ארנסט מילר המינגווי (באנגלית: Ernest Miller Hemingway) (21 ביולי 1899 - 2 ביולי 1961), סופר אמריקאי, חתן פרס פוליצר לשנת 1953 וחתן פרס נובל לספרות לשנת 1954.
"למה אנחנו צריכים להתנהג לפי החוקים של אנשים אחרים? אנחנו זה אנחנו."
"הניח את כפות ידיו על שדיה והרגיש את הרעננות הנוקשה והזקופה בין אצבעותיו."
"הוא לא ידע שאפשר לאהוב מישהי עד כדי כך שלא אִכפת משום דבר אחר, וכל שאר הדברים כאילו לא קיימים."
"לאחר מכן שכבו יחד, זרועו תחת ראשה, והיו מאושרים ועצלים. הוא הרגיש שהיא מפנה את ראשה מצד לצד ומלטפת את לחיו בשערה."
"הכתיבה התקדמה בצורה פשוטה וקלה עד כדי כך, שהוא חשב שמן הסתם היא חסרת ערך. תיזהר - הוא אמר לעצמו - זה טוב מאוד בשבילך לכתוב בצורה פשוטה, ומה שיותר פשוט, יותר טוב. אבל אל תתחיל לחשוב בפשטנות שכזאת. תבין כמה הכל מסובך, ואז תביע זאת בפשטות."
"כל ציורי הקיר נראים טובים כאשר הם מתחילים להתקלף."
"אנו נולדים עם כל מה שיש לנו ואין אנו משתנים לעולם. לעולם אין אנו רוכשים דבר חדש. אנו שלמים מלכתחילה."
"כשאנשים מביאים אומץ רב כל־כך לעולם, הוא חייב להרוג אותם כדי לשבור אותם, אז כמובן שהוא הורג אותם. העולם שובר את כולם, ולאחר מכן הם מתחזקים במקומות השבורים. אבל העולם הורג את אלה שלא מוכנים להישבר. הוא הורג את הטובים ואת אצילי הנפש ואת האמיצים ביותר ללא הפליה. אם אתה לא אף אחד מאלה, מובטח לך שהעולם יהרוג גם אותך, רק שלא יהיה לו דחוף במיוחד." ~ עמוד 281
"תותחים ירו מהשדה שמאחורי הכפר, ולפגזים המתרחקים שלנו היה צליל מרגיע." ~ עמוד 212
"כל אותו יום נשבה סערה. הרוח הטיחה מטה את הגשם, ובכל מקום היו שלוליות ובוץ. הטיח של הבתים ההרוסים היה אפור ורטוב. מאוחר אחר־הצהריים פסק הגשם, ומתוך עמדה מספר שתיים ראיתי את מרחבי הסתיו הריקים והרטובים, את העננים מעל ראשי הגבעות, ואת ההסוואות הקש נוטפות־המים שמעל הכביש. השמש יצאה פעם אחת לפני ששקעה והאירה את היערות החשופים שמעבר לרכס. ביערות שעל אותו רכס היו תותחים אוסטריים רבים, אבל רק כמה מהם ירו. הבטתי בפטריות הפתאומיות של עשן ורסיסים שפרחו בשמים מעל לבית־חווה הרוס סמוך לקו החזית; עשן רך שבמרכזו הבזק צהוב. ראיתי את ההבזק, לאחר מכן שמעתי את הנפץ, ואז ראיתי את כדור העשן מתעוות ומתפזר ברוח. היו המון כדוריות ברזל של פגזים בעיי החורבות של הבתים ועל הכביש לצד הבתים ההרוסים בסמוך לעמדה, אבל הם לא הפגיזו סמוך לעמדה באותו אחר־צהריים. העמסנו שני רכבים וירדנו בכביש המוסווה במשטחים הרטובים, וקרני השמש האחרונות חדרו מבעד למרווחים שבין רצועות המשטחים. השמש שקעה לפני שהגענו אל הכביש המוגן שמאחורי הגבעה. המשכנו לרדת בכביש המוגן, וכשהגענו לעיקול שמאחוריו שטח פתוח ונכנסנו אל המנהרה המרובעת של משטחי הקש, התחיל הגשם לרדת שוב. בלילה גברה הרוח ובשלוש בבוקר, כשהגשם ירד במטחים, הייתה הפגזה והקרואטים חצו את האפרים שבין ההרים, עברו דרך חלקות ויערות והגיעו לקו החזית. הם לחמו בחושך ובגשם ונהדפו בהתקפת־נגד של חיילים מפוחדים מהקו השני. הייתה הפגזה כבדה, רקטות רבות בגשם, ואש מקלעים ורובים לאורך כל הקו. הם לא התקיפו שוב והיה שקט יותר, ובין פרצי הרוח והגשם שמענו צלילי הפגזה אדירה הרחק בצפון." ~ עמוד 211
"האיש הצעיר, ששמו היה רוברט ג'ורדן, היה רעב מאוד ומודאג. הוא היה רעב לעיתים קרובות, אבל בדרך כלל לא היה מודאג, כי לא ייחס כל חשיבות למה שקורה לו וידע מן הניסיון כמה קל לנוע באזור הזה מאחורי קווי האויב." ~ עמוד 14
"לדאוג זה גרוע כמו לפחד. זה סתם מסבך את העניינים." ~ עמוד 20, רוברט ג'ורדן
"ומוס, בחייך, אני לא מכוערת. אני נולדתי מכוערת. כל החיים שלי הייתי מכוערת. אתה, אינגלס, שלא יודע כלום על נשים, אתה יודע איך מרגישה אישה מכוערת? אתה יודע מה זה להיות מכוערת כל החיים שלך ובפנים להרגיש שאת יפהפייה? זה מאוד מוזר." ~ עמוד 125, פילאר
"תסתכל על הכיעור. ולמרות הכול יש שם בפנים הרגשה שעושה את האיש עיוור ואת עצמך עיוורת. ואז, יום אחד, בלי סיבה, הוא רואה אותך מכוערת איך שאת באמת והוא כבר לא עיוור ואז את רואה את עצמך מכוערת איך שהוא רואה אותך ואת מאבדת את הגבר שלך ואת ההרגשה שלך." ~ עמוד 126, פילאר
"כשיעבור זמן, כשאתה תהיה מכוער כמוני, מכוער כמו שאישה יכולה להיות, אז, כמו שאמרתי, ההרגשה, ההרגשה האידיוטית שאת יפה, שוב צומחת בפנים לאט לאט. היא צומחת כמו כרוב. וכשההרגשה בשלה, גבר אחר פוגש אותך וחושב שאת יפהפייה והכול מתחיל מההתחלה." ~ עמוד 126, פילאר
"אני אומרת לך את האמת. רק מעט אנשים יגידו לך את האמת, ובטח לא נשים." ~ עמוד 193, פילאר
"לחשוב על משהו שאתה חייב לעשות זה דבר אחד, ולדאוג זה דבר אחר. אל תדאג." ~ עמוד 200, רוברט ג'ורדן
"אסור לך לדאוג. אתה יודע מה אולי תצטרך לעשות, ואתה יודע מה עלול לקרות." ~ עמוד 200, רוברט ג'ורדן
"אדיקות קנאית היא דבר מוזר. כדי להיות קנאי אתה חייב להיות בטוח ללא צל של ספק שאתה צודק. ושום דבר איננו מחזק את תחושת הביטחון הצדקנית הזאת כמו התנזרות מנשים. ההתנזרות היא אויב הכפירה." ~ עמוד 203, רוברט ג'ורדן
"ואם אין דבר כזה ׳עוד הרבה זמן׳ ואפילו לא ׳כל מה שנשאר לך מהחיים שלך׳ ולא ׳מעתה והלאה׳, וישנו רק ׳עכשיו׳, אז הגיע הזמן לשבח את העכשיו הזה ואני ממש מאושר בו." ~ עמוד 206, רוברט ג'ורדן
"יש רק עכשיו ואם עכשיו זה רק יומיים, אז יומיים הם חייך, וכל מה שיהיה בהם יהיה בממדים המתאימים. ככה אתה חי חיים שלמים ביומיים. ואם תפסיק להתלונן ולבקש את מה שלעולם לא תקבל, יהיו לך חיים טובים. חיים טובים אינם נמדדים בקנה מידה של נצח." ~ עמוד 210, רוברט ג'ורדן
"אסור לך להאמין בהריגת אנשים, אמר לעצמו. אתה חייב לעשות את זה כשמוכרחים, אבל אסור לך להאמין בזה. אם תאמין בזה, הכול יהיה אבוד." ~ עמוד 369, רוברט ג'ורדן
"כמה מעט אנחנו יודעים על מה שיש לדעת. הלוואי שיכולתי לחיות עוד הרבה שנים במקום למות היום, כי בארבעה ימים האלה למדתי הרבה על החיים; יותר, אני חושב, מאשר בכל שאר ימי חיי. הייתי רוצה להיות איש זקן ובאמת לדעת דברים. מעניין אם אתה יכול להמשיך ללמוד, או שלכל אדם יש רק כמות מסוימת של דברים שהוא יכול לדעת. חשבתי שאני יודע על כל כך הרבה דברים שבעצם אני לא יודע עליהם כלום. הלוואי שהיה לי יותר זמן." ~ עמוד 460, רוברט ג'ורדן
"אל תתחיל להתרגז. להתרגז זה לא פחות גרוע מאשר לפחד." ~ עמוד 466, רוברט ג'ורדן
"סרן ברנדו התקדם על סוסו, בוחן את השביל, פניו הרזים רציניים וחמורי סבר. תת-המקלע שלו היה על אוכפו, נח בחיק זרועו השמאלית. רוברט ג'ורדן שכב מאחורי העץ, מתאמץ בכל כוחו ובזהירות רבה להחזיק מעמד ושידיו תהיינה יציבות. הוא חיכה עד שהקצין הגיע לאזור המואר, במקום שבו גבלו עצי האורן הראשונים במורד האחו הירוק. הוא יכול לחוש את הלמות ליבו על מחטי האורן שכיסו את קרקעית היער." ~ עמוד 567, פסקת הסיום
"לא, לא, בואו נעבור את הנהר וננוח בצל העצים." ~ מתוך המהדורה בהוצאת "ידיעות ספרים", תירגם מאנגלית שרון פרמינגר, 2013, עמוד 295.
"אף אחד לא ייתן אפילו פני תמורת המחשבות שלך." ~ מתוך המהדורה בהוצאת "ידיעות ספרים", תירגם מאנגלית שרון פרמינגר, 2013, עמוד 181.
"הקולונל, שהיה אז סגן בצבא זר - עובדה שהפכה אותו אחר כך לחשוד קצת בצבאו שלו ולא הועילה לקריירה שלו - סבל אז מכאב גרון שנמשך כל החורף. כאב הגרון נבע מהשהייה הממושכת במים. לא היתה שום דרך להתייבש, וכבר היה עדיף להתרטב מהר ולהישאר רטוב. המתקפות האוסטריות לא היו מתואמות כמו שצריך, אבל הן היו עזות ובלתי-פוסקות, ובהתחלה חטפת הפגזה כבדה שהיתה אמורה לשתק אותך, ואז, כשהיא נפסקה, בדקת את העמדות שלך וספרת את האנשים. אבל לא היה לך זמן לטפל בפצועים, כי ידעת שעוד מתקפה תתחיל מיד, ואז הרגת את האנשים שבוססו לעברך בביצות, החזיקו את הרובים שלהם מעל המים והתקדמו לאט כמו שמתקדמים כשמבוססים בבוץ עד המותניים. אם הם לא היו מפסיקים את ההפגזה בתחילת המתקפה, חשב לא פעם הקולונל שהיה אז סגן, אני לא יודע מה היינו מצליחים לעשות. אבל הם תמיד הפסיקו להפגיז רק לפני המתקפה הבאה. הם פעלו לפי כללים שנקבעו מראש. כל פעם שנאלצנו לסגת מהפיאווה ולהתמקם בסילה, הם הזיזו את התותחים לקו השני והשלישי, אף על פי שכמעט לא היתה אפשרות להגן על הקווים האלה, ובעצם הם היו צריכים לקרב את כל התותחים שלהם ולהפגיז לאורך כל המתקפה, עד שהיו פורצים דרכנו. אבל תודה לאל שתמיד מנהל את זה איזשהו טיפש רם דרג, חשב הקולונל, ולכן הם עשו את זה בצורה מקוטעת." ~ מתוך המהדורה בהוצאת "ידיעות ספרים", תירגם מאנגלית שרון פרמינגר, 2013, עמודים 36-37.
"כל החורף ההוא, עם כאב גרון חזק, הוא הרג אנשים שהתקרבו עם מקלות דינמיט מחוברים לרתמה מתחת לכתפיים ותרמילי עור-עגל כבדים וקסדות מתכת. הם היו האויב. אבל הוא אף פעם לא שנא אותם; הוא לא היה מסוגל להרגיש כלפיהם משהו. הוא פיקד על האנשים שלו, ומסביב לגרון היה כרוך לו גרב ישן טבול בטרפנטין, והם שברו את המתקפות באש רובים ובעזרת המקלעים שעדיין שרדו או נותרו שמישים אחרי ההפגזה. למעשה הוא לימד את אנשיו לירות - חיילים אירופים לא ניחנו ביכולת הזאת בדרך כלל - ולהסתכל על האויב כשהוא מגיע, כי אז תמיד היה רגע שקט אחד שבו יכלו לירות בחופשיות. בסופו של דבר הם הצטיינו בכך." ~ מתוך המהדורה בהוצאת "ידיעות ספרים", תירגם מאנגלית שרון פרמינגר, 2013, עמודים 37-38.
"אבל תמיד אחרי ההפגזה היית צריך לספור, ולספור מהר, כדי לדעת כמה יורים נשארו לך. בחורף ההוא הוא נפגע שלוש פעמים, אבל כל אלה היו פגיעות בחסד - פגיעות קטנות בבשר, בלי עצמות שבורות - והוא נהיה די בטוח באלמוות האישי שלו כי ידע שהיה אמור להיהרג בהפגזה הכבדה שקדמה תמיד למתקפות. בסופו של דבר הוא נפגע כהוגן ולצמיתות. אף אחת מהפגיעות האחרות לא פגעה בו כמו הפגיעה הגדולה הראשונה. כנראה בגלל אובדן האלמוות, חשב. טוב, מבחינה מסוימת זאת באמת אבדה די גדולה." ~ מתוך המהדורה בהוצאת "ידיעות ספרים", תירגם מאנגלית שרון פרמינגר, 2013, עמוד 38.
"כשנחתנו לא נתקלנו בהתנגדות רצינית. ההתנגדות הרצינית היתה בחוף השני. ואז היינו צריכים לחבור לאלה שהוצנחו ולכבוש כמה ערים ולהחזיק בהן, ואז כבשנו את שרבורג. זה היה קשה, והיינו צריכים לעשות את זה במהירות." ~ על הפלישה לנורמנדי. מתוך המהדורה בהוצאת "ידיעות ספרים", תירגם מאנגלית שרון פרמינגר, 2013, עמוד 213.
"'התנאים לא היו מזהירים,' אמר הקולונל. 'ביום השני התכוננו לשנס מותניים ולפרוץ קדימה, כמו שאומרים בני דודינו הבריטים, שלא היו מצליחים לפרוץ גם דרך מגבת נייר רטובה, ואז הגיעו אנשי הכחול הפראי שמעל. הם עוד לא גמרו להמריא משדות העשב השופאים של אנגליה, נושאת המטוסים הירוקה, ואנחנו כבר ראינו את הראשונים מגיעים. מבריקים, נוצצים ויפים, כי אז כבר קרצפו מהם את השחור-לבן של הפלישה. או שאולי לא. הזכרונות שלי לא מדויקים בעניין הזה. בכל מקרה, בת, היה אפשר לראות את הטור שלהם נמתח מזרחה, עד מעבר לשדה הראייה. כמו רכבת ענקית. גבוה בשמים, הכי יפים בעולם. אמרתי לסגן המודיעין שלי שאנחנו צריכים לקרוא להם ולהלה אקספרס. כבר נמאס לך לשמוע?'
'לא. אני יכולה לראות את הוולהלה אקספרס. אף פעם לא ראינו אותה בממדים כאלה. אבל ראינו אותה. הרבה פעמים.'
'היינו במרחק אלפיים מטר מהמקום שממנו היינו צריכים לתקוף. את יודעת, בת, מה זה אלפיים מטר כשאתה תוקף במלחמה?'
'ואז החלק הדמי של הוולהלה אקספרס השליך פצצות עשן צבעוני והסתובב וחזר הביתה. העשן הזה הושלך בדייקנות וסימן בבירור את המטרה - העמדות של הגרמנים. העמדות שלהם היו טובות, ויכול להיות שלא היינו מצליחים להזיז אותם משם בלי משהו אדיר וציורי כזה. ואז, בת, החלקים הבאים של הוולהלה אקספרס הפילו את העולם כולו על הגרמנים ועל המקום שבו הם היו, שממנו הם פעלו כדי לעצור אותנו. אחר כך המקום הזה נראה כאילו הר געש התפרץ שם, והשבויים שתפסנו רעדו כמו בן אדם שרועד מהתקף מלריה. הם היו בחורים אמיצים מאוד מחטיבת הצנחנים השישית, ובכל זאת כולם רעדו ולא הצליחו להפסיק אף על פי שהם ניסו. זאת אומרת שההפצצה היתה מוצלחת. בדיוק מה שאנחנו צריכים תמיד בחיים האלה. שהם ירעדו מכוח הזרוע ומפחד יום הדין. ואז, בת, כדי לא לשעמם אותך, הרוח באה ממזרח והתחילה להעיף את העשן אחורה, לכיוון שלנו. המפציצים הכבדים הפציצו לפי קו העשן, וקו העשן היה עכשיו מעלינו. ולכן הם הפציצו אותנו כמו שהם הפציצו קודם את הגרמנים. קודם באו המפציצים הכבדים, ולכן מי שהיה שם באותו יום כבר לא צריך לפחוד מהגיהינום. ואחר כך, כדי ההפריצה תהיה ממש מוצלחת ויישארו כמה שפחות אנשים משני הצדדים, באו המפציצים הבינוניים והפציצו את מי שנשאר. ואז ביצענו את הפריצה, ברגע שהוולהלה אקספרס חזר הביתה, נפרש ביופיו המלכותי מהנקודה הזאת בצרפת ועל פני אנגליה כולה.' בן אדם עם מצפון, חשב הקולונל, צריך לחשוב מתישהו על כל העניין הזה של כוח אווירי." ~ על מבצע קוברה. מתוך המהדורה בהוצאת "ידיעות ספרים", תירגם מאנגלית שרון פרמינגר, 2013, עמודים 214-216.
"יש סופרים שקמו רק כדי לעזור לסופר אחר לכתוב משפט אחד." ~ הגבעות הירוקות של אפריקה
"עדיין לא עזבנו אותה, אבל כשהייתי מתעורר בלילה הייתי שוכב, מאזין, מתגעגע אליה כבר." ~ הגבעות הירוקות של אפריקה
"בסתיו עדיין הייתה שם מלחמה, אבל אנחנו לא יצאנו אליה עוד." ~ מתוך הסיפור הקצר פרי עטו "בארץ אחרת". נתפרסם בעברית בקובץ "10 סיפורים" בתרגומו של עודד פלד, פן הוצאה לאור - ידיעות ספרים, 2007, עמוד 93.
"ניק ישב ונשען על קיר הכנסייה, שאליו גררו אותו שלא ייפגע מאש המקלעים ברחוב. שתי רגליו הזדקרו לפניו בצורה משונה. הוא נפגע בעמוד השדרה. פניו היו מיוזעות ומלוכלכות. השמש האירה את פניו. היום היה חם מאוד. רינאלדי רחב הגרם שכב צמוד לקיר ופניו כלפי מטה. הציוד שלו היה מפוזר לכל עבר. ניק הביט קדימה ופניו זהרו. קיר הבית הוורוד שמולו ניתק מהגג ונפל, ומיטת ברזל היתה תלויה עקומה מעל הרחוב. שני מתים אוסטרים שכבו בין ההריסות בצל הבית. במעלה הרחוב היו מתים נוספים. העניינים התחילו להתקדם בעיירה. ההתקפה התנהלה היטב. האלונקאים יגיעו עוד מעט. ניק הפנה את ראשו והביט ברינאלדי. 'סֶנטָה, רינאלדי, סנטה. אתה ואני עשינו הסכם שלום נפרד.' רינאלדי שכב דומם בשמש, מתקשה לנשום. 'אנחנו לא פטריוטים.' ניק הפנה את ראשו וחייך חיוך מיוזע. רינאלדי היה קהל מאכזב." ~ הסיפור "ניק ישב ונשען על הקיר...", מתוך "סיפורי ניק אדמס" מאת ארנסט המינגוויי, יצא לאור ע"י הוצאת ספרי פן ומשכל, בשנת 2010, תירגום: יואב כ"ץ, עמוד 168.
