לגנאלוגיה של המוסר

לגנאלוגיה של המוסר (בגרמנית: Zur Genealogie der Moral) הוא ספר פילוסופיה מאת פרידריך ניטשה שיצא לאור ב־1887. הספר תורגם לעברית.

עטיפת הספר

---

• "רק מה שאינו חדל לגרום לנו סבל נשאר בזיכרון."
• "עובדת היסוד של הרצון האנושי, אימת הרִיק שלו: הוא זקוק למטרה – והוא מעדיף לרצות את הלא־כלום מאשר לא לרצות בכלל."
• "שלוש סיסמאות־הפאר של אידאל הפרישות: עניות, ענוותנות, צניעות."
• "אנו המכירים, אנו עצמנו איננו מוכרים לעצמנו, וסיבה מספקת לכך: מעולם לא חיפשנו את עצמנו. איך יכולנו אם כן למצוא את עצמנו ביום מן הימים?"
• "אפשר לחיות מבלי לזכור ולהיות מאושר, אך אין זה מן האפשר לחיות מבלי לשכוח."
• "שעה ארוכה האזין לדברי, אך לא עצר ברוחו להאזין גם לשתיקתי. כי הנה בנקודה זו, יש לי הרבה מה לשתוק."
• "בבית מלאכה זה, בו מייצרים אידאלים – רוח סירחון עולה באפי מכל שקריו."
• "מוסר העבדים אומר 'לא' מלכתחילה למה שהוא 'מחוץ לעצמו', 'שונה מעצמו', ו'לא עצמו'."
• "ואת אוזלת היד שאינה גומלת מעבדים פה ל'טוב לב'; את השפלות הפחדנית ל'רוח ענווה'; את הכניעה לשונאים הופכים ל'ציות'."
• "וכי איזה פילוסוף גדול היה נשוי? הרקליטוס, אפלטון, דקארט, שפינוזה, לייבניץ, קאנט, שופנהאואר – לא היו נשואים."
• אני משתמש במונח 'מדינה': מובן מאליו למה הכוונה – אי איזה גדוד מתגודד של חיות טרף בלונדיות, גזע כובשים ואדונים, מאורגנים כלוחמים ומחוננים בכוח ארגוני, שם ללא רחם את כפות רגליו האיומות על אוכלוסיה, שאולי עולה עליו בכמות ההעצומה לאין שיעור, אך עדיין אינה אלא המון נוודים משוטטים חסר-צורה. הרי זאת ראשית המדינה עלי אדמות: סבורני שכבר בטלה ומבוטלת ההזיה שראתה את התהוותה ב'הסכמה'. מי שיודע לצוות, מי שבטבעו הוא 'אדון', מי שכולו אומר אלימות בכל – בכל תנועה, בכל מעש – מה לו ול'הסכמות'."
• "היא [=המוזיקה] אמנות בלתי־תלויה, אמנות כשהיא לעצמה, לא כדוגמת אחרות שהן בבואותיהן של תופעות, כי אם דוברות בלשונו של הרצון בה"א הידיעה, הרצון בכבודו ובעצמו, ישר מתהומיותו, בחינת התגלותו האמיתית הראשונית, הישירה."
• "הלאה רכרוכיות מחפירה זאת של רגשות! למנוע מהחולים את הדבקת הבריאים, — והרי זו משמעותה של התרככות שכזאת — זו חייבת להיות נקודת הראות העליונה על האדמה. אך לשם כך נחוץ בראש ובראשונה שהבריאים יופרדו מהחולים, שיורחקו אף ממראה החולים, כדי שלא יתחילו לראות עצמם כחולים."
• "הוא [=הכהן-הנזיר] עצמו חייב להיות חולה, הוא חייב להיות מעיקרו קרוב להם, לחולים ולחלכאים, על מנת שיבין אותם, על מנת שתהא הבנה איתם, אך עליו להיות גם חזק, שליט ברוחו לא פחות כי אם יותר מאשר שליט באחרים, איתן ברצונו לעוצמה, כדי להלך אימון ופחד על החולים, כדי שיוכל להיות להם משען ומבטח, עוצר ושורר, וכופה ורודן ואל."
• "האמונה עצמה יש בה הוכחה – אמונה חזקה המביאה עמה אושר, מביאה עמה חשד באמיתתו של הדבר שבו מאמינים, אין היא אישורה של אמת, היא אישורה של סבירות מסוימת – סבירות האשליה."
• "אין בנמצא כלל מדע נטול 'הנחות מוקדמות'. רעיון אשר כזה אי אפשר כלל להעלותו על הדעת... תחילה חייבת להיות תמיד איזו פילוסופיה, איזו 'אמונה', שממנה יקבל המדע את כיוונו, טעמו, תחומו, דרכו, ואת זכות קיומו."
• "שום דבר בעולם אינו מתגלה עוד כאלוהי אלא אם כן הטעות, העיוורון, השקר ואלוהים עצמו נתגלה כשקר הממושך ביותר שלנו."
• "לא הסבל עצמו היווה את בעייתו [=של האדם], כי אם זה האלם הנורא מסביב, בזעקו את שאלתו 'מה בצע בסבל?'. האדם, האמיץ שבבעלי החיים, ויודע־סבל יותר מכולם, לא את הסבל עצמו הוא שולל; הוא רוצה בו, אף שוחר אותו, בתנאי שמראים לו טעם כלשהו לסבלו, איזה 'למען'. חוסר־השחר של הסבל, ולא הסבל עצמו, זו הייתה הקללה שרבצה עד כה על האנושות."
• "אלא מה? אתם לא תופסים זאת? עיניים לכם אשר לא רואות כלום, שעל מנת לנצח דרושות היו לו אלפיים שנה? ... אך אין הפתעה בכך: כל הדברים הארוכים קשה לראותם במלוא היקפם, אך זה הדבר שקרה: מגזעו של העץ הזה, עץ הנקמה והשנאה, השנאה היהודית, העמוקה ביותר, המעודנת ביותר: שנאה בוראת אידאלים, משנה מעשי ערכיות, ואשר לא הייתה כמותה עלי־אדמות – מגזע זה עלה וצמח משהו ששום דבר לא ידמה ולא ישווה לו, אהבה חדשה, העמוקה והמעודנת מכל סוגי האהבה: – וכי יכלה לצמוח מגזע אחר זולתו? ... אך אל יטעה איש לחשוב שהאהבה הזאת עלתה וצמחה כשלילתה של תאוות הנקם ההיא, כסתירתה של השנאה היהודית! ההפך! האהבה צמחה מגזע זה כעטרת־צמרת מאמירה בתרועת ניצחון, משתלחת ומתפשטת למרחבי־על, אל מלוא הזוהר והשמש, צמרת פורצת אלי מלכות אור ורום להגשמת מטרותיה של אותה שנאה עצמה, על מנת לנצח, להסית ולהדיח, באותה עוצמה בה הכתה את שורשיה ביתר־שאת ויתר־תשוקה להשריש בשאול תחתית בכל מה שעומק בו ורוע. אותו ישו מנצרת, כבחינת בשורתה המומחשת של האהבה, זה 'המושיע' המביא גאולה וניצחון לעניים, לחולים, לחוטאים – וכי לא היה דווקא הוא ההדחה בגילומה המוזר ביותר, פיתוי שאין לעמוד כנגדו, הדחה בדרך עקיפין חזרה אל אותם הערכים היהודיים ואל חידושי האידאל ההוא עצמו? בדרך עקיפין זו, דרכו של 'המושיע', שלכאורה הוקיע והפקיע את ישראל, האם לא השיג בה ישראל את המטרה העליונה של שאיפת הנקם שלו? וכי אין זה דווקא מעשה כשפים של מדיניות נקם גדולה באמת, מדיניות נקם מרחיקה ראות, מחתרתית, חתירה איטית לסוף מעשה במחשבה תחילה, וכי לא כזאת היא המדיניות שנקט בה ישראל בהיותו נאלץ ולדחות ולהוקיע על הצלב לעיני העולם כולו את מי שבעצם שימש כמכשיר נקמתו, להוקיעו כאילו היה זה אויבו בנפש, על מנת 'שהעולם כולו' זה, דהיינו, כל אויבי ישראל, יבלע את הפיתיון ללא חשש? ומאידך, וכי בגדר האפשר הוא בכלל, במלוא פכחותה של הרוח, להמציא פתיון מסוכן יותר? משהו שישווה לו ל'צלב הקדוש' הזה, לכוח־המשיכה, לביסום החושים, להימום, שידמה בזעזועו לאותו פרדוקס של 'אלוהים על הצלב', לאותו מסתורין של זוועה קיצונית שאין עוד למחשבה תפיסה בה, אלוהים שצולב את עצמו לישועת האדם? ... לפחות דבר זה הוא בגדר הוודאי, ש־sub hoc signo הנקמה הישראלית ושינוי הערכים שלה נחלו ניצחון חוזר ונשנה על פני כל האידאלים האחרים, על פני כל האידאלים הנאצלים יותר."

נאמר עליו

• "ניטשה כותב שהאדם הנתון בעמדה קורבנית עסוק בהאשמת אחרים על שהם אינם מוסריים כמוהו, בזמן שהוא עצמו מתנהל בחוסר אכפתיות ובחוסר חמלה כלפי סביבתו. הוא מצייר את תחושת הזכאות של האדם הקורבני לפגוע באחר בשל היות העצמי פגוע. ההישאבות לתוך עמדת הקורבן מחלחלת לכל יחסיו עם סביבתו." ~ רהב גבאי

קישורים חיצוניים

• "לגנאלוגיה של המוסר: ניטשה מול פרויד", הרצאת פרופ' יעקב גולומב במכון ון ליר, 2013