לעשות מקום

לעשות מקום הוא ספר מאת אוריאל קון על מסעות במציאות ובדמיון. הספר יצא לאור ב־2020.

"חלף חודש מאז התחלתי ללכת בערים, כתרפיה עצמית לאהבה טראומטית שתמה, ואחר כך לכתוב. חשבתי שזה יהיה עסק מושלם: שכך אוכל למצוא בחזרה את קולי האישי, להפיק טקסטים ובה בעת למשוך בחזרה את המטען הליבידינלי שלי מהאקסית, כדי שאוכל לעשות שימוש חוזר בליבידו של עצמי."
"בצהרי היום היכו רוחות עזות במי הים של קוס, והים השפריץ את עצמו, התערבב בחזרה עם הרוח שהרטיבה את עשרת העוברים ושבים שהתהלכו ברחובותיה השוממים של העיירה."
"התעכבתי בדרך למלון בהליכה איטית בחלקה העתיק של העיירה, תוך שאני מלטף כנסיות ובניינים לבנים הצומחים ממש מן הקרקע, מיושבים, נטועים, תופסים את כל שטח הרצפה, ללא עמוד אחד, עם קליפה של קירות המשכיים, בעלי קומפוזיציה קלאסית אך מלאת חופש המצאתי."
"האי סוגר אותך בזמן הווה מוקף מים מכל עבר, ללא המשכיות טריטוריאלית שדרכה אפשר לברוח."
"מדבר עם אנשים קרובים בווטסאפ, עד שהעייפות הזמינה אותי לביקור נטול חששות בתת־מודע לשעות ארוכות, ללא מועד התעוררות מוגדר."
"אחרי שהורדתי מעצמי את האחריות הלאומית העצומה שהופקדה אצלי, הרגשתי משוחרר וחופשי. הלכתי לחוף הים, טיילתי במקומות חדשים."
"האבל כואב כמו לידה מחדש, שבה אתה גם היולדת ללא אפידורל וגם התינוק שיוצא החוצה אל העולם. שכן אדם שיוצא מחוויה מסוג זה, עליו ללמד את עצמו מחדש את השפה, את החושים ואת הפעולות הבסיסיות ביותר שמרכיבות את החיים: הנה זה ים, אלו גלים, אלו בניינים ואתה הולך ומאזין לנשימתך ברחובות, הנה הנאה קטנטנה בעיירה שמגיעה עד לשפת הים."
"שתיתי קצת יין, וכעת רוחי כאילו מתהלכת ברחובות אתונה, ואני עושה זאת תוך קריאה ברשימות שכתבתי בפנקסים בנסיעות האחרונות."
"ובכן, הטיול ככל הנראה נגמר; אני קצת שמח וקצת מדושדש. ואז אני קורא בפנקס האתונאי: 'מדוע אנשים יפים יותר בשדות התעופה? יותר חגיגיים, יותר מוקפדים'. ואני מאשש בראשי הירושלמי שזה נכון. אבל אז, בפנקס, אני חוזר מיוון ומציין ש'היוצאים נראים מנצחים, ואנו החוזרים – מנוצחים'. לשמחתי זה לא המקרה שלי. לא נסעתי לשום מקום; אבל גם לא חזרתי."