שבחי הסכלות

ספר מאת ארסמוס מרוטרדם

שבחי הסִכְלוּת (בלטינית: Moriae Encomium) הוא חיבור מאת ארסמוס מרוטרדם שיצא לאור ב־1511.

דפים מהספר

מתוך הספרעריכה

  • "הגידו לי, בשם יופיטר, מה בחיים אינו קודר, עגמומי, חדגוני, תפל ומעיק, אלא אם נתבל אותו בתבלין הטיפשות?"
  • "מוטב להיות משוגע שבאדם מאשר לרצות להיות חכם בעולם של משוגעים."
  • "אין בנמצא דבר טיפשי יותר מאשר להתייחס ברצינות לדברים חסרי חשיבות."
  • "האם יש בכך תועלת לגנות את מעשיהם הרעים של אנשים מבלי לנקוב בשמותיהם?"
  • מלחמה היא עיוות הדין, כי הגדולים שבשודדים הם בדרך כלל הטובים שבלוחמים."
  • "אין בנמצא חנפן טוב יותר ממי שמתיימר להיות מבקר כנה."
  • חנופה היא הדבש והתבלין של כל הקשרים בין אנשים."
  • "ישנם אנשים בעלי אופי כה קשה, שאותם כה קל להכעיס, עד כי ייטב לנו אם נתעלם מהם כליל."
  • "צריך לייחס למשוגעים תכונה שאין לזלזל בה: הם בלבד כנים וישרים."
  • "מעטים הם אלה שאינם מהססים לעולם ומעזים לעשות כל דבר."
  • "האם יש דבר שאליו נמשכים גברים יותר מאשר טיפשות? האם יש בנמצא דבר אותו לא יתירו גברים לנשים תמורת עינוגם? ונשים הרי אינן מענגות אלא באמצעות טיפשותן."
  • "הטיפשות אחראית לכך שהאישה תנעם לבעלה, הבעל ינעם לאשתו ורוגע ישרור בביתם."
  • "כי מה מטופש יותר מאשר לצאת למלחמה, מסיבות בלתי־מובנות לי, שבה כל אחד מהצדדים יסבול תמיד נזק יותר מאשר תועלת... ואז, כאשר שתי שורות הלוחמים המשוריינות מתנגשות, והחצוצרות משמיעות קולות תרועה, מה צורך יש בחכמים המותשים מלימודיהם, הנושמים בקושי, שדמם דליל וקפוא?"
  • "לא יצליחו להסתירני אפילו אלה המשתדלים בכל כוחם לשים על פניהם מסווה של חכמים – אותם קופים המתקשטים באצטלות ארגמן, ואותם חמורים, המתהדרים בעורו של האריה... טיפשים מטופשים אלה רוצים להתפרסם כחכמים ונבונים, אך כלום אפשר לקרוא להם בשם אחר מאשר 'טיפשו־חכמים'?"
  • "הכוהנים הגדולים הממלאים את מקומו של ישו עצמו? אילו ניסו ללכת בדרכיו, כלומר, לחיות בעוני, בעמל, בלימוד תורה, במוות על הצלב, בבוז לחיים; אילו היו מהרהרים במשמעות תואריהם 'אפיפיור', כלומר אב, ו'קדושתו' – הרי היה גורלם המר ביותר בעולם, שכן מי היה משתוקק להגיע למקומם בכל מחיר, או, לאחר שהגיעו אליו, להגן עליו בחרב, ברעל ובכל מעשה־זדון? כמה יתרונות היו נשללים מכס האפיפיור, אילו נחה עליו, ולו לרגע קט, החוכמה? ... מה היה נשאר אז מכל העושר הזה, הכבוד, השלטון, הניצחונות, המִשׂרות, התרת העבירות, המסים, כתבי המחילה, הסוסים, הפרדים, שומרי הראש, התענוגות? (במילים מעטות תיארתי לפניכם יריד שלם, הר שלם, אוקיינוס שלם של טובות־הנאה). במקומן היו באים נדודי שינה, תעניות, דמעות, דרשות, תפילות, לימוד, אנחות חרטה ואלף דאגות כבדות אחרות."
  • "רק כשישהה מחוץ לעצמו ייהנה מהטוב העליון שאין לבטא במילים... אלה אשר זוכים לחוש בכך, ומעטים הם, חווים דבר הדומה לשיגעון. דיבורם לא מגובש מספיק, שונה ממנהג בני אדם, נשמע חסר משמעות וכל הבעת פניהם משתנה. רגע הם צוהלים ומיד נופלים פניהם, רגע בוכים ומיד צוחקים ואז נאנחים. בקיצור, הם באמת לגמרי מחוץ לעצמם. כאשר הם חוזרים לעצמם הם מספרים שאינם יודעים היכן היו, האם בתוך גופם או מחוצה לו, ערים או ישנים, מה שמעו, מה ראו, מה דיברו ומה עשו. הם אינם זוכרים אלא במעורפל וכמו בחלום, אך יודעים כי היו מאושרים כל עוד היו שרויים בטיפשותם. והם מצטערים כל כך על שחזרו לעצמם כי אינם רוצים דבר אלא ללקות לעד בסוג זה של אי־שפיות. ועדיין, זוהי רק טעימה קטנה מן האושר הצפוי."

נאמר עליועריכה

  • "החלטתי להשתעשע בכתיבת דברי שבח לטיפשות." ~ ארסמוס במכתב שכתב לתומאס מור
  • "בין עבודותיו של ארסמוס יש שמצטיינות יותר בלמדנות מאשר 'שבחי הסכלות', אחדות משתוות לה או אף עולות עליה בהשפעתן בזמנו, אבל מכולן רק היא זכתה לחיי נצח. כי רק כאשר התלווה הומור למחשבתו היא נהייתה עמוקה באמת." ~ יוהאן הויזינחה