הנפילה (קאמי)

ספר מאת אלבר קאמי

הנפילה (בצרפתית: La Chute) הוא ספר מאת אלבר קאמי הכתוב כמונולוג מפיו של ז'אן־בָּטִיסט קְלָמַנְס, עורך דין מפריז המתגורר באמסטרדם. הספר יצא לאור ב־1956.

מתוך הספרעריכה

  • "אדם חסר אופי – ראוי שתהיה לו שיטה."
  • "אין אדם שהוא צבוע בתענוגותיו."
  • "שקלתי את האפשרות לדחוף עיוורים באמצע הרחוב, והעליצות המשכרת והלא צפויה שגאתה בי, גילתה לי עד כמה חלק בנשמתי שנא אותם; תיכננתי לפוצץ את הצמיגים של עגלות הנכים הקטנות, לצעוק 'עניים מלוכלכים' לפועלים שעל הפיגומים, לתת סטירה לתינוקות במטרו."
  • "החיות הגדולות זכו לשלוט במצבי־הרוח שלהן."
  • "כשמרבים להרהר באדם, מתוך חובה מקצועית או ייעוד, מתגעגעים לפעמים לפרימאטים. להם אין לפחות כוונות נסתרות."
  • "לעתים אני חושב על מה שיאמרו עלינו ההיסטוריונים של המחר. יספיק להם משפט אחד כדי לתאר את האדם המודרני: הוא זיין וקרא עיתונים."
  • "האם שמת לב שהתעלות הקונצנטריות של אמסטרדם דומות למעגלי הגיהינום? הגיהינום הבורגני, שמאוכלס, כמובן, בחלומות רעים. כשמגיעים אליו מבחוץ, וככל שחודרים מבעד למעגלים, הופכים החיים, ומכאן גם פשעיהם, לדחוסים יותר, לאפלים יותר."
  • "אתה הרי יודע שאפילו האינטלגנטים שבאנשים נהנים להתפאר כי רוקנו בקבוק אחד יותר מחבריהם."
  • "זה נכון כל-כך עד שרק לעיתים נדירות אנו פותחים את סגור לבנו בפני טובים מאיתנו. מחברתם אנחנו מעדיפים לברוח."
  • "מאז שמצאתי את הפתרון שלי, אני מפקיר את עצמי לכל - לנשים, לגאווה, לשעמום, לטינה, ואפילו לחום, שעולה וקודח בי עכשיו להנאתי הרבה."
  • "בשדרות דאמראק מצלצל פעמון החשמלית הראשונה באוויר הלח ומבשר את התעוררות החיים בקצה של אירופה זו, אשר בה, ממש ברגע זה, שולפים את עצמם בקושי ממיטתם מאות מיליוני בני-אדם, נתיני, חמיצות בגרונם והם יוצאים נכאים לעמל-יומם."
  • "לעולם איני חוצה גשר בלילה. נדר שנדרתי. אחרי הכול, תאר לעצמך שמישהו ישליך את עצמו למים. ואז אחת מהשתיים: או שתקפוץ אחריו כדי להציל אותו, ובעונה קרה זו אתה מסתכן בגרוע מכול. או שתפקיר אותו, ואז תגלה שגם צלילות שנחסכו משאירות אותך לפעמים עם שרירים תפוסים להפתיע."
  • "רציתי לרוץ ולא זזתי. רעדתי, אני חושב, מקור ומזעזוע. אמרתי לעצמי שצריך לפעול מהר וחולשה שאין לעמוד בפניה התפשטה בגופי. שכחתי מה חשבתי אז. 'מאוחר מדי, רחוק מדי...' או משהו מעין זה. המשכתי להקשיב, קפוא, ואז, בפסיעות קטנות, תחת הגשם התרחקתי משם. לא הודעתי לאיש."
  • "תמיד סברתי שבני ארצנו להוטים רק אחרי שני דברים: אידיאות ומעשי זימה. אפשר לומר, בלי שום הבחנה. אבל אל לנו לדון אותם לכף חובה. הם לא היחידים, ככה זה בכל אירופה."
  • "ככה אני מצליח להיאבק במדרון החלקלק הטבעי שלי, שדוחף אותי בעל־כורחי לאהוד אנשים. כשאני רואה פרצוף חדש, מישהו בתוכי מצלצל בפעמון אזעקה.'הָאֵט, סכנה!' ואפילו אם האהדה גוברת ומנצחת, אני עומד על המשמר."
  • "לילה טוב! מה? הגברות האלה, מאחורי החלונות? החלום, אדוני, חלום במחיר זול, טיול לאיי המזרח! הנשים האלה מתבשמות בתבלינים. אתה נכנס, הן מפשילות את הווילונות והשַׁייט מתחיל. האלים יורדים על הגופים העירומים והאיים נסחפים, טרופי דעת, פרועי שיער כמו דקלים ברוח."
  • "התמחיתי במטרות נעלות. הייתי מגן על יתומים ואלמנות, כמו שאומרים, השד יודע למה, הרי יש אלמנות נבזיות ויתומים בני־בליעל. אלא שדי היה לו הרחתי בנאשם שמץ של ניחוח קורבני, ומיד הייתי מפשיל שרוולים להגנתו. ועוד איזה הגנה! סערה! לא רק את השרוולים, את כל הלב הייתי מפשיל."
  • "כמה פשעים בוצעו רק מפני שמי שביצעו אותם לא יכלו לסבול את היותם אשמים!"
  • "האהדה היא רגש אופייני לנשיא מדינה: זוכים בה בזול, אחרי אסונות. הידידות מסובכת מעט יותר. היא קשה להשגה וממושכת, וכשכבר מחזיקים בה, אי־אפשר עוד להיפטר ממנה, צריך להמשיך ולהתמודד איתה. אל תחשוב שהחברים שלך יטלפנו אליך כל ערב, כפי שהיו צריכים, כדי לוודא שלא החלטת בדיוק הערב להתאבד, או לברר סתם אם אתה לא זקוק לחברה, ושמא מתחשק לך לצאת. מה פתאום. אם הם יצלצלו, זה בטח יהיה בערב שבו אתה לא לבד, בערב שבו החיים נראים לך יפים. אם כבר, הם דווקא ידחפו אותך להתאבדות, בשם הציפיות שתלית בעצמך, לדעתם. האל ישמרנו, אדוני הנכבד, מחברים שמצפים מאיתנו לגדולות! ובאשר לאלה שתפקידם לאהוב אותנו, אני מתכוון לקרובי־משפחה, לבעלי־ברית (איזה ביטוי!), הרי זה כבר סיפור אחר. אלה תמיד יודעים להגיד את המילה נכונה, או יותר נכון את המילה שפוגעת בול: הם מתקשרים אליך כמו שיורים ברובה. והם קולעים למטרה."
  • "שמת לב שרק המוות מעורר את הרגשות שלנו? כמה אנחנו אוהבים את החברים שזה־עתה מתו, נכון? כמה אנחנו מעריצים את מורינו שאינם מדברים עוד ופיהם מלא עפר! ההוקרה צצה אצלנו אז לגמרי בטבעיות, אותה הוקרה אשר לה הם אולי ציפו מאיתנו כל חייהם. אבל אתה יודע מדוע אנחנו תמיד יותר הגונים ונדיבים עם המתים? מסיבה פשוטה! אצלם אין כורח. הם מניחים לנו לנפשנו, אנחנו יכולים לקחת את הזמן, למצוא מקום להוקרה בין הקוקטייל לבין המאהבת החמודה, בעצם בזמננו החופשי. הם לא כופים עלינו דבר מלבד הזיכרון, אבל לנו יש זיכרון קצר. כן, מה שאנחנו אוהבים אצל החברים שלנו הוא המוות הטרי, המוות הכואב, סערת הרגשות שלנו, בקיצור – את עצמנו!"
  • "כזה הוא האדם, אדוני היקר. יש לו שתי פנים: הוא אינו יכול לאהוב מבלי לאהוב את עצמו."
  • " 'לא עונים לאבא' – אתה מכיר את הביטוי? ביטוי קצת מוזר. למי נענה אם לא לזה שאנחנו אוהבים? מצד שני, הביטוי הזה די משכנע. מישהו חייב להיות הפוסק האחרון. אחרת יהיה אפשר להביא מול כל נימוק נימוק נגדי: לא יהיה לזה סוף. הכוח, לעומת זאת, מכריע וזהו."
  • "האמת היא שכל אדם אינטליגנטי, מי כמוך יודע, חולם להיות גנגסטר ולשלוט בחברה בכוח האלימות בלבד. אך מאחר שאין זה כה קל כפי שעשויים להתרשם מקריאת הספרים שמתמחים בכך, פונים האנשים בדרך־כלל לפוליטיקה, וממהרים להצטרף למפלגה הכי אכזרית."
  • "הגישה שלי לנשים הייתה טבעית, נינוחה, פשוטה, כמו שאומרים. לא טיכסתי תחבולות, פרט, אולי, לאותן תחבולות בולטות לעין שהנשים רואות אותן כמחוות הוקרה."
  • "אתה יודע מהי שרמנטיות? כשאומרים לך 'כן' מבלי שתשאל שום שאלה מפורשת."
  • "למרבה הצער, אחרי גיל מסוים כל גבר נושא באחריות לפנים שלו."
  • "יש כאלה שקוראים: 'אהבי אותי!' אחרים: 'אל תאהבי אותי!' אבל גזע מסוים, הנורא והאומלל מכולם קורא: 'אל תאהבי אותי, והיי נאמנה לי!'"
  • "אם יש תחום שצריך לנהוג בו בענווה, האם אין זה התחום של המיניות, עם כל הבלתי־צפוי שבו? מסתבר שלא. גם בינך לבין עצמך אתה לא חדל לעסוק בהשוואות."
  • "אבל אנא, הישאר עוד קצת ולווה אותי. עדיין לא סיימתי, צריך להמשיך. להמשיך, זה מה שקשה."
  • "המחשבה הטבעית ביותר לאדם, זאת שבה לו בתמימות, כמו ממעמקי טבעו, היא המחשבה שהוא חף מפשע."
  • "כולנו מקרים יוצאי־דופן. כולנו רוצים לערער על משהו! כל אחד דורש להיות חף מפשע, בכל מחיר, גם אם לשם כך עליו להאשים את הגזע האנושי ואת האלוהים שבשמיים."
  • "אתה יודע, הן לא באמת מגנות את החולשה: הן יעדיפו להשפיל אותך, או לנטרל את כוחותיך. ולכן האישה היא לא הפרס של הלוחם, אלא של הפושע. היא נמל המבטחים שלו, והשוטרים עוצרים אותך בדרך־כלל שם, במיטה שלה."
  • דתות טועות מרגע שהן מטיפות מוסר ומרעימות כל־מיני דיברות ומצוות. לא צריך אלוהים כדי ליצור אשמה, גם לא כדי להעניש. אחינו בני־האדם מספיקים, בעזרתנו אנו."
  • "אולי התכלית היחידה של אלוהים היא להבטיח את החפות מפשע, ואני נוטה לראות את הדת כמפעל ענק להלבנה."
  • "תמיד יש סיבות לרצח של אדם. לעומת זאת, להישארותו בחיים אין כל הצדקה. לכן הפשע מוצא לו תמיד סנגורים, ואילו החפות רק לפעמים."
  • "מאחר שכולנו שופטים, יוצא שכולנו אשמים אלה בפני אלה, כולנו ישו בדרכנו המרושעת, צלובים אחד אחד, ותמיד מבלי דעת."
  • "מי שמקבל חוק וכפוף אליו, אינו חושש ממשפט אשר חוזר וממקם אותו בתחומי הסדר שבו הוא מאמין."
  • "אחד ממקורבי נהג לחלק את בני־האדם לשלוש קבוצות: אלה שמעדיפים שלא יהיה להם שום דבר להסתיר ובלבד שלא יצטרכו לשקר; אלא שמעדיפים לשקר ובלבד שיהיה להם משהו להסתיר; ואלה שאוהבים את השקר ואת הסוד באותה מידה."
  • "כמה יומרני לרצות לחשוף לאורה של האמת מעשה רמייה עלוב אחד."
  • "הנביאים והמרפאים מתרבים והולכים, ממהרים לבוא עם איזה חוק טוב, או סדר מופתי, לפני שהארץ תיהפך לשממה."
  • "לפעמים מי שמשקר נהיר לנו יותר ממי שדובר אמת. האמת, כמו האור, מעוורת. השקר, לעומת זאת, הוא שקיעה יפהפייה שמייפה כל חפץ."
  • "פעם היה ביתי מלא ספרים שקראתי למחצה. זה דבר מבחיל, ממש כמו אנשים ששולפים כבד מגופו של אווז וזורקים את היתר."
  • "לאדם הבודד, שחי בלי אלוהים ובלי אדון, משא הימים הוא נורא. כעת, כשאלוהים יצא מהאופנה, האדם צריך למצוא לו אדון."
  • "מאחר שכל שופט סופו להתחרט ביום מן הימים, צריך להתחיל מהסוף, דהיינו קודם לעסוק בהתוודות, להיות בעל־תשובה, ורק אז להפוך לשופט."
  • "ובאמת הכרתי סופר אתיאיסט, שהתפלל כל ערב. דבר שלא הפריע לו לחרף ולגדף את אלוהים בספריו!"
  • "אבל ללב יש זיכרון משלו."
  • "גם אם יש לאדם רק שקר כמוס אחד בחייו, יהפוך המוות את השקר הזה לנצחי."
  • "כשכולנו נהיה אשמים, תבוא הדמוקרטיה."
  • "המוות בודד, העבדות קולקטיבית, גם השאר מקבלים את המגיע להם, ויחד איתנו, זה כל מה שחשוב. כולנו מאוחדים סוף־סוף, אבל כורעים ברך ומרכינים ראש, האם לא מוטב לחיות בדומה לחברה, ולפיכך, האם אין החברה צריכה גם היא לדמות לי? האיומים, ההשפלות, המשטרה, הם טקסי הקודש של הדמיון הזה. כשאני בזוי, נרדף, כפוי, אני יכול להביא את כל כולי לידי ביטוי, להתענג על מי שאני - בקיצור, להיות טבעי."
  • "מוטב איפוא להיות זריז מהם, לא? ואז מתחילה האנדרלמוסיה."
  • "אתה צודק, השתיקה שלו רועמת, זו דממה של יערות עד, דחוסה עד להתפקע."
  • "תאר לעצמך את האדם הקדמון משתכן במגדל בבל! לפחות הניכור היה מפריע לו."
  • "אני פטפטן, לצערי! ומתחבר בקלות, אני יודע להקפיד על ריחוק נאות, ובכל זאת לא מחמיץ אף הזדמנות."
  • "הריאות השחפניות מחלימות כשהן מתייבשות וחונקות אט־אט את בעליהן המאושר, כך גם אני גססתי בשקט מהחלמתי."
  • "מפעם לפעם האדונים משתעשעים בסכין או באקדח, אבל אל תחשוב שזה מתוך רצון, אלה דרישות התפקיד, זה הכל. וכשהם מרוקנים את המחסניות האחרונות שלהם הם מתים מפחד."
  • "האמן לי אני יודע: מי שאוהב לבנים משובחים אינו בהכרח בעל רגליים מלוכלכות."
  • "אי אפשר להוכיח את חפותו של איש, בעוד שקל מאוד להוכיח את אשמת כולם. כל אדם מעיד על פשעם של כל האחרים, זאת אמונתי וזאת תקוותי."
  • "סוף־סוף אני שולט, אך הפעם לתמיד."
  • "התרגלתי כל־כך לשעמום, שבקושי הקשבתי למה שאומרים לי."
  • "השופטים, כאשר ניטל מהם הרסן הטבעי שלהם, משתוללים באקראי ומכבידים את ידם במשנה מרץ."
  • "הגיע הזמן להיכנע ולהכיר באשמה."
  • "אי־אפשר למות מבלי שמתוודים קודם כל על כל השקרים."
  • "החפות מתה, והשופטים רוחשים בהמוניהם על גופתה - שופטים מכל גזע, כאלה שמחזיקים בכריסטוס וכאלה שבאנטיכריסטוס, ממילא אין הבדל ביניהם, כולם התפייסו בתא־הדוחק. כי לא נכון להאשים רק את הנוצרים."
  • "מבקשים כולם להיות עשירים, למה? שאלת את עצמך פעם? בשביל העוצמה, כמובן. אבל בעיקר משום שהעושר פוטר אותך ממשפט מיידי, מחלץ אותך מן ההמון הצובא על הרכבת התחתית וסוגר אותך במכונית פאר, מבודד אותך בגנים רחבים ושמורים, בקרונות שינה, בתאי מסע מפוארים. אומנם העושר אינו זיכוי מוחלט, ידידי היקר, אבל אם מציעים לך על־תנאי, לא תיקח?"
  • "אדם חושב את עצמו בן־אלמוות, וכעבור כמה שבועות כבר אינו יודע אם יצליח לשרוד עד מחר."
  • "הדבר היחיד שאני מעריך בחיים הוא הבידור."
  • "צריך שיקרה משהו, זה ההסבר לרוב ההתקשרויות האנושיות. צריך שיקרה משהו, אפילו השפלה בלי אהבה, אפילו מלחמה, או מוות, אז יחי הלוויות!"
  • "האסיר תקוע בתוך התא ואינו יכול להתגנב, אבל מרשים לו, נכון, לעצום את העיניים."
  • "הוא זעק את ייסוריו ולכן אני אוהב אותו, את ידידי שמת מבלי לדעת."
  • "פעם היתה על לשוני מילה אחת ויחידה: חירות. מרחתי אותה על פרוסת הלחם בארוחת־הבוקר, לעסתי אותה כל היום, ונפשתי על העולם רוח רעננה־להפליא של חירות. במילת המפתח הזו הצלפתי בכל מי שהעז לסתור את דברי, וגייסתי אותה לשירותן של תשוקותי ושל עוצמתי."
  • "האריסטוקרט אינו יכול לדמיין את עצמו בלי איזו מידה של ריחוק מעצמו, ומחייו."
  • "חשתי שעולה בי תחושה אדירה של עוצמה ועימה - איך אומר זאת - תחושה של מיצוי ושלמות שהרחיבה את לבי."

נאמר עליועריכה

  • " 'הנפילה' היא יצירה מרשימה... ביושרו ובכנותו, בהומניות שלו, בהתמודדות עם מה שלמד מניטשה ומדוסטויבסקי, בשנאת האידיאולוגיות המסודרות - קאמי הוא הברנר של הצרפתים." ~ אריק גלסנר
  • "מתעסק בשברי המשמעות של העידן המודרני, ונהנה או סובל לנתץ את האשליה הבורגנית ואת המוסר ההומניסטי." ~ עמיחי שלו