אמנות האהבה (ספר)

אמנות האהבה (באנגלית: The Art of Loving) הוא ספר מאת הפסיכואנליטיקאי והפילוסוף אריך פרום, שיצא לאור ב־1956 ותורגם לעברית.

עטיפת הספר

מתוך הספר

תרגום: א.ד. שפיר

• "רוב בני האדם נראית להם בעיית האהבה בראש ובראשונה כבעיית היותם נאהבים ולא היותם אוהבים, כבעיית יכולתו של היחיד לאהוב. לפיכך הבעיה מבחינתם היא איך להיות נאהב, איך להיות נחשק. בחתירתם להשגת המטרה הזאת הם נוקטים דרכים אחדות. האחת, שבדרך כלל משתמשים בה גברים, היא להצליח להיות בעל השפעה ועשיר ככל שהגבולות החברתיים של מעמדם מאפשרים להם. דרך אחרת, שבדרך כלל נוקטות אותה הנשים, היא להיות מושך, לטפח את הגוף, הלבוש וכולי. דרכים אחרות להגביר את כוח המשיכה, שמשתמשים בהן גברים ונשים כאחד, הן לפתח נימוסים נאים, כישורים לנהל שיחה מעניינת, לעזור, להיות צנועים, מתחשבים. [...] לאמיתו של דבר, מה שרוב בני האדם בתרבותנו מתכוונים ב'להיות נאהב' הוא בעצם תערובת של פופולריות ומשיכה מינית." ~ עמוד 11
• "כל תרבותנו מבוססת על תאבון הקנייה, על רעיון החליפין שנוחות גומלין בהם. אושרו של האדם המודרני יסודו בריגוש זה שבהתבוננותו בחלונות הראווה, ובקנותו כל מה שידו משגת לקנות, בין במזומנים ובין בתשלומים לשיעורים." ~ עמוד 12
• "האהבה היא אמנות, ממש כשם שהחיים הם אמנות." ~ עמוד 14
• "ספק אם יש איזו פעילות או יוזמה, שתחילתה בתקוות ובציפיות עצומות כל כך, ובכל זאת סופה מכזיב תמיד כאהבה." ~ עמוד 14
• "האדם כיוון שנעקר מגן עדן – מצב של אחדות ראשונית עם הטבע – כרובים בלהט החרב המתהפכת חוסמים את דרכו לבל יוכל לחזור." ~ עמוד 17
• "לאחר שנעשו אדם וחווה מודעים לעצמם וזה לזה, היו מודעים לנפרדותם, להבדל שביניהם, להיותם משתייכים למינים שונים. אבל עם ההכרה בנפרדותם הם נשארים זרים זה לזה, משום שלא למדו לאהוב זה את זה." ~ עמוד 17
• "חווית הבדילות מעוררת חרדה, אכן זו אם כל חרדה." ~ עמוד 18
• "הכרה זו של עצמו כהוויה נפרדת, הכרת קוצר משך חייו, הכרת העובדה שעל כורחו נולד ועל כורחו מת, שסופו למות לפני אהובי נפשו, או שהללו סופם למות לפניו, הכרת בדידותו ובדילותו, חוסר ישעו נוכח כוחות הטבע והחברה, כל זה הופך את קיומו הנפרד, הקרוע לבית אסורים קשה מנשוא, דעתו הייתה נטרפת עליו אלמלא יכול להתיר עצמו מבית אסורים זה ולפרוש ידיו ולהתאחד בצורה כזו או אחרת עם בני אדם, עם העולם שמחוצה לו." ~ עמוד 18
• "הכרת הבדילות האנושית, ללא התאחדות מחדש על ידי האהבה, היא מקור הכלימה, בו בזמן היא מקור הרגשת האשם והחרדה. העמוק בצרכיו של האדם הוא איפוא הצורך להתגבר על בדילותו, להתיר עצמו מבית האסורים של בדידותו." ~ עמוד 18
• "בחברה הרכושנית של ימינו נשתנתה משמעותו של השוויון. באמרך שוויון מתכוון אתה לשוויון של אוטומטים, של בני אדם שקיפחו עצמיותם." ~ עמוד 23
• "בלא אהבה לא הייתה האנושות יכולה להתקיים אף יום אחד." ~ עמוד 25
• "הפרדוקס באהבה הוא ששתי נפשות נעשות לאחת ובכל זאת נותרות שתיים." ~ עמ' 26
• "הנתינה היא הביטוי הנעלה ביותר ליכולת, לכוח. בעצם מעשה הנתינה אני חש את כוחי, את עושרי ואת עצמתי. חוויה זו של חיוניות ויכולת מוגברת ממלאת אותי שמחה... בתחום המין. שיא הפסגה... של הגבר מתמצה במעשה הנתינה; הגבר נותן את עצמו, את איבר המין שלו, לאישה... הוא נותן לה את זרעו... אצל האישה... גם היא נותנת את עצמה; היא פותחת את השערים למרכז הנשי שבה." ~ עמ' 27 - 28
• "יונה נמלט משליחותו הואיל וחשש שאנשי נינוה יחזרו בתשובה ואלוהים יסלח להם. ביונה מפעמת תחושה חזקה של חוק וסדר, אבל חסרה בו אהבה... אלוהים סולח להם וחוזר בו מהחלטתו להרוס את העיר. יונה נמלא כעס ואכזבה; הוא ביקש 'צדק', ולא רחמים... אלוהים מסביר ליונה שהעיקר באהבה הוא 'לעמול' לתכלית כלשהי ו'לגדל משהו', שהאהבה והעמל כרוכים זה בזה." ~ עמ' 30 - 31
• "באהבה שבין הגבר לאישה, שב ונולד כל אחד מהם." ~ עמוד 38
• "אכן, אין בני אדם אנוכיים מסוגלים לאהוב אנשים אחרים, אבל כמו כן אינם מסוגלים לאהוב גם את עצמם." ~ עמוד 61
• "האדם המודרני מתרחק מעצמו, משאר בני האדם ומן הטבע. הוא נהפך לסחורה." ~ עמוד 81
• "רעיון... בתאוריה של פרויד שהילד רואה באשה גבר מסורס, ושהיא עצמה מחפשת פיצויים שונים על איבוד איבר המין הזכרי." ~ עמ' 38
• "אני אהוב. אני אהוב משום שאני ילד של אמא. אני אהוב משום שאני חסר ישע. אני אהוב משום שאני יפה, מקסים. אני אהוב משום שאמא זקוקה לי... אני אהוב בגלל שאני מה שאני... אני אהוב משום שאני קיים." ~ עמ' 40
• "האם היא הבית שאנו באים ממנו, היא הבריאה, האדמה, האוקיינוס; האב אינו מייצג שום מולדת טבעית כזאת." ~ עמ' 42
• "יש משמעות לכך שהמושא העיקרי לאהבת האדם בכתבי הקדש הוא העני, הגר, האלמנה והיתום, ובסופו של דבר אויבי האומה – המצרי והאדומי... מן החמלה משתמעת ידיעה והזדהות 'ואתם ידעתם את נפש הגר', אומר הפסוק, 'כי גרים הייתם בארץ מצרים;... ואהבתם את הגר'." ~ עמ' 47
• "נראה שההישג האמיתי של האהבה האמהית אינו אהבת האם לתינוק הקטן, אלא אהבתה לילד הגדל." ~ עמ' 49
• "באהבה אירוטית, שני בני אדם שהיו נפרדים נהיים לאחד. באהבה אמהית, שני בני אדם שהיו אחד – נפרדים." ~ עמ' 50
• "האדם האנוכי אינו אוהב את עצמו יותר מדי אלא פחות מדי; למעשה הוא שונא את עצמו." ~ עמ' 57
• "אם אתה אוהב את כולם באותו האופן, לרבות את עצמך, אתה תאהב אותם כאילו היו נפש אחת ונפש זו היא אלוהים ואדם כאחד." ~ עמ' 59
• "בדת היהודית, ההיבט האמהי של האל ניטע מחדש בייחוד בזרמים השונים של המיסטיקה." ~ עמ' 61–62
• "האיסור לעשות כל פסל ומסכה, לשאת את שם אלוהים לשווא, לשאת אותו בכלל, מכוון לאותה מטרה עצמה, לשחרר את האדם מהרעיון שאלוהים הוא אב, שהוא ברייה." ~ עמ' 64
• "לדעת אבל לחשוב שאיננו יודעים – זו הדרגה העליונה; לא לדעת אבל לחשוב שאנו יודעים – זה חולי." ~ עמ' 68, בשם לאו דזה
• "ביודעי את אלוהים אני לוקח אותו אליי. באהבי את אלוהים, אני חודר לתוכו." ~ עמ' 72, בשם מייסטר אקהרט
• "אווירת המתיחות והאומללות בתוך 'המשפחה המאוחדת' מזיקה לילדים יותר מפירוד גלוי – שלכל הפחות יכול ללמד אותם שאדם מסוגל לשים קץ למצב בלתי נסבל על ידי הכרעה אמיצה." ~ עמ' 90
• "אהבה... היא אתגר מתמיד; אין היא בית מרגוע, אלא תנועה, צמיחה ועבודה בצוותא; גם כשיש הרמוניה או קונפליקט, שמחה או עצב, אלה דברים משניים לעומת העובדה היסודית ששני בני אדם חווים את עצמם מתוך תמצית הווייתם, שהם מאוחדים זה עם זה מכיוון שכל אחד מהם מאוחד עם עצמו, במקום לברוח מעצמו." ~ עמ' 91
• "בחברה הקפיטליסטית של ימינו... האישים המיועדים להערצה ולחיקוי רחוקים מאד מלהצטיין בסגולות רוחניות נעלות." ~ עמ' 102
• "בעוד שהאמונה האי-רציוננלית היא קבלה של משהו כנכון רק בגלל שאיזו סמכות או רוב אומרים כך, הרי האמונה הרציונלית מושרשת בשכנוע פנימי עצמאי המבוסס על הסתכלות ומחשבה יצרנית, למרות דעת הרוב." ~ עמ' 107
• "ההפך מחינוך הוא מניפולציה, המבוססת על היעדר אמונה בצמיחתן של היכולות, ועל ההכרה כי הילד יגדל כהלכה רק אם המבוגרים יטעו בו את הרצוי וידכאו את מה שבעיניהם אינו רצוי." ~ עמ' 108

נאמר עליו

• "כאשר האהבה מיוסדת על העדפה על פי התשוקה הרי היא אנוכית ותלויה בתעתועים ודמיונות, שיולידו בהכרח אכזבה. אך אם נובעת היא מגיוסו של הרצון, כלומר מהחלטה רצונית להתייחס ולאהוב, דווקא אז יש סיכוי כי גם מים רבים לא יכבוה. גיוסו של הרצון יכול להיות אל כל אחד או אחת... גם אם לא נקבל את הצעתו של פרום להעניק מאהבתנו לכל בני האדם, הרי נוכל להשתמש בהצעותיו ונפתח את יכולתנו לאהוב מתוך רצון מגובש – בהתכוונות, במיקוד ומתוך עמדה של אחריות – לפחות אותם אנשים שלבנו חפץ ביקרם." ~ מרדכי גלדמן