מאה שנים של בדידות

מאה שנים של בדידות (בספרדית: Cien años de soledad) הוא רומן מאת גבריאל גארסיה מרקס שיצא לאור ב־1967 ותורגם לעברית.

"תמיד נשאר משהו לאהוב."
"הזמן אמנם אינו חולף אלא מסתובב במעגל."
"נדמה לה שהרחיקה מאוד וכבר אין טעם לחזור."
"די להיות בטוח שאתה ואני קיימים ברגע זה."
"סוד השיבה הטובה אינו אלא חוזה מכובד עם הבדידות."
"הזעקה העתיקה ביותר בתולדות האדם היא זעקת האהבה."
"שנים רבות לאחר מכן, כשיעמוד הקולונל אאורליאנו בואנדיה מול כיתת היורים, ייזכר באותו ערב רחוק שלקח אותו אביו לראות קרח." ~ המשפט הפותח את הספר, עמ' 5
"פורק את משא בדידותו עם נשים אקראיות." ~ עמ' 140
"טורח לבקע את הקליפה הקשה של הבדידות." ~ עמ' 156
" 'תגידי לו,' אמר הקולונל בחיוך, 'שאיש אינו מסתלק מן העולם כשהוא צריך למות, אלא כשהוא יכול'." ~ עמ' 219
"העולם הוא ודאי חרא אחד גדול, כשאנשים נוסעים במחלקה ראשונה והסִפְרוּת בקרון־משא." ~ עמ' 355
"מלקיאדס לא סידר את המאורעות בזמן המקובל על בני האדם, אלא צמצם מאה שנים של מקרים יומיים באופן שכולם היו קיימים יחד ברגע אחד." ~ עמ' 368
"אדם לא שייך למקום מסוים עד שאין לך מת קבור באדמה."
"אל תשכחו, שכל עוד נותן האלוהים נשמה באפינו אנחנו מוסיפות להיות אמהות, ולא חשוב כמה מהפכנים אתם, שמורה לנו הזכות לשלשל את מכנסיכם ולהלקות אתכם אם לא תנהגו בנו כבוד."
"היה לו ליזום שלושים ושתים מלחמות, להפר את כל החוזים שלו עם המוות, להתפלש כחזיר בערימת הדומן של התהילה, בשביל לגלות, באיחור של ארבעים שנה, את הזכויות הנעלות של הפשטות."
"בזמן שהקרויים 'אאורליאנו' היו מכונסים בעצמם ונוטים להתבודד, אבל בעלי שכל בהיר, היו הקרויים 'חוסה ארקדיו' אימפולסיביים ובעלי יוזמה, אבל כמו טבועים בחותם הטרגיות."
"כל כך הרבה תשומת לב הוצרך להשקיע במלאכת־המחשבת המדוקדקת, עד שבתוך זמן קצר הזדקן יותר מבכל שנות המלחמה, שדרתו נתעקמה מן הישיבה ועיניו כהו מן המדידה הדקה, אבל הריכוז העקשני העניק לו את שלוות הנפש."
"כמו בשעת פטירתה של רעייתו, וכמו פעמים כה רבות בשנות המלחמה כשמתו חבריו המסורים ביותר, לא הרגיש צער, אלא זעם עיוור ותועה, הרגשת אין אונים מתישה."
"צר היה לה שלא זכתה לגילוי הזה לפני שנים רבות, כשעדיין היה אפשר לטהר את הזיכרונות ולעצב את העולם באור חדש, ולהעלות ללא חרדה את בושם האזוביון של פיטרו קרספי בערב, ולהציל את רבקה מסבלותיה, לא מתוך שנאה ולא מתוך אהבה, אלא בכוח הבנה ללא מצרים בטיבה של הבדידות."
"ובלי שיספר לה שהוא בוכה מאהבה, הכירה מיד את הבכי העתיק ביותר בתולדות הגבר."
"מאה שנים של קלפים וניסיון לימדוה שתולדות המשפחה הזאת היו מנגנון של חזרות שאין למנען, גלגל שהיה חוזר לנצח־נצחים אלמלא השחיקה המתמדת לבלי תקנה של הציר."
"בערבי חורף, בזמן שסיר מרק רותח באח, השתוקק הזקן לחמימות חדרו הקטן שמאחורי חנות הספרים, לשמש שצלצלה מבעד לעלווה המאובקת של עצי השקד, לשריקת הקטר הפורצת לתוך תרדמת הסייסטה."
"מקונדו כבר הייתה מערבולת איומה של אבק ועיים, שחגה בכוח עברתה של הסופה התנ"כית, ואאורליאנו דילג על אחד־עשר עמודים שלא לאבד זמן על מאורעות ידועים לו יפה, והתחיל לפענח את השעה שחי בה, והיה מפענחה וחי אותה בזמן אחד."
"ואולם קודם שהגיע אל שורת השיר האחרונה הבין שלעולם לא יצא מן החדר ההוא, כי היה צפוי מראש, שעיר הראיים (או מראות התעתועים) תימחה ברוח־סערה ותאבד לנצח מזכרונם של בני אדם בו ברגע שיכלה אאורליאנו בבילוניה לפענח את הגוילים, וכל מה שכתוב בהם אינו חוזר מימות עולם ועד עולם, כי גזע צאצאים שנידון למאה שנות בדידות אינה ניתנת לו הזדמנות שניה על האדמה."

נאמר עליו

"והנה מופיע ספר כ'מאה שנים של בדידות', ומתברר שמתכונת זו, של רומן־דורות־במשפחה, מסוגלת להתחדש, כשסגנונה מעכל לתוכו מרכיבים בולטים מן הזרמים החדשים של הרומן במאה העשרים." ~ אהוד בן עזר
"גיבוריו של מרקס, אף שהם גדולים פי אלף מהחיים, אמינים לגמרי. אתה מאמין להם למרות שאתה יודע שהם בלתי אפשריים. המשותף לכולם הוא הקונפליקט בין הכמיהה לבדידות, והצורך באהבה... אחד מסימני גדולתו של הספר הוא האופן שבו הוא מצליח להיות קומי וטרגי בעת ובעונה אחת. הוא כולל מלחמת אזרחים, לבבות שבורים, שריפה אדירה ורצח פועלים, אבל כל אלה אינם פוגעים בקסם ולא בהומור הדק המסתתר בכל מילה." ~ אורי לוטן