למי צלצלו הפעמונים

למי צלצלו הפעמונים (באנגלית: For Whom the Bell Tolls) הוא ספר מאת ארנסט המינגווי שיצא לאור בשנת 1940, ועוסק בסיפורו של רוברט ג'ורדן, אמריקאי בשורות הבריגדות הבינלאומיות המצטרף ללוחמי גרילה אנטי־פשיסטיים במלחמתם במהלך מלחמת האזרחים הספרדית.

עטיפת הספר במהדורה הראשונה

הציטוטים המובאים כאן הם לפי התרגום מאנגלית של תרצה גור-אריה משנת 2006.

כללי

• "האיש הצעיר, ששמו היה רוברט ג'ורדן, היה רעב מאוד ומודאג. הוא היה רעב לעיתים קרובות, אבל בדרך כלל לא היה מודאג, כי לא ייחס כל חשיבות למה שקורה לו וידע מן הניסיון כמה קל לנוע באזור הזה מאחורי קווי האויב." ~ עמוד 14
• "הוא עבר על החוק השני משני החוקים שנועדו למי שרוצה להסתדר עם דוברי ספרדית; תן לגברים סיגריות ואל תתעסק עם הנשים." ~ עמוד 38
• "היא לא דמתה לנחש שמנסה להפנט ציפור או לחתול שמנסה ללכוד ציפור. לא היה כאן משהו שדמה להתנפלות של חיית טרף. וגם לא משהו מעוות. אבל הייתה כאן מין התרחבות, כמו שהצוואר של נחש הקוברה מתרחב. הוא יכול להרגיש בזה. הוא יכול לחוש באיום שבהתרחבות. אם כי ההתרחבות הייתה של שתלטנות, לא של רוע אלא של חדירה מגששת. הלוואי שלא הייתי רואה את זה, חשב רוברט ג'ורדן. אבל זה לא מצדיק סטירה." ~ עמודים 214 - 215
• "זו הייתה הסגולה החשובה ביותר שבה ניחן, והיא שהכשירה אותו להיות לוחם: היכולת הזאת לא להתעלם מן הסוף המר, קשה ככל שיהיה, אלא לבוז לו." ~ עמוד 475
• "סרן ברנדו התקדם על סוסו, בוחן את השביל, פניו הרזים רציניים וחמורי סבר. תת־המקלע שלו היה על אוכפו, נח בחיק זרועו השמאלית. רוברט ג'ורדן שכב מאחורי העץ, מתאמץ בכל כוחו ובזהירות רבה להחזיק מעמד ושידיו תהיינה יציבות. הוא חיכה עד שהקצין הגיע לאזור המואר, במקום שבו גבלו עצי האורן הראשונים במורד האחו הירוק. הוא יכול לחוש את הלמות ליבו על מחטי האורן שכיסו את קרקעית היער." ~ עמוד 567, פסקת הסיום

רוברט ג'ורדן

• "לדאוג זה גרוע כמו לפחד. זה סתם מסבך את העניינים." ~ עמוד 20
• "העצבות הזאת לא מוצאת חן בעיני. זאת העצבות שיורדת על האנשים האלה לפני שהם פורשים, או לפני שהם בוגדים. זאת עצבות המופיעה לפני שהם מסגירים מישהו." ~ עמוד 24
• "המחשבה הזאת אוששה אותו. הוא גיחך והביט בשני האנשים הכפופים תחת משא התרמילים הגדולים שלפניו, העושים את דרכם בין העצים. הוא לא התבדח בלבו על חשבונו של אף אחד במהלך כל היום, ועכשיו, לאחר שעשה זאת, הוקל לו. אתה מתחיל להיות כמו כולם, אמר לעצמו. גם אתה נעשה אדם קודר." ~ עמוד 29
• "כל הטובים, אם חושבים על זה, הם אנשים עליזים. הרבה יותר טוב להיות עליז, וזה גם אומר עליך משהו. זה כאילו אתה נמצא ברקיע השביעי בזמן שאתה עוד חי. זה רעיון מורכב." ~ עמוד 29
• "יש לך רק דבר אחד לעשות ואתה חייב לעשות אותו. רק דבר אחד, לעזאזל, חשב. אילו זה היה רק דבר אחד זה היה קל. תפסיק לדאוג, ממזר נפוח שכמותך, אמר לעצמו. תחשוב על משהו אחר." ~ עמוד 61
• "אסור לו לחשוב ככה; אבל מי מפקח על מחשבותיו? רק הוא. הוא לא ירשה לעצמו לחשוב מחשבות תבוסתניות. קודם כול צריך לנצח במלחמה. אם לא ננצח, הכול ילך לאיבוד. אבל הוא שם לב, והוא הקשיב, והוא זוכר את הכול. הוא עומד לשירות המלחמה ולה נתונה נאמנותו המוחלטת והוא מבצע את המוטל עליו כמיטב יכולתו כל עוד הוא עומד לשירותה. אבל איש לא ישלוט במחשבותיו, בחוש הראייה או בחוש השמיעה שלו, ואם הוא יהיה חייב להגיע להערכות משלו, הוא יעשה את זה מאוחר יותר." ~ עמוד 169
• "לחשוב על משהו שאתה חייב לעשות זה דבר אחד, ולדאוג זה דבר אחר. אל תדאג." ~ עמוד 200
• "אסור לך לדאוג. אתה יודע מה אולי תצטרך לעשות, ואתה יודע מה עלול לקרות." ~ עמוד 200
• "אדיקות קנאית היא דבר מוזר. כדי להיות קנאי אתה חייב להיות בטוח ללא צל של ספק שאתה צודק. ושום דבר איננו מחזק את תחושת הביטחון הצדקנית הזאת כמו התנזרות מנשים. ההתנזרות היא אויב הכפירה." ~ עמוד 203
• "ואם אין דבר כזה 'עוד הרבה זמן' ואפילו לא 'כל מה שנשאר לך מהחיים שלך' ולא 'מעתה והלאה', וישנו רק 'עכשיו', אז הגיע הזמן לשבח את העכשיו הזה ואני ממש מאושר בו." ~ עמוד 206
• "טוב, זה מה שקורה וזה מה שקרה ואתה יכול בהחלט להודות בזה, ועכשיו לעולם לא יהיו לך כבר שני לילות שלמים יחד איתה. לא יהיה לך כל החיים איתה, לא כל החיים ביחד, לא לקבל את הדברים שאנשים אמורים לקבל, בכלל לא. לילה אחד שעבר, אחר צהריים אחד שעבר, ועוד לילה אחד שיהיה, אולי. לא, אדוני." ~ עמוד 208
• "לא זמן, לא אושר, לא שעשועים, לא ילדים, לא בית, לא חדר אמבטיה, לא פיג'מה נקייה, לא עיתון בוקר, לא להתעורר ביחד, לא להתעורר ולדעת שהיא שם ושאתה אינך לבד. לא. שום דבר מכל זה. אבל למה, אם זה כל מה שיהיה לך בחיים שלך ממה שאתה רוצה, כשכבר מצאת אותו, למה שלא יהיה לכם לילה אחד, רק אחד, במיטה עם סדינים?" ~ עמוד 208
• "יש רק עכשיו ואם עכשיו זה רק יומיים, אז יומיים הם חייך, וכל מה שיהיה בהם יהיה בממדים המתאימים. ככה אתה חי חיים שלמים ביומיים. ואם תפסיק להתלונן ולבקש את מה שלעולם לא תקבל, יהיו לך חיים טובים. חיים טובים אינם נמדדים בקנה מידה של נצח." ~ עמוד 210
• "אבל לפעמים נמאס לי. מזה ומכם וממני ומהמלחמה ומהכול ולמה, למה השלג הזה היה צריך לרדת דווקא עכשיו? זה יותר מדי, לעזאזל. לא, זה לא. שום דבר לעזאזל הוא לא יותר מדי. אתה פשוט צריך לקבל את זה ולנסות להיחלץ מזה. ועכשיו תפסיק להתנהג כמו פרימדונה וקבל את העובדה שיורד בחוץ שלג כמו שעשית לפני רגע." ~ עמוד 223
• "הוא היה מאושר. תקף אותו האושר הפתאומי והנדיר הזה שיכול לחוות אדם שהטילו עליו להיות מפקד באחת מזרועות המהפכה; האושר שממלא את ליבך כשמתברר לך שאחד מאגפיך מחזיק מעמד. ואילו היה קורה ששני האגפים היו מחזיקים מעמד, אני מניח שזה היה כבר יותר מדי, חשב. אני לא מכיר מישהו שהיה מסוגל להתמודד עם אושר כזה." ~ עמוד 246
• "אתה חושב שיש לך זכות להרוג אנשים? לא. אבל אני מוכרח. כמה מאלה שהרגת היו באמת פשיסטים? מעטים. אבל הם האויב שנגד הכוחות שלו אנחנו מפעילים את הכוחות שלנו." ~ עמוד 369
• "אסור לך להאמין בהריגת אנשים, אמר לעצמו. אתה חייב לעשות את זה כשמוכרחים, אבל אסור לך להאמין בזה. אם תאמין בזה, הכול יהיה אבוד." ~ עמוד 369
• "זעמו התחיל לדעוך בעוד הוא מגזים עוד ועוד, מפיץ את הבוז והגועל שחש בעוצמה ובאי צדק כה רבים, עד שהוא בעצמו הפסיק להאמין בכך." ~ עמוד 448
• "כמה מעט אנחנו יודעים על מה שיש לדעת. הלוואי שיכולתי לחיות עוד הרבה שנים במקום למות היום, כי בארבעה ימים האלה למדתי הרבה על החיים; יותר, אני חושב, מאשר בכל שאר ימי חיי. הייתי רוצה להיות איש זקן ובאמת לדעת דברים. מעניין אם אתה יכול להמשיך ללמוד, או שלכל אדם יש רק כמות מסוימת של דברים שהוא יכול לדעת. חשבתי שאני יודע על כל כך הרבה דברים שבעצם אני לא יודע עליהם כלום. הלוואי שהיה לי יותר זמן." ~ עמוד 460
• "אל תתחיל להתרגז. להתרגז זה לא פחות גרוע מאשר לפחד." ~ עמוד 466
• "אבל התוכנית שלך לא שווה כלום. היא חרא, אני אומר לך. זו הייתה תוכנית ללילה, ועכשיו כבר בוקר. תוכניות ללילה אינן מתאימות לבוקר. דרך החשיבה שלך בלילה לא שווה כלום בבוקר. אז עכשיו אתה יודע שאין לתוכנית שלך שום ערך." ~ עמוד 466
• "תזכור שזה לא יהיה ממש כישלון אם זה יחזיק איכשהו מעמד. אבל לא זאת הדרך שהיית אמור לעשות את זה. היית צריך לעשות את זה לא רק אפשרי, אלא ממש בטוח. אבל תראה לאן העניינים התגלגלו. טוב, זה התחיל רע ודברים כאלה צוברים אסונות כמו שכדור שלג צובר עוד ועוד שלג." ~ עמוד 467
• "תירגע, אמר לעצמו. אל תתעצבן. גם זאת רק דרך לברוח מהמציאות. תמיד יש דרכים כאלה. עכשיו אתה חייב להיאחז במטרה בשיניים ובציפורניים. אתה לא צריך להתכחש למה שקרה רק בגלל שאתה עומד לאבד את הכול. אל תהיה כמו איזשהו נחש מטומטם עם גב שבור שמנסה להכיש את עצמו; והגב שלך לא שבור, כלב שכמוך. חכה שתיפצע לפני שאתה מתחיל לבכות. חכה שהקרב יתחיל לפני שאתה מתרגז." ~ עמוד 467

פילאר

• "ומוס, בחייך, אני לא מכוערת. אני נולדתי מכוערת. כל החיים שלי הייתי מכוערת. אתה, אינגלס, שלא יודע כלום על נשים, אתה יודע איך מרגישה אישה מכוערת? אתה יודע מה זה להיות מכוערת כל החיים שלך ובפנים להרגיש שאת יפהפייה? זה מאוד מוזר." ~ עמוד 125
• "הייתי יכולה להיות גבר טוב, אבל אני כולי אישה וכולי מכוערת. ובכל זאת הרבה גברים אהבו אותי ואני אהבתי הרבה גברים. זה מוזר." ~ עמוד 126
• "תסתכל על הכיעור. ולמרות הכול יש שם בפנים הרגשה שעושה את האיש עיוור ואת עצמך עיוורת. ואז, יום אחד, בלי סיבה, הוא רואה אותך מכוערת איך שאת באמת והוא כבר לא עיוור ואז את רואה את עצמך מכוערת איך שהוא רואה אותך ואת מאבדת את הגבר שלך ואת ההרגשה שלך." ~ עמוד 126
• "כשיעבור זמן, כשאתה תהיה מכוער כמוני, מכוער כמו שאישה יכולה להיות, אז, כמו שאמרתי, ההרגשה, ההרגשה האידיוטית שאת יפה, שוב צומחת בפנים לאט לאט. היא צומחת כמו כרוב. וכשההרגשה בשלה, גבר אחר פוגש אותך וחושב שאת יפהפייה והכול מתחיל מההתחלה." ~ עמוד 126
• "לפעמים אני עייפה מהרבה דברים, את מבינה? ואחד מהם זה להיות בת ארבעים ושמונה. את שומעת אותי? ארבעים ושמונה שנים ופנים מכוערות." ~ עמוד 175
• "אני אומרת לך את האמת. רק מעט אנשים יגידו לך את האמת, ובטח לא נשים." ~ עמוד 193

אנסלמו

• "הצוענים מאמינים שהדוב הוא האח של האדם כי הגוף שלו מתחת לעור דומה לגוף של בני אדם, כי הוא שותה בירה, כי הוא נהנה ממוזיקה, כי הוא אוהב לרקוד." ~ עמוד 57
• "אפילו בישוף לא הייתי הורג. לא הייתי הורג בעלי נכסים, איזה שיהיו. הייתי מכריח אותם לעבוד כל יום כמו שעבדנו בשדות וכמו שאנחנו עובדים עכשיו בהרים בכריתת עצים – במשך כל השנים שנשאר להם לחיות. כדי שיידעו למה נולד האדם. שיישנו איפה שאנחנו ישנים. שיאכלו איך שאנחנו אוכלים. אבל יותר מכל דבר אחר הם צריכים לעבוד. כך הם ילמדו." ~ עמוד 59
• "אתה לא יכול לחסל אותם כי הם יולידו עוד כאלה, עם שנאה עוד יותר גדולה. בית סוהר זה שום דבר. בית סוהר רק מוליד שנאה. את זה כל האויבים שלנו צריכים ללמוד." ~ עמוד 59

גולץ

• "כמה התקפות ראית שאתה שואל אותי למה? מי יערוב לי שהפקודות שלי לא ישונו? מי יערוב לי שההתקפה לא תבוטל? מי יערוב לי שההתקפה לא תידחה? מי יערוב לי שהיא תתחיל בתוך שש שעות מהרגע שהייתה צריכה להתחיל? האם הייתה פעם התקפה שהתנהלה כמו שצריך?" ~ עמוד 16
• "גולץ צפה במטוסים בעיניו הקשות והגאות, שידעו איך דברים היו יכולים להתרחש ואיך הם יתרחשו למעשה ואמר, מתגאה במה שיכלו להיות, מאמין בדרך שבה יכלו להתבצע גם אם זה לא יקרה לעולם: 'טוב. אנחנו נעשה את המעט שיש ביכולתנו לעשות' וסגר את הטלפון." ~ עמוד 517

מריה

• "אבא שלי היה ראש הכפר ואיש מכובד. אמא שלי הייתה אישה מכובדת וקתולית אדוקה והם ירו בה יחד עם אבא שלי בגלל הפוליטיקה של אבא שלי, שהיה רפובליקני. ראיתי כשירו בשניהם, ואבא שלי קרא 'ויוה לה רפובליקה! תחי הרפובליקה!' כשהם ירו בו ליד בית המטבחיים של הכפר שלנו. אמא שלי עמדה ליד אותו קיר ואמרה: 'ויוה בעלי שהיה ראש הכפר הזה!' ואני קיוויתי שהם יירו גם בי והתכוונתי להגיד ויוה לה רפובליקה אי ויון מיס פדרס! 'תחי הרפובליקה ויחי הורי!' אבל לא היו יריות ובמקום זה היו הדברים האלה שהם עשו." ~ עמוד 425