העובדה שאיתם זכה בעיטור ולא ששת האחרים שהיו איתו בנאפח נתפסת בעיני רבים כהוכחה מובהקת לעוצמתה של הרטוריקה שלו. 'הוא הלך בגדוד ולא הפסיק לספר עשיתי ועשיתי, כשכל היתר שתקו', אומרים עליו ותיקי הגדוד." ~ מתוך הכתבה מאת אביחי בקר, "אלוף (בעזרת השם)", "הארץ", 6 בנובמבר 1998 (מקור)
  • "איתם, שלימים חזר בתשובה ונבחר לחבר כנסת ושר מטעם המפד"ל, הוא בן קיבוץ עין גב (הממוקם על שפתה המזרחית של הכנרת), וכיום חבר מושב נוב (בדרום רמת הגולן). כך שמושג ההתיישבות והביטחון לא זרים לו. אפי קיבל את אות המופת בלחימתו במלחמת יום הכיפורים ולימים הפך מ"פ בחטיבה. בתקופתי כמח"ט מיניתי אותו כמפקד סיירת גולני, ואף צירפתי אותו ככוח לפעולה באנטבה." ~ מתוך הספר "היד שקפאה" מאת אורי שגיא, תל אביב, ידיעות ספרים, 2011, עמוד 95
  • "דברי איתם מראים על התפשטות החשיבה הכהניסטית בתוך הימין הישראלי. גזענות היא מחלה המסכנת לא רק את הערבים בישראל, אלא את החברה הישראלית כולה." ~ חבר הכנסת דב חנין (מקור)
  • "הוא טומאה לכל ערך דמוקרטי ולכל ערך אנושי. ולכן, צריך להקיא אותו לא רק מהממשלה, אלא גם מכל המפה הפוליטית." ~ חבר הכנסת עיסאם מח'ול, ישיבת הכנסת ה־15, יולי 2002 (מקור)

קישורים חיצונייםעריכה