פצפונת ואנטון

פצפונת ואנטון (בגרמנית: Pünktchen und Anton) הוא ספר ילדים מאת אריך קסטנר מ־1931 על סיפור ידידות בין ילדה וילד. הספר תורגם לעברית ועובד לקולנוע.

עטיפת הספר

---

• "כמה אושר נגרם כאשר גורמים אושר למישהו אחר."
• "שליטה עצמית היא תכונה יקרה. מה שמיוחד בה. אפשר ללמוד אותה."
• "מי מכל האנשים האלה מצא חן בעיניכם ומי לא מצא חן בעיניכם?"
• "זה לא משנה אם הסיפור קרה או לא קרה. העיקר שהוא אמיתי! סיפור הוא אמיתי אם הוא יכול היה לקרות בדיוק כפי שמספרים אותו." ~ מתוך ההקדמה לספר
• "בדירה היו עשרה חדרים והיא הייתה כל כך גדולה עד שכאשר הגיעה חזרה פצפונת לחדרה אחרי האוכל, על פי רוב כבר הייתה שוב רעבה."
• "הוא בלע גלולות בכל הזדמנות. לפני האוכל, אחרי האוכל, לפני שהלך לישון, אחרי שהתעורר, לפעמים היו אלה גלולות עגולות ולפעמים כדורים, לפעמים מרובעים. אפשר היה לחשוב שהוא נהנה מזה. אבל זה היה בגלל הקיבה שלו."
• " 'אוי, הגברים הגברים,' אמרה פצפונת וגלגלה עיניים בייאוש. 'איזה צרות יש לנו עם הברנשים האלה. לא כן, גברתי הנכבדה?' "
• "בּהתחלה אנטוֹן יתפּלא, ואחר כּךְ הוּא ישׂמח, וּפּצפּונת תוּכל בּסתר לחכּךְ את כּפּוֹת ידיה בּהנאה. היא הרי יוֹדעת איךְ זה קרה. בּלעדיה הכּל היה משׁתבּשׁ. אבל אנטוֹן לֹא ידע מזה. פּצפּונת לֹא צריכה תוֹדוֹת. המעשׂה עצמוֹ הוּא הפּרס שׁלהּ."
• "הפּעמוֹן צלצל. השעוּר הבּא עמד להתחיל. פּצפּונת טסה בּמוֹרד המדרגוֹת, עלתה על המכוֹנית שׁבּה נהג מר הוֹלק ונסעה הבּיתה. בּמשׁךְ כּל הנסיעה היא קפצה על המוֹשׁב וזמזמה לעצמהּ מנגינוֹת."
• "איזה זמנים. האם האצבע שלי חדה מספיק בשביל אדוני? איזה זמנים. ממש כמו... אדוני הרי כבר מבין בדיוק למה אני מתכוונת. תתאר לעצמך אדוני, בבקשה להושיט לי את הלחי השנייה, ובכן תאר לעצמך, איך שאני מגיע אתמול הביתה, נולדה לאשתי שלישיה, שלוש בובות מחומר פלסטי, כולן בנות... על הראש צומח להן דשא אדום. איך אפשר שלא להשתגע? ואיך שאני פותח את המספרה היום מגיע פקיד בית המשפט ואומר לי שהוא צריך להחרים את המראות שלי. למה? אני שואל את האיש. אתה רוצה להרוס אותי? אני מצטער, אומר האיש, שר האוצר שלח אותי, אתה לא אוכל סלק."
• "'תודה לאל, אני מסתפק במועט,' אמר הספר, 'דבר כזה מסביבי במשך יומיים ואני מתחיל לראות עכברים לבנים לפני העיניים.' אחר כך התעשת הספר ונקש במספריים. הוא רצה לסיים מהר ולהיפטר מהנערה. היו לו עצבים חלשים."
• "כל הזמן הוא נתן פקודות, וכשהיא לא צייתה מיד הוא תקע בה מבט כזה שמרוב פחד התקפלו לה האוזניים."
• "על כל אחד מהכיסאות הרבים ישב מורה, ולרגע קיבלה פצפונת דפיקות לב מן המראה המחריד הזה."
• "מעולם לא רחשה כבוד רב לבעלה, כי הוא היה טוב מדי אליה."
• "המקריות היא המעצמה הכי חזקה בעולם."
• "אמא שלי אומרת במקרים כאלה: 'יש מי שאוהב לאכול נקניק ויש מי שאוהב לאכול סבון ירוק.' "
• "הדמיון הוא תכונה נהדרת, אבל צריך לדעת לשים לו גבולות."
• "כל זמן שבני אדם אינם מושלמים, צריך שיהיה כבוד ודרושים גם אנשים שיהיה כלפיהם כבוד."
• "מר פוגה הושיט לה קודם כול את ידו ואחר כך הושיט לה שטר של עשרים מרקים. מישהו אחר אולי היה רק מושיט את ידו, למרות שהוא עשיר. אחר היה מושיט רק שטר של עשרים מרקים למרות שיש לו יד. למר פוגה יש את שניהם והוא מושיט את שניהם. תחילה הוא לוחץ לגברת השמנה את היד ואחר כך הוא נותן לה את הכסף. סדר הדברים אף הוא מוצא חן בעיניי! הוא הרי יכול היה להושיט לה תחילה את הכסף, ואז ללחוץ לה את היד ולהגיד, 'וחוץ מזה אני מודה לך.' "
• "אולי, אם הם מצאו חן בעיניכם, תקחו מהם דוגמה ותהיו חרוצים, הגונים, אמיצים וישרים כמותם? זה יהיה שכרי. כי מאמילים ואנטונים, ומכל אלה הדומים להם, יגדלו אנשים מוכשרים שאנו זקוקים להם כל כך."
• "סיפרתי על אנטון אף על פי שהוא דומה לאמיל טישביין, כי אני חושב שעל נערים כאלה אי אפשר לספר די, ואין לנו די אמילים ואנטונים." ~ מתוך אחרית הדבר לספר

קישורים חיצוניים

• סרט מלא מדובב לעברית משנת 1999 המבוסס על הספר