הנפילה (קאמי)

ספר מאת אלבר קאמי

הנפילה (בצרפתית: La Chute) הוא ספר מאת אלבר קאמי הכתוב כמונולוג מפיו של ז'אן־בָּטִיסט קְלָמַנְס, עורך דין מפריז המתגורר באמסטרדם. הספר יצא לאור ב־1956.


  • "אדם חסר אופי – ראוי שתהיה לו שיטה."
  • "אין אדם שהוא צבוע בתענוגותיו."
  • "שקלתי את האפשרות לדחוף עיוורים באמצע הרחוב, והעליצות המשכרת והלא צפויה שגאתה בי, גילתה לי עד כמה חלק בנשמתי שנא אותם; תיכננתי לפוצץ את הצמיגים של עגלות הנכים הקטנות, לצעוק 'עניים מלוכלכים' לפועלים שעל הפיגומים, לתת סטירה לתינוקות במטרו."
  • "החיות הגדולות זכו לשלוט במצבי־הרוח שלהן."
  • "כשמרבים להרהר באדם, מתוך חובה מקצועית או ייעוד, מתגעגעים לפעמים לפרימאטים. להם אין לפחות כוונות נסתרות."
  • "לעתים אני חושב על מה שיאמרו עלינו ההיסטוריונים של המחר. יספיק להם משפט אחד כדי לתאר את האדם המודרני: הוא זיין וקרא עיתונים."
  • "האם שמת לב שהתעלות הקונצנטריות של אמסטרדם דומות למעגלי הגיהינום? הגיהינום הבורגני, שמאוכלס, כמובן, בחלומות רעים. כשמגיעים אליו מבחוץ, וככל שחודרים מבעד למעגלים, הופכים החיים, ומכאן גם פשעיהם, לדחוסים יותר, לאפלים יותר."
  • "לעולם איני חוצה גשר בלילה. נדר שנדרתי. אחרי הכול, תאר לעצמך שמישהו ישליך את עצמו למים. ואז אחת מהשתיים: או שתקפוץ אחריו כדי להציל אותו, ובעונה קרה זו אתה מסתכן בגרוע מכול. או שתפקיר אותו, ואז תגלה שגם צלילות שנחסכו משאירות אותך לפעמים עם שרירים תפוסים להפתיע."
  • "תמיד סברתי שבני ארצנו להוטים רק אחרי שני דברים: אידיאות ומעשי זימה. אפשר לומר, בלי שום הבחנה. אבל אל לנו לדון אותם לכף חובה. הם לא היחידים, ככה זה בכל אירופה."
  • "ככה אני מצליח להיאבק במדרון החלקלק הטבעי שלי, שדוחף אותי בעל־כורחי לאהוד אנשים. כשאני רואה פרצוף חדש, מישהו בתוכי מצלצל בפעמון אזעקה.'הָאֵט, סכנה!' ואפילו אם האהדה גוברת ומנצחת, אני עומד על המשמר."
  • "לילה טוב! מה? הגברות האלה, מאחורי החלונות? החלום, אדוני, חלום במחיר זול, טיול לאיי המזרח! הנשים האלה מתבשמות בתבלינים. אתה נכנס, הן מפשילות את הווילונות והשַׁייט מתחיל. האלים יורדים על הגופים העירומים והאיים נסחפים, טרופי דעת, פרועי שיער כמו דקלים ברוח."
  • "התמחיתי במטרות נעלות. הייתי מגן על יתומים ואלמנות, כמו שאומרים, השד יודע למה, הרי יש אלמנות נבזיות ויתומים בני־בליעל. אלא שדי היה לו הרחתי בנאשם שמץ של ניחוח קורבני, ומיד הייתי מפשיל שרוולים להגנתו. ועוד איזה הגנה! סערה! לא רק את השרוולים, את כל הלב הייתי מפשיל."
  • "כמה פשעים בוצעו רק מפני שמי שביצעו אותם לא יכלו לסבול את היותם אשמים!"
  • "האהדה היא רגש אופייני לנשיא מדינה: זוכים בה בזול, אחרי אסונות. הידידות מסובכת מעט יותר. היא קשה להשגה וממושכת, וכשכבר מחזיקים בה, אי־אפשר עוד להיפטר ממנה, צריך להמשיך ולהתמודד איתה. אל תחשוב שהחברים שלך יטלפנו אליך כל ערב, כפי שהיו צריכים, כדי לוודא שלא החלטת בדיוק הערב להתאבד, או לברר סתם אם אתה לא זקוק לחברה, ושמא מתחשק לך לצאת. מה פתאום. אם הם יצלצלו, זה בטח יהיה בערב שבו אתה לא לבד, בערב שבו החיים נראים לך יפים. אם כבר, הם דווקא ידחפו אותך להתאבדות, בשם הציפיות שתלית בעצמך, לדעתם. האל ישמרנו, אדוני הנכבד, מחברים שמצפים מאיתנו לגדולות! ובאשר לאלה שתפקידם לאהוב אותנו, אני מתכוון לקרובי־משפחה, לבעלי־ברית (איזה ביטוי!), הרי זה כבר סיפור אחר. אלה תמיד יודעים להגיד את המילה נכונה, או יותר נכון את המילה שפוגעת בול: הם מתקשרים אליך כמו שיורים ברובה. והם קולעים למטרה."
  • "שמת לב שרק המוות מעורר את הרגשות שלנו? כמה אנחנו אוהבים את החברים שזה־עתה מתו, נכון? כמה אנחנו מעריצים את מורינו שאינם מדברים עוד ופיהם מלא עפר! ההוקרה צצה אצלנו אז לגמרי בטבעיות, אותה הוקרה אשר לה הם אולי ציפו מאיתנו כל חייהם. אבל אתה יודע מדוע אנחנו תמיד יותר הגונים ונדיבים עם המתים? מסיבה פשוטה! אצלם אין כורח. הם מניחים לנו לנפשנו, אנחנו יכולים לקחת את הזמן, למצוא מקום להוקרה בין הקוקטייל לבין המאהבת החמודה, בעצם בזמננו החופשי. הם לא כופים עלינו דבר מלבד הזיכרון, אבל לנו יש זיכרון קצר. כן, מה שאנחנו אוהבים אצל החברים שלנו הוא המוות הטרי, המוות הכואב, סערת הרגשות שלנו, בקיצור – את עצמנו!"
  • "כזה הוא האדם, אדוני היקר. יש לו שתי פנים: הוא אינו יכול לאהוב מבלי לאהוב את עצמו."
  • " 'לא עונים לאבא' – אתה מכיר את הביטוי? ביטוי קצת מוזר. למי נענה אם לא לזה שאנחנו אוהבים? מצד שני, הביטוי הזה די משכנע. מישהו חייב להיות הפוסק האחרון. אחרת יהיה אפשר להביא מול כל נימוק נימוק נגדי: לא יהיה לזה סוף. הכוח, לעומת זאת, מכריע וזהו."
  • "האמת היא שכל אדם אינטליגנטי, מי כמוך יודע, חולם להיות גנגסטר ולשלוט בחברה בכוח האלימות בלבד. אך מאחר שאין זה כה קל כפי שעשויים להתרשם מקריאת הספרים שמתמחים בכך, פונים האנשים בדרך־כלל לפוליטיקה, וממהרים להצטרף למפלגה הכי אכזרית."
  • "הגישה שלי לנשים הייתה טבעית, נינוחה, פשוטה, כמו שאומרים. לא טיכסתי תחבולות, פרט, אולי, לאותן תחבולות בולטות לעין שהנשים רואות אותן כמחוות הוקרה."
  • "אתה יודע מהי שרמנטיות? כשאומרים לך 'כן' מבלי שתשאל שום שאלה מפורשת."
  • "למרבה הצער, אחרי גיל מסוים כל גבר נושא באחריות לפנים שלו."
  • "יש כאלה שקוראים: 'אהבי אותי!' אחרים: 'אל תאהבי אותי!' אבל גזע מסוים, הנורא והאומלל מכולם קורא: 'אל תאהבי אותי, והיי נאמנה לי!'."
  • "אם יש תחום שצריך לנהוג בו בענווה, האם אין זה התחום של המיניות, עם כל הבלתי־צפוי שבו? מסתבר שלא. גם בינך לבין עצמך אתה לא חדל לעסוק בהשוואות."
  • "המחשבה הטבעית ביותר לאדם, זאת שבה לו בתמימות, כמו ממעמקי טבעו, היא המחשבה שהוא חף מפשע."
  • "כולנו מקרים יוצאי־דופן. כולנו רוצים לערער על משהו! כל אחד דורש להיות חף מפשע, בכל מחיר, גם אם לשם כך עליו להאשים את הגזע האנושי ואת האלוהים שבשמיים."
  • "אתה יודע, הן לא באמת מגנות את החולשה: הן יעדיפו להשפיל אותך, או לנטרל את כוחותיך. ולכן האישה היא לא הפרס של הלוחם, אלא של הפושע. היא נמל המבטחים שלו, והשוטרים עוצרים אותך בדרך־כלל שם, במיטה שלה."
  • דתות טועות מרגע שהן מטיפות מוסר ומרעימות כל־מיני דיברות ומצוות. לא צריך אלוהים כדי ליצור אשמה, גם לא כדי להעניש. אחינו בני־האדם מספיקים, בעזרתנו אנו."
  • "אולי התכלית היחידה של אלוהים היא להבטיח את החפות מפשע, ואני נוטה לראות את הדת כמפעל ענק להלבנה."
  • "תמיד יש סיבות לרצח של אדם. לעומת זאת, להישארותו בחיים אין כל הצדקה. לכן הפשע מוצא לו תמיד סנגורים, ואילו החפות רק לפעמים."
  • "מאחר שכולנו שופטים, יוצא שכולנו אשמים אלה בפני אלה, כולנו ישו בדרכנו המרושעת, צלובים אחד אחד, ותמיד מבלי דעת."
  • "מי שמקבל חוק וכפוף אליו, אינו חושש ממשפט אשר חוזר וממקם אותו בתחומי הסדר שבו הוא מאמין."
  • "אחד ממקורבי נהג לחלק את בני־האדם לשלוש קבוצות: אלה שמעדיפים שלא יהיה להם שום דבר להסתיר ובלבד שלא יצטרכו לשקר; אלא שמעדיפים לשקר ובלבד שיהיה להם משהו להסתיר; ואלה שאוהבים את השקר ואת הסוד באותה מידה."
  • "לפעמים מי שמשקר נהיר לנו יותר ממי שדובר אמת. האמת, כמו האור, מעוורת. השקר, לעומת זאת, הוא שקיעה יפהפייה שמייפה כל חפץ."
  • "פעם היה ביתי מלא ספרים שקראתי למחצה. זה דבר מבחיל, ממש כמו אנשים ששולפים כבד מגופו של אווז וזורקים את היתר."
  • "לאדם הבודד, שחי בלי אלוהים ובלי אדון, משא הימים הוא נורא. כעת, כשאלוהים יצא מהאופנה, האדם צריך למצוא לו אדון."
  • "מאחר שכל שופט סופו להתחרט ביום מן הימים, צריך להתחיל מהסוף, דהיינו קודם לעסוק בהתוודות, להיות בעל־תשובה, ורק אז להפוך לשופט."

נאמר עליועריכה

  • "ההקשר ההיסטורי הכללי של הנובלה (1956) פשוט להבנה, אם כי, כמובן, לא פשוט לעיכול: הזוועה הנאצית, האכזבה המרה מהקומוניזם, ההכרה (של קאמי) שהדמוקרטיות הליברליות הבנויות על אגואיזם, תחרות, כאוס חברתי ותאוות בצע ('החמדנות, שהחליפה בחברה שלנו את השאפתנות') – הן צורות המשטר האנושיות ביותר. בקיצור: מפח נפש מהאדם." ~ אריק גלסנר