"קם ונטל את אחד הספרים שהיו מונחים על השולחן הקטן בפינת החדר. דפדף בספר עד שהגיע אל המקום הנכון, נתן בהונגרי את מבטו הבהיר, החייכני והנוגה, והתחיל קורא לאט, נושא לפרקים את עיניו מן הספר לבחון את המאזין לו ואינו מפסיק מקריאתו."
"לא נמצא איש שיביא לו את בשורת הישועה. אף אחד לא אכפת לו כל הנוטים למות. מי ינסה לפרוץ את דלת החדר שבו נאבק אדם לבדו עם מר המוות? איש לא יעז. אותם אנשים טובים, שלא היו מהססים אף רגע להציל את זולתם מן הסכנה הגופנית ואולי אף לחרף את נפשם על כך, נשארו אטומים, אדישים, כשהיו הדברים אמורים בגאולת הנפש."
"מתוך מעמקים שלא ידעתי בתוכי – עלה קול, והקול אומר: אני, אני, אני, אני. ואף שעלה הקול מתוכי, לא היה זה קולי; ואף שדמה לקולו של אבי, לא היה זה קולו."
"יש משהו עיקש בנהמת המזגן, שבעתות של מנוחת־נפש יחסית הוא מוסיף על הרוגע, כמזמר שיר־ערש חדגוני לדממה. ואילו בשעה של עצבות וכאב קולו טוען את החלל בזעף קשה מנשוא, כאילו הייתה זו בהמת פרא שגניחתה לועגת למכאובך. כאב־הרפאים הזה נשקף לי לעתים דווקא מחפצים דוממים, שעדיין לא נגאלו ממגע היד שאחזה בהם ברגע מן הרגעים. וברגע הזה – דף הנייר העולה שורה אחר שורה מגליל מכונת־הכתיבה."
"אבל אני אהבתי תמיד את יופיים של המנוצחים, את התדהמה הנופלת על פניהם, כאילו הופנטו או נשבו לקסם זר ומדיח, את בכיו של הגוף שהוכרע ונכנע, את אנקת חוסר האונים החנוקה המתמלטת מתוכם, את שברון לבם על בגידת הגוף ועל גאוותם שנרמסה."
"בהתגלותו האחרונה שהייתה כרגע לנגד עיני דימיתי לראותו מעבר לצורות, כאותם הדברים המתקיימים רק להרף עין, בהבזק של מחשבה: זה היה יופי מנושל מכל צורה, ריק מכל הבעה, מעורטל מכל חושניות, מנוער מכל זיקה חיצונית, נקי מכל תלות."
"ראיתי צללי בני־אדם שלא הכרתי, ידעתי שאני אחד מהם אך לא ידעתי מי אני בתוכם."
"אולי צריך לדעת לפעמים איך להיעלם. צריך לנסות. אולי אין דרך אחרת להשתנות."
"אולי כך נגמרת זהות ומתחילה זהות אחרת, נבנית פרט לפרט, סיפור אחר סיפור, כמו נפילה במורד תלול מסלע אל סלע, זכרון חדש, רצון חדש, חלום חדש."
"אהבה שכולה רוחניות, נפשיות צרופה, אהבה שאינה תלויה בבשר. אין לה שום קשר עם הנאות החושים. אין בה עליות ומורדות מפני שהיא אינה משועבדת לזמן. הנעורים, הזקנה, היופי, הכיעור, אין להם שום השפעה עליה."
"היא ניסתה להתעלם מן הרעש הבא מהמסדרון ולהירדם, כי הייתה עייפה מאוד. אך הקולות גברו. הגברת מוסקוביץ' יכלה להכיר כל אחד מן המדברים במסדרון על־פי קולו."
"היא עקבה אחריו בעיניה עד שנעלמו הכיסא והאחות ההולכת אחריו בעיקול המסדרון המוליך לחדר הפיזיותרפיה."
"כשנכנסה לחדר האוכל, נפל מבטה מיד על שולחנו של החדש. היו לידו שני מקומות פנויים, האחד לצדו והאחד מולו. היא כיוונה את ההליכון שלה אל המושב הפנוי שמולו, וכשקרבה אליו, חייך אליה מין חיוך של הסכמה, מחוזק בניד ראש קל."
"מי יכול לזכור מתי היו פה כוכבים. כמו עיניים מתנוצצות הם זוהרים מעליה, כמו עיניים טהורות וצעירות לנצח, הניבטות אל עצמן באין סוף של אהבה, ואינן חוננות שום דבר במבטן."
"יבוא רגע ואחד מהשניים ישאל: מתי ניפגש שוב? וזה יהיה הסימן שמשהו נגמר ומתחיל משהו אחר, וחסד הימים הראשונים, אם אמנם היה שרוי על השניים, יתפוגג והיה כלא היה."
"אבל הרגישות והאמפתיה של עדה מן הסתם עוד לא נשחקו כליל, כי היא מחייכת אליה בעצב שאין לעמוד בפניו, עצב של השלמה וצידוק הדין, ואומרת בלחש, כחוששת מפני המילים שהיא עומדת לבטאן: 'אני יודעת שאת שונאת אותי עכשיו'."
"בדרך־כלל הוא ממעט בדיבור. והיא אינה מפרה את השתיקה, אך אינה יכולה שלא לצדד אליו מבט מפעם לפעם, לבחון את פניו, שככל שהיכרותם מתארכת, חידתם נעשית קשה לה יותר לפענוח. וכשמבטה מעורר אותו משתיקתו, הוא מחייך אליה חיוך של שאלה וממלמל מחמאה על האוכל שהכינה."
"ושלמה שתק וחייך וקרץ בעינו אל הילד להעמידו שוב על טיבם המפוקפק של הדברים הגלויים, לעומת העולם הסמוי, האיתן כסלע." (עמ' 233 - 234)
"סילון של דם זינק מגופו של הכבש, ראשל ובקי הסבו ממנו את פניהן. אבל הילד לא גרע ממנו עין. הוא שלח את מבטו הגא אל שלמה, להיווכח אם השגיח בגבורתו, וראה כי עמידתו של הבחור רפה ופניו האפירו." (עמ' 249)
"אלה היו היפים בימי חייהם." (על הורי הילד, עמ' 263)
"אין לי צורך בקוראים רבים, די לי שקוראי יבינו את הספרים וייהנו מהם, גם אם הם מעטים."
"אני סקרן, אני אוהב לראות את הדברים שקורים אבל לא לי. לאחרים."
"תחושת היחד הלאומי לא זרה לי, למרות הספקות שבלבי בעניין 'החלום הציוני'."
"אני מעוניין בשתי מדינות לשני עמים, לא בגלל שאלת הרוב היהודי, אלא כי אני רוצה שישראל תהיה מדינה שבה העברית היא השפה ההגמונית, והתרבות העברית מפותחת בה יותר מתרבויות אחרות, בדיוק כמו במדינות אחרות."
"מביט... בדמויותיו תמיד קצת מן הצד, אף פעם לא ייכנס פנימה עד הסוף, אף פעם לא יֵדע אותן 'לפנַי ולפנים'." ~ נעמה צאל
"נותן לבני האדם את הנחמה היחידה שהספרות יכולה להציע, הדיאלוג התמידי בין בני האדם והכותב שמסוגל להאזין על אף שהוא עצמו שרוי בצללים." ~ יפתח אשכנזי
"אין כמעט טקסט של קנז שלא מתהפנט ומהפנט באמצעות הבחינה וההסתכלות ביחסי הכוח בין בני אדם. במורכבות העצומה שלהם." ~ עמוס עוז
"נתונה בו תמיד שמחה פנימית מרנינה. אפילו כשמדברים על נושא קודר, יש לו היכולת להפוך אותו למבדח... יש בו הרבה פיכחון ואירוניה דקה, כמו בספריו." ~ אברהם ב. יהושע
"היה לו כנראה האומץ לבחור בבדידות גם בכתיבה וגם כנראה בחיים ואת האומץ הזה הוא העניק לגיבורים שלו." ~ נורית גרץ
"קנז הוא אסכולה לעצמו. הוא דיבר על ישראל מחוץ למורשת התש"חית. מ'אחרי החגים', 'האשה הגדולה מהחלומות' ועד 'התגנבות יחידים' המונומנטלי, הוא מתבונן בחברה הישראלית כריבוי שמסרב להתאחד ולהיות מוגדר." ~ אריאל הירשפלד
.svg){kind=icon}