חרבת חזעה

שחקני הדרמה הטלוויזיונית

חִרְבֶּת חִזְעָה היא נובלה מאת ס. יזהר שיצאה לאור ב־1949 המתרחשת בזמן מלחמת העצמאות. היא עובדה לסרט דרמה בטלוויזיה הישראלית ב־1978.


  • "מי יעלה על לב, שהייתה פעם איזו חרבת־חזעה, אשר גירשנו וגם ירשנו. באנו, ירינו, שרפנו, פוצצנו, הדפנו ודחפנו והגלינו. מה, לעזאזל, אנחנו עושים במקום הזה!"
  • "הכפרים הריקים הללו, יום מגיע והם מתחילים לצעוק. אתה עובר בהם ולקראתך פתאום, לפי תומך, ובלא דעת מנין, עיניים סומות של קירות וחצרות וסמטאות מלוות אותך אין־אומר. דממת שאיה נטושה. מצפונך כאילו מתחמץ. ויש ולפתע, באמצע הצהריים או בטרם ערב, פותח הכפר שעוד לפני רגע היה סתם רמת בקתות שוממות ושותק יתמות, שתיקה קשה, וקינת־מספד מרעדת לב; ומיד אחר־כך פותח הכפר הזה, גדול וקודר, ושר שירת חפצים שנסתלקה נשמתם, שירת מעשי אנוש שחזרו לגלמותם והפריאו, שירת בשורת אסון־פתע מוחצת שקפאה ונותרה כמין קללה לא עוברת דל־שפתיים, ופחד, רבונו־של־עולם, פחד אימים, ונצנוץ, פה ושם, איזה נצנוץ של נקמה, של קורא לריב, של אל נקמות הופיע. הכפרים הריקים הללו..." ~ עמ' 24–25
  • " 'הנה שם' שאגתי והראיתי לגבי: 'אלף ומאתיים, ימינה מן העץ הבודד! אפשר לתפוס אותם יופי!' ובו ברגע נתחלחלתי משום־מה, ובעוד ידי נטויה בהתלהבות שכרון לעבר הבורחים שגיליתי, הרגשתי שמישהו צועק אחרת בי, כציפור פצועה, וגבי הטיח שמה כמה צרורות, ומוישה אמר: 'לעזאזל איתך! אינך יודע לקלוע כלום!' ותמיה מאוד הרגשתי שרווח לי משהו, ואפשר שתרגום הצעקה לא היה אלא – 'שלא יפגע, אח, שלא יפגע בהם!' " ~ עמ' 30–31
  • "אחרי כן היה קול נפץ נוסף, גדול ואדיר, ומיד אחריו התחילה היללה. מתחילה היה נראה כאילו הן צעקות שמשתתקות מהר ונרגעות מיד כשרואים שלא הורגים, אלא שהיללה, זעקה חדה, גבוהה וממאנת, מרדנית, מעבירה צמרמורת, הייתה מוסיפה ועולה, ואינך יכול להימלט משמעה, אינך יכול להיפנות לדבר אחר, קצר־רוח אתה מושך כתפיך ומביט בחבריך, ורוצה לעבור הלאה, אלא שזו לא כצווחת תרנגולת נתפשת־נפחדת – אלא כצריחת נמרה שכאבה רק מזעימה, מוסיף לה רוע־כוח, כצריחת נידון מוצא להורג והוא שונא ומתקומם לתלייניו, צריחה שהיא נשק־מגן, צריחת לא־אזוז, לא אתן, אמות ולא תגעו, עד שגם האבנים מתחילות זועקות איתה – הייתה מתעצמת, בהפסקות קצרות,של נשימה חטופה, ואפשר היה, אחר־כך, אפילו להבחין במילים, אלא שהן לא היו מובנות." ~ עמ' 46