עמירם לוין

עמירם לוין (נולד ב־1946), היה המשנה לראש המוסד. שירת בצה"ל כלוחם ומפקד בסיירת מטכ"ל ובשריון. שימש כאלוף פיקוד הצפון בשנים 1994 - 1998.

"במלחמת ששת הימים היו לנו ראש ממשלה ורמטכ"ל הססנים וניצחנו בגדול. במלחמת לבנון השנייה היו לנו ראש ממשלה, שר ביטחון ורמטכ"ל יהירים – ובגלל זה כך נראו התוצאות. אשכול ורבין הבינו את גודל האחריות ביציאה למלחמה. ההנהגה הנוכחית מיהרה ויצאה למלחמה לא מוכנה." ~ (מקור)
"אירוע החטיפה, קשה וטראומתי ככל שיהיה, לא יכול להיות הגורם שבגללו מדינת ישראל תצא למלחמה. ניתן להשתמש באירוע כזה בתור עילה, אבל רק אם הצבא מוכן ומאומן כראוי לאופציה של יציאה למלחמה. יציאה למלחמה לא יכולה להיות חלטורה." ~ (מקור)
"הרמטכ"ל שגה פה מהתחלה. מרגע שהתחילה הפרשה, הוא היה צריך לקרוא לצ'יקו לחדר ולגמור את זה בעונש משמעתי מהיר וחד." ~ (מקור)
"צריך קודם כל לשתוק, בוודאי בתקופה כל כך רגישה הצבא צריך להמעיט בדיבור. להציג כל חיסול וכל פעולה כאילו היא מונעת למחרת פיגוע, ולהציג כל אירוע כאילו הוא לחימה נגד פצצה מתקתקת, אני חושב שזה לא רמה מספקת. אחריות הרמטכ"ל היא לשפר את מצבנו הביטחוני לטווח הארוך, לא רק לדאוג כל בוקר שלא יהיה פיגוע. אני מצפה מהצמרת הביטחונית שלנו להסתכל רמה אחת קדימה. בעת הזו הגורמים הביטחוניים צריכים לשבת בשקט." ~ (מקור)
"מדובר בטרוריסט, היה צריך לחסל את ערפאת בהזדמנות כזו או אחרת. מדובר ברוצח סדרתי שרצח מאות אזרחים תמימים, כולל ערבים. היה צריך לחסל אותו פיזית, מדובר ברוצח. הוא הביא את הטרור לדרגת מדינאות והוא אפילו לא זכאי למשפט." ~ (מקור)
"צה"ל צריך ללמוד מהצבא האמריקני. חיל האוויר שלהם היה שם כל הזמן עם כוחות ולא היה בדל בין 'דם כחול' ל'דם ירוק', כולם (אצלם) דם אחד, מהחיילת באפסנאות ועד הטייס. לא פעם כשהיינו בלבנון, שמעתי ביטוי 'אם יפול טייס, או מסוק זה אסון'. זה לא עובד ככה. החייל בגולני, הטייס, איש התחזוקה והחייל בדובר צה"ל הם במלחמה. אצלנו זה לא מובן מאליו." ~ (מקור)
"לו אני כרמטכ"ל, הייתי ממנה את צ'יקו לאלוף בדרגת אלוף משנה, כדי להראות מי המפקד פה, ואלה לא עורכי הדין. הרמטכ"ל לא יכול להרשות לעצמו להפסיד קצין כמו תמיר. אף אחד ממפקדי הפיקודים היום לא היה מפקד אוגדה סדירה ולא פיקד על גיס, לכן הוא לא יכול להרשות לעצמו לאבד קצין מנוסה כמו צ'יקו." ~ (מקור)
"את תקציב הביטחון צריך לקצץ, וחזק. צריך להעבר לנושאים חברתיים וחינוכיים. זה יהיה טוב לצה"ל ולמדינה. חזית מזרחית כבר אין כמה שנים, ועכשיו בוודאי התפרקה לגמרי. צריך להתאים את הצבא לחברה הישראלית. האינטרס המשותף של צה"ל והמדינה הוא הצמיחה." ~ (מקור)
"אנחנו נופלים על הדברים הקטנים. אל תתנו הנחות לחיילים. כשצריך, תהיו בני־זונות. אל תכנעו לחולשות־אנוש. בכל האירועים שהיו בהם יותר משני הרוגים לצה"ל, היה רגע של חולשת־דעת שהביא לתקלה. ללא יוצא מהכלל." ~ בשיחה עם מפקדים בעת שהיה אלוף פיקוד הצפון. מתוך הספר "ימי נתניהו" מאת נחום ברנע עמוד 304.
"אצל האמריקאים הקצין צריך למלא את המטריצה - הוא צריך הכשרה מסוימת, בציונים מסוימים, וחייב למלא איקס תפקידים במהלך שירותו. בצה"ל הכל אישי: מפקדים מליגה לאומית מביאים מפקדים מליגה לאומית, אבל ליגה א' מביאה ליגה ב' שמביאה ליגה ג'." ~ מתוך הספר "המגש והכסף" מאת עפר שלח, הוצאת זמורה ביתן, 2003, עמוד 94.
"לרפול היה קושי עם יחידות העלית. הוא תמיד אמר: חבר'ה, תהיו צנחנים פשוטים ואל תבלבלו את המוח. באבי ב 74', לאחר הפשרת השלגים, רפול החליט כי אם לא נכבוש את המוצב הסורי, הוא יישאר שלהם לנצח. שלחו אותנו לבצע את המשימה. אני פיקדתי על המבצע, חצי כוח של היחידה, חצי כוח של מה שהיה אז סיירת חרמון. היתה דממת אלחוט והיה קרב די קשה, כי הם ישבו בתוך העמדות ואנחנו באנו מלמטה, ודממת אלחוט זה דממת אלחוט, לא דיווחנו כלום. לאחר שהשתלטנו על המוצב, מיהרתי לדווח בקשר שגמרנו את הכי־ בוש והכל בסדר, ושיש לנו 17 פצועים, וביקשתי חילוץ מהיר לנפגעים. הייתי אחרי מאמץ פיזי מאד קשה והתנשפתי. בקשר זה נשמע מוזר, מתנשף ומדבר. אז רפול אמר לחבר'ה: תשמעו, אני שומע בקשר שהוא מפחד, וזה היה בכלל אחרי שהמבצע נגמר. במלחמת לבנון הראשונה, ירדנו להתארגן בדמור ופתאום נחת לידנו מסוק. אמרו לי שזה הרמטכ"ל. ניגשתי והוא אומר לי, תאסוף את הקצינים. הוא שיבח את כולם ואחרי זה הוא לקח אותי הצידה ואמר: אני מודה שהייתי חזיר אליך כמה שנים. זה היה הביטוי שלו. אתה תקבל את חטיבה 188 מיד בתום המלחמה. הוא עמד במילה שלו." ~ מתוך הכתבה "אנחנו מ-67' צבא כובש" מאת אבי צור, ביטאון "הלוחם", גיליון 224, ספטמבר 2010, עמוד 28 (מקור).
"טירוף מערכות, גורמי הביטחון היו צריכים להתנגד נחרצות. הלוואי, הלוואי שאני טועה". ~ על חיסול אסמאעיל הנייה וחיסול פואד שוכר ביולי 2024 (מקור)

נאמר עליו

"אל"מ עמירם לוין שימש כמפקד גדוד בחטיבת טנקים במלחמת שלום הגליל. בניסיון פריצה לעין חילווה נפגע כוח מהפלוגה המובילה. אל"מ עמירם לוין – תוך גילוי יוזמה ואומץ לב חילץ את הכוח, פינה נפגעים ובכך איפשר את המשך הלחימה. בעת כיבוש כפר סיל – נתקל כוח חי"ר בטנקי אויב. אל"מ עמירם לוין, תוך גילוי יוזמה ובלי שנתבקש לכך קיבל על עצמו את הפיקוד ועזר בכיבוש הרחוב הראשי בכפר, במעשיו אלו גילה אל"מ עמירם לוין דבקות במטרה, יוזמה ואומץ לב. על מעשה זה הוענק לו צל"ש אלוף הפיקוד." ~ צל"ש האלוף שהוענק ללוין (מקור)
"נקודה הישראלית הגבוהה ביותר בחרמון נקראת מצפה שלגים, וגובהה הוא 2,224 מטר. אבל להר החרמון יש נקודה גבוהה הרבה יותר, ושיאו שנמצא בשליטת הסורים נמצא בגובה של למעלה מ־2,800 מטר. זוהי נקודה אסטרטגית ביותר לטובת סוריה ולכן ישראל החליטה לצאת במבצע לכיבוש שיא החרמון: באפריל 1974 יצאו לוחמי יחידת האלפיניסטים, יחד עם סיירת מטכ"ל בפיקודו של עמירם לוין, סה"כ שישים לוחמים – לשיא החרמון הסורי שם חיכו להם לוחמים של הקומנדו הסורי. בנקודה התנהל קרב קשה אך מוצלח שבסופו נכבש שיא החרמון על ידי לוחמי צה"ל. מספר ההרוגים של הסורים היה כנראה שניים עשר ועוד מספר של שבויים. מתוך שישים הלוחמים שעלו נפצעו שלושים, והקרב התנהל כפי שנכתב בספרי הקרב – איגופים והסתערויות תחת ירי והפגזות של הסורים. לאחר כיבוש שיא החרמון, ישראל העבירה את השליטה והפיקוח עליו לחזקת האו"ם. אגב, לפני כמה שנים הכריז עמירם לוין שהקרב היה אחד החשובים בתולדות מדינת ישראל אך סיפורו נבלע בעקבות מלחמת יום הכיפורים." ~ על הקרב לכיבוש שיא החרמון מידי הסורים לאחר במלחמת יום הכיפורים עליו פיקד לוין (מקור)
"לפני כעשר שנים, בהיותי מפקד פלוגה ביחידה מובחרת שעמדה לפעול בלבנון, הגעתי לאלוף פיקוד הצפון דאז, עמירם לוין, לאישור תוכניות. במקום לעבור את מסכת השאלות הצפויות והמכסתחות של מפקדים בכירים ('יש לך מספיק חובשים?'), האלוף לוין ניתח את התכנית ודחף לשיפורים מהותיים וליותר יצירתיות בפעולה. על בסיס הערותיו והרוח שהוא שידר לנו, אכן שיפרנו את התוכנית, ופעולה זו היתה מוצלחת ביותר." ~ נפתלי בנט (מקור)
"המפתח להצלחת צה"ל בהתמודדות במלחמה הקרובה (שכיום כולם מבינים שתגיע בטווח לא ארוך) הוא למנות בצה"ל מפקדים מהסוג הנכון, ויש הרבה כאלה. צריך לקדם מפקדים מהסוג ה'עמירם לויני' בכל שדרות הפיקוד של צה"ל (ואולי להחזיר את עמירם לוין עצמו לפיקוד על הצבא – חישבו איזו רוח הוא היה מפיח בצבא)." ~ נפתלי בנט (מקור)
"כל חייל, נהג עמירם לוין לומר בימיו כאלוף פיקוד צפון, נושא על גבו עשרה קילוגרמים של לקחים ממקרים קודמים. פעם נגמרה למישהו המחסנית, אז בפעם הבאה כולם לוקחים עוד חמש מחסניות. פעם אחת מישהו חיפש רימון ולא מצא, מעכשיו כולם ייקחו עוד תרמיל רימונים, עוד כמה ליטרים מים, עוד קופסת אוכל, עוד מכשיר קשר, עוד ערכה של ציוד רפואי. לכל פריט, היה לוין מסביר, יש היגיון בנפרד: יחד הם יוצרים כוח שאינו מסוגל להילחם ביעילות. כשהקים את יחידת אגוז, שייעודה היה לחימה בסבך של דרום לבנון מול החיזבאללה, התעקש לוין שחיילי החוד יישאו מינימום ציוד, עד לרמות שנראו למפקדי הכוח בלתי סבירות. אם פעם תיגמר לכם התחמושת, אמר למפקדים, תבואו אליי. הם לא באו, כי התחמושת לא נגמרה. אגוז הייתה ליחידה מיומנת שהשיגה תוצאות מעולות, בין השאר מפני שהקפידה לא לקחת עליה שום מטען מיותר." ~ עפר שלח, מתוך טורו ב"מעריב", 7 בינואר 2011
"במלחמת יום כיפור נפצע לוין בפעם השלישית. שתי רגליו נשברו בפעולה בשדה התעופה פאיד במצרים מירי של טיל אר־פי־ג'י מצרי. התנהגותו לאחר פציעתו, תושייתו, התגברותו על הכאב וקור רוחו, כפי שתוארו בספר זה בפרק על מותו של אמיתי נחמני, ממחישים את יכולת הניהול, הפיקוד והלחימה הנדירות שלו. רופאיו לא האמינו שיוכל ללכת כבעבר, אבל כוח הרצון הכביר שלו שוב הוכיח את עצמו. חצי שנה בלבד אחרי שנפצע, כבר הוביל מסע רגלי מפרך שדרש מאמץ גופני קשה, עקשנות ואומץ לב: כיבוש שיא החרמון מידי לוחמי קומנדו סורים. זה היה באפריל 1974, במלחמת ההתשה שלאחר מלחמת יום כיפור. לוין צעד בראש שלושים מלוחמי היחידה לאורך ציר של כשמונה קילומטרים, מאזור מוצב פיתולים ועד פסגת ההר בשטח סוריה, בגובה 2,814 מטרים. החתירה הרגלית בשלג עם הציוד הכבד הייתה אכזרית. היה זה טיפוס אִטי, כואב, בתנאי מחסור בחמצן ובעייפות רבה. המסע נמשך לילה שלם, ובמהלכו הופגזו הלוחמים. הכוונה הייתה לפתוח בקרב בחסות החשכה כדי שלא להתגלות בעמדה נחותה כשהם צועדים על קו רקיע. אבל כשהלוחמים הגיעו לאזור הקרב, כבר עלה אור ראשון. הצלפים הסורים הסתתרו מאחורי עמדות פח גלי ומאחורי סלעים. לוין ניווט היטב את חייליו וניהל את הקרב בתבונה. בקרב השתתפו גם לוחמי סיירת אגוז בפיקודו של דוד מטק. הלוחמים התקדמו לאט מאוד לקראת מגע אש עם הסורים; כמה מהסורים נהרגו, ואחדים מהם ברחו." ~ מתוך הספר "סיירת מטכ"ל" מאת משה זונדר, הוצאת "כתר", 2000, עמוד 164.
"ההר נכבש ללא הרוגים ליחידה, אבל שבעה עשר לוחמים נפצעו. רוב הפצועים נפגעו לאחר תום הקרב, כאשר בעשרים וארבע השעות הבאות הופצצה נקודת פסגת שיא החרמון במאות מטחי קטיושות. אחד הפצועים היה החובש חגי ורנר, לוחם בצוות שכחצי שנה קודם לכן איבד באזור את הלוחם שי שחם שקפא למוות. במהלך הטיפוס לפסגת שיא החרמון ביקש ורנר מלוין לעצור במקום המשוער שבו מת שחם ולערוך לו אזכרה קצרה. לוין סירב מסיבות מובנות. ורנר נפצע אנושות בקרב; כדור פגע בראשו מאחור, חדר דרך מוחו ויצא מעינו הימנית. שני רופאים בשטח החליטו שהוא אבוד. אדי, אחד מחברי הצוות של ורנר, הבחין שוורנר עדיין חי, שכן הוא הזיז את אחת מאצבעותיו. לוין סיפר: "הרופא במקום היה בטוח שחגי מת. ראשו היה מפוצח לגמרי. כשהראה סימני חיים, קיבענו לו את הראש בתחבושות והכנסנו לאותו לשק שינה כדי שלא יקפא למוות. היו אש רצחנית ורוחות עזות, והמסוקים סירבו לנחות." לוין התעקש שיגיע חילוץ. בסופו של דבר, תחת מטח קטיושות סורי, נחת מסוק חילוץ שהטיס נחמיה דגן, לימים תת־אלוף וקצין חינוך ראשי. למרות פגיעתו האנושה הצליח חגי ורנר להתאושש לאחר תקופת שיקום ארוכה, לחזור לקיבוצו ולהקים משפחה. רפאל איתן, שהיה אז אלוף פיקוד צפון טרי, שמע במהלך המבצע את הקולות בקשר וטען כי קולו של לוין המתנשף ממאמץ רעד מפחד. הוא היה עתיד להתחשבן עם לוין בעקבות זאת, אבל להודות בטעותו במהלך מלחמת של"ג, שבה הצטיין לוין." ~ מתוך הספר "סיירת מטכ"ל" מאת משה זונדר, הוצאת "כתר", 2000, עמוד 164.
"לכשיתמנה בשנת 1976 לוין למפקד היחידה, במקומו של יוני נתניהו שנהרג במבצע אנטבה, ייסע לוין לפגוש בפעם הראשונה את הרמטכ"ל, מוטה גור, ואת ראש אמ"ן, שלמה גזית. בדרך לפגישה יעצור לוין בחנות צעצועים ויקנה גלובוס קטן וצבעוני. הוא ייכנס לחדרו של הרמטכ"ל גור, יניח את הגלובוס על השולחן ויפטיר כבדרך אגב: "מעכשיו אתם תסמנו לי על הגלובוס כל מקום שממנו אתם רוצים שנביא לכם מודיעין, ואני אדאג להגיע לשם." והוא אכן הגיע." ~ מתוך הספר "חוצה גבולות: סיירת מטכ"ל ומייסדה אברהם ארנן" מאת אבנר שור, הוצאת כנרת, 2008, עמוד 290.
"אבל הרבה יותר חשובה היתה העצה של לוין ביחס למשימה: עזוב את אל-חיאם ואת כיבוש הכפרים, אמר לצוקרמן, לך על משגרי הקטיושות." ~ העצה שנתן לתא"ל ארז צוקרמן במלחמת לבנון השנייה. מתוך הספר "שבויים בלבנון, האמת על מלחמת לבנון השנייה", מאת עפר שלח ויואב לימור, הוצאת ידיעות ספרים, 2007 עמוד 362.
"'תפיסת ההפעלה של צה"ל', כתב עמירם לוין בדו"ח המיוחד שלו לאחר המלחמה, 'לא נשענת על עקרונות המלחמה ומסורת צה"ל, אלא בנויה סביב המפקד - כשרונו וגאוניותו. היא לא היתה יכולה להצליח ואסור היה לפנות אליה מלכתחילה'." ~ מתוך הדו"ח שכתב לוין לאחר מלחמת לבנון השנייה. מתוך הספר "שבויים בלבנון, האמת על מלחמת לבנון השנייה", מאת עפר שלח ויואב לימור, הוצאת ידיעות ספרים, 2007 עמוד 198.
"עם עמירם עבדתי בגיל שבו כולנו כבר ציניים. לפני זה לא יצא לנו להצטלב. בגילי ובוותק שלי כשכבר לא פוגשים בצבא את האנשים שאפשר ללכת שבי אחריהם, זכיתי לעבוד יחד עם עמירם. אני לא ראיתי עוד דוגמה של קצין כל כך בכיר ששימר ממד אדיר של אמיתיות, העדר גינונים כמעט מוחלט, איש שחף מכל אגו, שהתברך בכישרון מיוחד למבצעים של לוחמה זעירה וביכולת לצפות במדויק את הסיטואציה המבצעית שתיווצר. הגיבוי שהוא נתן למפקדים, התעוזה, התחושה שהכל אפשרי, ויחד עם זאת המון רגישות לאנשים. עמירם מסוגל לספר בדיחות גסות שאפילו האוזניים המחוספסות ביותר יעלו סומק אבל יש בו גם מידה נדירה של אנושיות. עזיבתו הותירה חלל גדול מאוד בפיקוד." ~ אפי איתם על מפקדו שגיא. מתוך הכתבה "אלוף (בעזרת השם)", מאת אביחי בקר, "הארץ" 06.11.1998 (מקור).
"במבצע 'אביב נעורים' בביירות הוא היה בחוליה, שהייתה אחראית לחיסול הש"ג. המאבטחים הפלשתינים הבחינו בתכונה סביב הבית ויצאו מהרכב, ולוין פסע לקראתם בקור-רוח מדהים. עד-ראייה: "הם שלפו והוא שלף, והוא ירה והיה לו מעצור. מין מצב של בצהרי היום כזה, והוא מאוד-מאוד זריז בקרב. הוא תפס את הכלי השני, התת-מקלע הקטן, והיה הראשון שירה." ~ מתוך הכתבה "האלוף שידע מתי לפרוש" מאת אמירה לם, "ידיעות אחרונות" מוסף 7 ימים, 17.07.1998, עמוד 19.
"מטר ושישים, הראש קרוב לביצים, הביצים קרובות לרגליים, הרגליים קרובות לקרקע." ~ אהוד ברק על לוין, מתוך הספר "צאלים" מאת עמרי אסנהיים, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, שנת 2012, עמוד 29.
"הרעיון לצאת ולחסל ביחד לא היה זר לברק וללוין. באפריל 73', במבצע "אביב נעורים", עמדו שניהם מתחת לביתו של אבו-יוסוף נג'אר, אחד מיעדי המבצע. ברק בפאה ערמונית, אודם על השפתיים, עמירם בפאה בלונדינית. מתוך מכונית "דופין" בצד השני של הרחוב יצא שומר הראש של נג'אר, לבוש מעיל עור חום, והחל לחצות את הכביש. ברק הבחין בו פותח את מעיל העור ומוציא אקדח. השומר החמוש התקדם לעבר ברק ולוין. כשהיה במרחק של פחות מעשרה מטרים מהם, סימן אהוד לעמירם לשלוף, ואז פתחו "שתי הנשים הצעירות" את הז'קטים, שלפו תתי-מקלע, נצמדו לעמודי השיש בכניסה ללובי המפואר ופתחו באש." ~ מתוך הספר "צאלים" מאת עמרי אסנהיים, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, שנת 2012, עמוד 30.

קישורים חיצוניים

ערך בוויקיפדיה: עמירם לוין

תמונות ומדיה בוויקישיתוף: עמירם לוין