החטא ועונשו
ספר מאת פיודור דוסטויבסקי
החטא ועונשו (ברוסית: Преступление и наказание, מילולית: הפשע והעונש) הוא ספר מאת פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי. הספר יצא לאור בשנת 1866 ותורגם לשפות רבות ואף לעברית במספר מהדורות שונות. נחשב לאחד הרומנים החשובים ביותר בתולדות הספרות.
- "לדברים קטנים יש חשיבות. בגללם אנו תמיד תועים בדרכנו."
- "ממה פוחדים האנשים יותר מכל? מפני צעד חדש, מפני מילה חדשה שלהם־עצמם פוחדים הם יותר מכל."
- "טוב יותר לשקר לעצמנו מאשר לומר את האמת לזולתנו."
- "אבל למה לא לשבת חמש דקות עם חבר, גם אם לשם בידור בלבד."
- "את מקומה של חשיבה הגיונית תפסו החיים."
- "הכול נתון בידיו של האדם, והוא מניח לכל ליפול מידיו בגלל פחדנותו."
- "תראו אותו, התאושש!"
- "מי אצלנו ברוסיה אינו חושב את עצמו היום לנפוליאון?"
- "אמרתי לה שאתה אדם טוב מאוד, ישר וחרוץ. שאתה אוהב אותה — את זה לא אמרתי, כי היא את זה יודעת בעצמה."
- "השקר הוא זכות היתר היחידה המבדילה בין האדם לבין כל היצורים האחרים."
- "דבר אינו קשה יותר בעולם הזה מאשר לומר את האמת, ודבר אינו קל יותר מאשר להחניף."
- "מעניין מאוד יהיה לדעת מהו זה אשר אנשים מפחדים ממנו. הם מפחדים לעשות צעד חדש, או לבטא מילה חדשה."
- "ראה בכעשרים צעדים לפניו אישה אחת עוברת, אבל בתחִילה לא שם אליה כל לב, כמו שלא שם לב עד הֵנה לכל הדברים אשר התנועעו מסביב. לו, למשל, אֵרע לא פעם ללכת הביתה, מבלי זכור כלל את הדרך אשר הוא עובר בה, והליכה כגון זה נעשתה לו כבר דבר שבהרגל."
- "אוהב אני כשמכזבים! הכזב הוא הפריבילגיה האנושית היחידה על פני כל שאר האורגניזמים – כיזבת – ולאמת התקרבת! לשום כך אדם אני, שמכזב הנני. לשום אמת לא הגיעו בני אדם, כל עוד לא כיזבו תחילה תריסר פעמים. ואולי גם מאה ותריסר. ויש בכך משום כבוד. ואילו אנחנו אף לכזב לא נדע בשכלנו אנו! רשאי אתה לכזב לי, ואולם כזב על פי דרכך אתה, ואז על פיך אשקר. הכזב על פי דרכך אתה – הרי זה כמעט טוב יותר מהאמת על פי האחרים: במקרה הראשון אתה אדם, אך בשני אינך אלא ציפור בלבד! האמת לא תברח, אולם מקור החיים עלול להיסתם."
- "למה באה אותה פגישה דווקא באותה שעה, באותו רגע של חייו, דווקא במצב־רוח ובמעמד שכזה, שרק בקשר עִמם יכלה היא, אותה פגישה, לעשות את הרֹושם ולהשאיר את ההשפעה היותר מכריעה על כל גורל־חייו? כאלו עמדה היא שם בּכַוָנה והמתינה לו!"
- "האם לא יכופר פשע קטן אחד על ידי אלפי מעשים טובים? תמורת חיי אדם אחד - אלפי חיים שניצלו מריקבון ומהתנוונות. מוות אחד ומאה חיים תמורתו - הרי זו אריתמטיקה! ומה משקלה על מאזני החיים של זקנה שחפנית, טיפשה ומרושעת זו? לא רב ממשקל הכינה, המקק, ואף פחות מזה, כי זקנה זו מזיקה."
- "לאדם 'בלתי רגיל' הזכות... לא הזכות הרשמית, אלא זכות אישית להרשות למצפונו לעבור... על מכשולים מסוימים, ורק במקרה, שתדרוש זאת האידיאה שלו (שלפעמים, היא עשויה לשמש הצלה לאנושות כולה)."
- "הסבל והייסורים מחייבים תמיד את התודעה הנרחבת והלב המעמיק. אנשים גדולים באמת, נדמה לי, חייבים להרגיש בעולם עצבות גדולה."
- "האנשים ההם בנויים אחרת. שליט אמרתי, שמותר לו הכול, הורס את טולון, עושה שחיטה בפאריז, שוכח ארמיה במצרים, מבזבז חצי מיליון אנשים במסע מוסקבה, ופוטר את עצמו בשנינה לשונית בווילנה. ולאיש זה, לאחר מותו, סוגדים בכבוד אלילים - ואם כן הכול מותר. לא, אנשים כאלה, כנראה, אינם בשר ודם אלא ברונזה."
- "לא אדם הרגתי, עיקרון הרגתי! את העיקרון הרגתי, אבל לעבור עליו לא הצלחתי, ונשארתי מצד זה... ידעתי להרוג בלבד."
- "הלוא איני יכולה לדעת את רצון האלוהים.... ומדוע אתה שואל מה שאסור לשאול? למה שאלות ריקות כאלה? כיצד יכול לקרות, שזה יהיה תלוי בהחלטה שלי? ומי שם אותי לשופט: מי יהיה ומי לא יהיה?"
- "בעצם, הוא לא היה מעולף לגמרי במשך כל תקופת המחלה: זו הייתה קדחת שהזיות והכרה־למחצה שימשו בה לסירוגין. מאוחר יותר נזכר בדברים רבים. פעם נדמה לו שמתאספים סביבו אנשים רבים ורוצים אותו ולשאת אותו מכאן לאיזה מקום, והם מתווכחים עליו מאוד, רבים ביניהם. ופעם ראה שהוא נמצא בחדר לבדו, כולם הלכו פוחדים ממנו, ורק לעיתים רחוקות הם פותחים קצת את הדלת כדי להסתכל עליו, מאיימים עליו, נדברים ביניהם על משהו, צוחקים עליו ומקניטים אותו."
- "כשמתערב רצון האלוהים, כבר אין עצה."
- "החזק בשכלו וברוחו, הוא שישלוט בהם! כל המעז הרבה, צודק הוא בעיניהם. כל היודע לירוק על עניינים רבים יותר, מחוקק הוא בעיניהם, וכל היודע להעז יותר מכולם, הוא הצודק בעיניהם!"
- "אם כבר התחלתי לשאול את עצמי ולחקור, האם אני רשאי לקבל לידי שלטון - סימן שאין לי זכות לשלטון."
- "האם את הזקנה רצחתי? את עצמי רצחתי ולא את הזקנה!"
- "אין לך בעולם משהו הקשה מתום לב, ואין לך קלה מהחנופה. אם בתום הלב מזויף רק חלק המאה של האון, אני שומעים דיסוננס, ואחריו - שערוריה. והחנופה, גם אם הכול כוזב עד הצליל האחרון, היא נעימה ושמיעתה אינה נטולת עונג. אמנם, עונג גס הוא, אבל עונג. וככל שתהיה החנופה גסה, תיראה לפחות המחצית בה כאמת."
- "לא לגנוב ולא לרצוח."
- "הכול תלוי בנסיבות ובסביבה שבה נמצא האדם. הכול בא מן הסביבה, ואילו האדם עצמו הוא אפס."
- "וכשבלבה של צעירה מתעוררים רחמים, הרי זה מסוכן לה מאוד. ודאי שיתעורר כאן הרצון 'להציל', וללמד בינה, ולהקים לתחייה, ולקרוע אל מעקות נאצלות יותר, ולהוליד מחדש לחיים חדשים ולפעילות - הרי ידוע אילו חלומות מסוג זה אפשר לחלום."
- "הקיום בלבד לא הספיק לו מעולם. תמיד רצה יותר. ייתכן, כי רק מכוחן של שאיפותיו ראה את עצמו אדם, שמותר לו יותר משמותר לאחרים."
- "ההמון העצום, החומר, קיים בעולם אך ורק כדי שבסופו של דבר, על ידי איזה מאמץ, על ידי תהליך שהיה מיסתורי עד עתה, באמצעות הצלבה של גזעים ומינים, יתאמץ ויוליד סוף סוף אחד מאלף, אדם שהוא עצמאי לפחות במידה כלשהי."
- "למען עצמה, למען נוחותה, ואפילו לשם הצלתה ממוות לא תמכור את עצמה, אבל למען הזולת תמכור! למען אדם חביב, אדם נערץ, תמכור! והנה התעלול כולו: למען האח, למען האם, תמכור! הכול תמכור! בהזדמנות זו נדכא גם את רגש המוסר שלנו. הכול נביא אל שוק הפשפשים, את החירות, את השלווה, אפילו את המצפון, הכול הכול."
- "לו הייתה מטרה משלו. לו נחוץ היה לדעת; מה ואיך קרה פה? היש בכֹח האנשים האלה להרע אם לא? היש לו מפני מה לפחד אם לא? היבקרו אותו, אם יעשה אותו ואותו מעשה, או לא יבקרו? ואם יבקרו, אז נגד מה בעִיקר תהא הבּקֹרת ערוכה, ומה מבקרים ביחוד לעת הזאת? ועוד זאת: האין אפשרות באיזה אֹפן שהוא להטות את לבם ולבוא אליהם במרמה, אם כֹּוחם גדול באמת? היש צורך בזה אם אין צֹורך? ואולי אפשר, למשל, להשתמש בהם דווקא לטובתו?"
- "כך או כמעט כך גמר רסקולניקוב את נאומו, שנפסק לרגעים על ידי קולות הקריאה של הנאספים, אשר, אמנם, האזינו בתשומת־לב רבה. אולם למרות כל ההפסקות, יצאו דבריו שנונים, שוקטים, מדֻיָקים, בהירים, עַזים. קולו החודר, הטוֹן שלו הבטוח ופניו הנזעמים עשו על הכֹּל רוֹשם חזק מאד."
- "את כולם ישפוט ולכולם יסלח, לטובים ולרעים, לחכמים מאוד ולצנועים... וכשיגמור לשפוט את הכול, או אז ישמיע לנו: 'צאו,' יאמר, 'גם אתם! צאו השתויים, צאו החלשים, צאו חסרי הבושה!' ונצא אנו כולנו, בלי בושה, ונעמוד. והוא יאמר: 'חזירים אתם! פרצוף החיה לכם וחותמה עליכם. אבל בואו גם אתם!' ויאמרו החכמים, ויאמרו הנבונים: 'אלוהים! למה שאת אלה תקבל?' והוא יאמר: 'על כן אקבל אותם, חכמים, על כן אקבל, נבונים, מפני שגם אחד מהם לא חשב שהוא ראוי לכך...' ויושיט אלינו את ידיו, ואנו ננשק... ונבכה... ונבין הכול! או אז נבין הכול!"
- "חלומות במצב חולני מצטיינים לא פעם בבחירות ובהירות־בלתי רגילה, וכן בדמיון עצום למציאות. לעיתים התמונה הכוללת היא מפלצתית, אבל יש שהתפאורה וכל מהלך ההצגה הם כל־כך אמינים ומלווים בפרטים כה עדינים, כה בלתי־צפויים, אך מבחינה אמנותית כה תואמים את התמונה בשלמותה, עד שבעל־החלומות עצמו לעולם לא היה מצליח להמציאם בהקיץ גם אילו היה אמן ממש, כמו פושקין או טורגנייב. חלומות שכאלה, החלומות החולניים, תמיד נטבעים בזיכרון למשך זמן רב ומשאירים רושם עז בישותו המעורערת והנרעשת של האדם."
- "אתה כל הזמן רק צוחק וצוחק בצורה מאוד לא מוצלחת, הרשה־נא לי לציין לפנייך. אתה לא מבין שום דבר!"
- "ליבו היה חמים למדי, אבל אופן דיבורו העיד על ביטחון עצמי מופרז ולעיתים הוא נשמע אפילו כאדם יהיר ביותר, מה שכמעט תמיד יצא מצחיק בהשוואה לדמותו הקטנה."
- "תזכור את הלחם־ומלח של אבי ותגן על היתומים."
- "הנה, את רואה, שוב את בוכה ומחבקת אותי, — אבל על מה, על מה את מחבקת אותי? על זה שאני בעצמי לא יכולתי לשאת עוד את משאי ובאתי לגולל אותו על כתפיו של אדם אחר: 'שתסבלי גם את, זה יקל עליי!' אז איך יכולה את לאהוב מנוול כמוני?"