איל איזנברג
איש צבא ישראלי, קצין צה"ל בדרגת אלוף
איל איזנברג (נולד ב־1963), אלוף בצה"ל, מפקד פיקוד העורף. כיהן גם כמפקד סיירת גבעתי, כמפקד יחידת שלדג, כמפקד חטיבת גבעתי, כמפקד עוצבת האש וכמפקד אוגדת עזה.
- "זה נקרא אביב העמים הערבי, אבל זה יכול להיות חורף איסלאמי רדיקלי, וזה מעלה את הסבירות למלחמה כוללת וטוטלית, אפילו עם יכולת לשימוש בנשק להשמדה המונית." ~ בנאום במכון למחקרי ביטחון לאומי בת"א, ספטמבר 2011
- "הכוח שהופעל הופעל תחת מגבלות ברורות מתוך רצון למזער פגיעה בבלתי מעורבים. תנאי היסוד לא השתנו. חשוב שאנחנו נבהיר לכולם שאם יגררו אותנו למשחק במגרש הזה, אז המחיר יהיה יקר יותר ונאלץ להפעיל עוצמה גדולה יותר. שאף אחד לא יאמר לנו שזה פייר או לא פייר. זה גם לא פייר לירות עלינו שמונה שנים רקטות. המגבלות היו קשות, ובפעם הבאה הן לא יהיו. חשוב שנבהיר זאת לעצמנו." ~ (מקור)
- "אני לא אוהב את המילה 'תיקון'. אני האמנתי ביכולותיי גם ב־2006. אם לא הייתי מאמין אז לא הייתי פה. האמנתי וגם אמרתי למפקדיי שלא נתנו לנו להביא לידי ביטוי את מה שלמדנו ואת מה אנחנו יודעים. יש כאלה שאומרים שזה סוג של תיקון, אבל מבחינתי זה האמונה בצדקת הדרך. בסוף אני חושב שכל מפקדי האוגדות שהיו ב־2006 היו בוגרי כמעט 30 שנות שירות בצבא. אז מה? טעינו בדרך? טעינו בחינוך? איפה היינו שלושים שנה?" ~ (מקור)
- "חשוב לי שזה לא יישמע כמו שק של תירוצים, מה בעיות השורש שהיו שם. כשאתה הולך להיכנס לתהליך של עימות אתה עושה תהליך שנקרא הערכת מצב. אני שוקל את האדום ובאותה רשימה נוהג לשקול גם את הכחול. אני חושב שאנחנו חטאנו בדבר הזה. אני חושב שמצב הכשירות של צה"ל ערב 2006 לא היה במיטבו. גם לגבי עוצבת האש שבפיקודי. אם אתה לא מתרגל, איך אתה תסנכרן בין כל מאמצי הלחימה? בין התמרון ללוגיסטיקה ולאש? והמודיעין כמובן. מסתכלים רק על המשימה. אתה יודע את המשימה? לא מעניין אותי איך אתה עושה אותה. תביא לי תוצאות, אל תספר לי סיפורים. אם היינו מקיימים את כל הדברים שאני מדבר עליהם, היינו במקום אחר. גם עם האמצעים שהיו לנו וגם במצב הפתיחה שהיינו מצויים בו." ~ (מקור)
- "כשאתה מסתכל על 2006 אני יכול להסתכל קודם כול על הטעויות שלי. אני עשיתי טעויות. אני לא חף מטעויות. אבל במקצוע שלנו אנחנו צריכים להבין שנעשות טעויות. בסוף אתה לוקח מפקדי אוגדות ואתה אומר להם 'תתמרנו פעם ראשונה עם אוגדה.' אני שאלתי שאלה מאד בסיסית. בסדר, כולנו כשלנו. נגיד. תביאו לי מפקד אוגדה שתימרן עם אוגדתו שאני יכול ללמוד ממנו. שיגיד לי 'תשמע, ככה עושים את הדברים.' אין לנו. פשוט אין לנו. עם ראש הממשלה לשעבר שעשה את זה בהצלחה אני לא יכול לדבר. עם האלוף ברן לא יצא לי לדבר. בסוף אתה בודק ואומר 'מה לימדתם את מפקדי האוגדות? בעיקר איך להסתכל בחור של הגרוש'." ~ (מקור)
- "זה לא עניין של לא ידע. זה שילוב שחלקו הכשרה לא מתאימה. לא היו קורס מפקדי אוגדות. חלק מהעניין זה ניסיון. אני מגיע לפה, לעזה, עם ניסיון אדיר. לגבי מה שהיה בלבנון: בסוף, עם כל הכבוד, אירוע כמו אירוע דבל לא צריך לעצור חטיבה. מה, חטיבת גולני אחרי שנפגעו לה מח"ט וכל חפ"ק מג"ד ,13 נעצרה?" ~ (מקור)
- "ההבדל בין 2006 ל־2009 זה שמיד אני רץ למקום. באותו הרגע. למשל באירוע שבו נפגעו חיילי גולני מירי דו צדדי. בעצם לא הבנו את תמונת המצב, לא הבנו שקרס בניין על החפ"ק של המח"ט ושל הגדוד. פשוט הגעתי לשם והשתלבתי בתהליך פינוי הפצועים." ~ (מקור)
- "תוכנית אל הווא[1] הייתה קיימת. אנחנו הצענו בכל שלבי המבצע מה נכון לעשות בשלב הבא. אני מזכיר פיקוד מכוון משימה שדיברתי עליו קודם. הכוונה, אתה אומר מה אתה רוצה. את האיך לעשות את זה, אתה משאיר לחטיבה. למח"ט גבעתי אני אמרתי מה אני רוצה. אמרתי לו 'מחר אני אחזור, תציג לי רעיון מרכזי.' כשאמרתי לו בפעם הראשונה מה אני רוצה, הוא כמעט נפל מהכיסא. כשאתה מביט בתצלום אוויר ואתה רואה את הגבהים של הבתים באל הווא ואתה חושב שטנקים צריכים להסתובב שם, אתה מבין שזה לא פשוט. הוא אמר 'הבנתי' ואסף את המג"דים בלילה ואמר להם 'זו המשימה, תראו איך אנחנו מתמודדים עם הדבר הזה.' כשאני באתי למחרת, כבר ראיתי את הניצוץ בעיניים." ~ (מקור)
- "תראה, אחרי 2006 הייתי בצומת דרכים. אני לא מבקר את אלו שבחרו בדרך כלשהי. אני חושב שכולנו היינו בצומת הזה. אני בחרתי בדרך אחת. צריך להגיד שהדרך שבה אני בחרתי היא לקחת את 2006 כניסיון קרבי מעשיר. אוקיי הבנתי, טעיתי, אבל אני חושב שיש לי היום כלים שלמעטים יש. ועם הכלים האלה והטעויות אני מאמין שאני יכול לעשות את הלמידה והיכולת לתקן ולחנך את דורות ההמשך, כדי שהם לא יחוו את מה שאני חוויתי." ~ (מקור)
- "אני לא איש בשורה. לפחות לא לעת הנוכחית. נגזר עלינו לחיות על החרב, ועדיף שתהיה חדה כתער. אני, כל עוד תהיה נשמתי באפי, אעשה את כל מה שאוכל כדי שנהיה מוכנים לסיבוב הבא." ~ (מקור)
- "אני לא מוכן להיכנס למערכת שיקולים, איזו מחלקה מבצעת את המשימה. צבא לא יכול לעשות שיקולים ברמת המסגרת אם זה מתאים לה או לא מתאים לה. כל מי שחושב אחרת, שמספר הסרבנים הוא חזות הכול, ובזה תלוי חוסן הצבא – דעותינו כנראה חלוקות. אין משימה שהוצבה בפני החטיבה שלא עמדנו בה במלואה. זה חוסנו של הצבא. אני חשבתי אז ואני וחושב עד עכשיו שצריך ונכון היה לעמת את אותם חיילים עם הסיטואציה, אסור היה לוותר, כי אסור היה לגרום להם לטעות. כמו אבא שמרחיק את היד מהאש כשהם מכניסים אותה בטעות. אני חושב שמבחינת אותם חיילים הם היו צריכים להיות באותה סיטואציה ולא בשירות באיזה בסיס. קשה לי לראות איך אותה קבוצה הייתה יכולה להשתלב בחברה בהמשך, אם היא לא היתה נוטלת חלק בתהליך הזה. אני לא מצפה שיכירו תודה, אבל שיבינו שההחלטה שלי הייתה נכונה. גם חיילים שהיה להם קשה יכולים היום להסתכל לחברים שלהם בעיניים, להיות חלק מהמסגרת, ואם הייתי מאפשר להם להתחמק הם היו מוקצים ומסמנים את עצמם באות קין. ברגעי משבר לא תמיד רואים את כל התמונה. אסור לשפוט אותם, אבל גם אסור לתת להם לטעות. אם בסוף היינו מאפשרים להם לעשות את מה שאהם רוצים ולא להיות נוכחים באירוע הזה, בסוף היו תהיות גדולות עד כמה אפשר לסמוך עליהם בהמשך. הם הוכיחו בגרות." ~ (מקור)
נאמר עליו עריכה
- "30 מחבלים הרוגים, כ־100 אירועים על גדר המערכת, 60 זירות מטענים וכ־350 אירועי ירי רקטות על מגוון סוגיהן. זה הסיכום עד כה של שנת 2010 ברצועה. 'יש מי שיחשוב שאלו מספרים גבוהים, אבל למעשה זה עשירית ממה שהיה לנו ערב "עופרת יצוקה",' הוא אומר, 'עם זאת אנחנו עדיין במלחמה פה, תקרא לזה מלחמת העצמאות 2010, מלחמה שבה אנו מוכנים להקריב את היקר לנו מכול'." ~ (מקור)
- "צה"ל נערך גם בהיבט ההגנתי, אך כאן מפתיע מפקד האוגדה ביחס צונן להצבת מערכת 'כיפת ברזל' בגזרה. 'הצבת המערכת פירושה שאנחנו מוכנים לקבל ירי, אני חושב שבכלל לא צריך להגיע למצב כזה, אלא לפעול כדי למנוע איתו מלכתחילה'." ~ (מקור)
- "הוא בן ,45 בוגר יחידת שלדג ואף פיקד עליה. את תפקידיו בצה"ל 'הגדול' עשה בעיקר בחטיבת גבעתי, שם היה מפקד הסיירת, מג"ד ומח"ט. ייחוסו המשפחתי (אלוף במיל' אורי שגיא הוא דודו), כבר מזמן אינו רלוונטי: מסלול הצמיחה והקידום שלו, מיחידה מובחרת אל חטיבת חי"ר מרכזית וממנה לפיקוד בכיר, אופייני לבני דורו." ~ (מקור)
- "בראשית הפעולה בעזה שוחח תת אלוף איל איזנברג עם אביו, משה, בטלפון. שיחה קצרה. כמה שניות בסך הכול. מסוג השיחות שמתקיימות בין אב לבנו. כאלה שלטון ולנימה ולהיסטוריה המשפחתית יש בהן משמעות יותר מאשר לתוכן. קולו של הבית. אבא ובן. בן ואב. האירועים יתגלגלו במהירות, אבל טיבה של השיחה ייחרת בזיכרון משתתפיה. 'איל', אמר משה איזנברג לבנו, מפקד אוגדת עזה, 'שמור על חייליך ושמור על עצמך'. ככה בדיוק, בסדר הזה. לא הפוך. דברים שהוא אומר לו תמיד, בכל שיחה, אבל הפעם קיבלו משמעות אחרת. עמוקה. השעות היו קשות. המדינה רעשה. ביישובי הדרום נערכו התושבים בחדרי ביטחון. מבצע 'עופרת יצוקה' יצא לדרך והמתח באוגדת עזה בעבע ועלה. איל איזנברג, הקצין המצטיין שעל תפקודו במלחמת לבנון השנייה נמתחה ביקורת קשה, מצא עצמו שוב בלב המערכה. מוביל. חובת ההוכחה, ידעו התא"ל ואביו, מוטלת עכשיו עליו." ~ (מקור)
- "את המסלול הצבאי שלו החל בקורס טיס. נשר ועבר ל'שלדג', יחידת הקומנדו של חיל האוויר. הוא יצא לקצונה וחזר ליחידה כקצין. היה מפקד צוות ומפקד פלוגה. באחת הפעמים, סיפרו השבוע, נסע דרומה עם מפקד פלוגת המפקדה. בדרך נמנם. בשלב מסוים, החליט מ"פ המפקדה לנטוש. הוא עצר את הרכב וחצה את הכביש, לעצור טרמפים. איזנברג מצא עצמו ברכב לבד. כרגיל הגיב בקור רוח. לא כעס ולא התרגז. 'איבדנו כבר שני בתי מקדש', הוא אומר תמיד, 'פעם אחת על עבודת אלילים, ופעם שנייה על שנאת חינם. את השלישי לא צריך לאבד על מלחמות אחים'." ~ (מקור)
- "המלחמה רק הפכה אותו 'מחושל יותר'. הדרך להתמודד עם כאב, אמר פעם, היא עשייה. החזרת חיילים לפעילות מבצעית, ומהר. זה היה אחרי האירוע הקשה בזייתון. 'כמו לרכוב על אופניים', אמר אז, 'אם נופלים מהם, צריך מיד לטפס בחזרה'." ~ (מקור)
- "מסתיים הביקור בגזרת כיסופים, ומפקד האוגדה נוהג בעצמו בג'יפ בדרך חזרה ללשכתו במחנה רעים החדש. לשכה רחבה. שולחן מרובע מעץ ממלא את חלל החדר. על שולחנו הספר 'אמנות המלחמה' מאת סן טסו. מעל ראשו של תת אלוף איזנברג תלויה התמונה המפורסמת של הילד מגטו ורשה מרים את הידיים כשלצדו חייל נאצי מכוון רובה. אנחנו מתמקדים בתמונה ואיזנברג מרגיש צורך להסביר: 'זה משהו שהולך איתי לכל מקום. אני תמיד אומר שאם נזכור מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים, זה לא יזיק לנו. לשמור תכונות של להיות נרדף. אני לוקח מזה דווקא את הדברים הטובים. שיבער בנו, בתוך תוכנו, הרצון לפרוץ קדימה. לנצח בכל דבר. האיום הכי גדול על החברה הישראלית זה השובע. זה שאתה טוב לך ונוח לך ואתה חש שובע וחוסר רצון להתפתח ולהוביל ולפרוץ קדימה, זה מבחינתי תחילת השובע. אני מאחל לילדיי שתהיה לנו תחושת המיעוט הנרדף. להצליח בכל דבר שנבחן בלהיות ראשונים, להוביל ולהנהיג'. איזנברג לוקח הפסקה לשאיפת אוויר. ברקע מרצדת על מסך המחשב תמונה בזמן אמת של השכונות ברצועת עזה, שמעביר אליו מטוס לא מאויש שחג באוויר ומחבר את הדברים לאסון של משפחת רמון. 'ישבתי עם אשתי ביום שלישי השבוע. אמרתי לה "אנחנו מחנכים את הילדים ו... את מבינה שזה יום אחד יכול לדפוק לנו בדלת, וזהו." זה משהו שאנחנו לא נשנה'." ~ (מקור)
- "איזנברג בוחר כדוגמה מסגד אחד שעמד בנתיב התמרון של חטיבת הצנחנים במהלך המבצע. 'ידענו שהמסגד הזה ממולכד וממנו יש מנהרות תופת ויש אמל"ח ויש חוליות מחבלים, וביקשנו לתקוף אותו טרם התמרון. בהתחלה לא קיבלנו אישורים, אבל לקראת ההגעה של החטיבה למקום, התקבלו האישורים. למרות זאת, לא הפצצנו. שלחנו את החיילים לקרב. מתחיל שם קרב, ובסופו של דבר אני צריך להטיל על עצמי מערכת קבלת החלטות מאד בעייתית. החיילים כבר קרובים, והשאלה היא אם אני מוריד עכשיו פצצה של טון בקרבת כוחותיי. המשמעות היא שכבר אין לך טווחי בטיחות שהיו לי בטרם התמרון. שקלנו את הדברים, ובסוף הייתי צריך לומר להרצי "רד במקום, קחו אתי חפירה, ואני מוריד את המסגד." בסוף אתה אומר אין ברירה, אבל תראו כמה שקלנו. אז מה? היינו צריכים שייהרגו לנו כמה חיילים כדי להבין את זה?'" ~ (מקור)
- "'אני מתבייש ומרגיש תחושת כישלון, לראשונה בחיי אני מתבייש שאני מפקד על חיילים'. איזנברג הוא אחיינו של אלוף (מיל') אורי שגיא, בוגר שלדג. את מכתב הקצינים הוא רואה כמעט כפגיעה אישית: 'האירועים שתיארו (שני הקצינים הסרבנים) לא היו ולא נבראו. העובדות סולפו. לדוגמה, היה פרק זמן של ארבעים ושמונה שעות שבו היתה התרעה ספציפית על אמבולנס ממולכד. באותו פרק זמן נתתי הנחיה שלא לעכב אמבולנסים במחסומים, אבל לפני שנותנים לאמבולנס לעבור, להכניס את החיילים במחסום מאחורי מיגונים ומחסות. במקום זה, בחר אותו קצין לאפשר לאמבולנס לעבור מבלי שטרח קודם להגן על החיילים ובכך החליט בעצם לסכן אותם. הרי להכניס את החיילים מאחורי הבטונדות זה עניין של שניות'. איזנברג מדבר בשקט ובאיפוק, מנסה להסתיר את תחושותיו. השיחה מתקיימת בפני מפקדי הגדוד: 'הקצין השני נשאל, "אם אתה מזהה בוודאות פלסטינית חמושה בסכין שבאה לדקור חייל שלך, האם תירה בה?". הוא ענה שלא. בחרתי להדיח אותם כי הם לא ראויים להוביל אנשים. הטענות שלהם היו פוליטיות, על עצם הישיבה בשטחים והשליטה על עם אחר. אין לי בעיה עם דעות פוליטיות. יום אחרי המילואים שילכו להפגין, אבל אל תכניסו את הפוליטיקה לצבא. אם זה יקרה אז באמת לא יהיה לנו מה לחפש כאן ואפשר לכבות את האור. הציפיות מחיילים שונות מהציפיות ממפקדים. נכון שבשנה וחצי האחרונות נעשו בשטחים גם מעשים לא ראויים, אבל אותם סרבנים כשלו כמפקדים וחצו קווים אדומים כשלקחו את זה לכיוון של המרדה וסרבנות. אתם המיטב שיש בארץ, אין יותר טובים מכם'." ~ (מקור)
- "גם בטיפול בסוגיית הסרבנים, שעלתה לכותרות לפני ביצוע ההתנתקות מעזה, פעל איזנברג בשונה ממקבילו בחטיבת גולני, אל"ם ארז צוקרמן. בגבעתי אין אמנם אותו מספר של חיילים חובשי כיפות כמו בגולני, אך המגמה דומה – חובשי הכיפות תופסים את עמדות המפתח. בעוד אל"ם צוקרמן החליט לנקוט בגישה המקלה, לפיה היכן שניתן להקל ולפטור את חובשי הכיפות מהמשימה הרגישה כדאי לעשות זאת, אימץ אל"ם איזנברג פרשנות אחרת לאמירה של הרמטכ"ל חלוץ, לפיה יש להשתמש ב'חוכמת מפקד' כדי לפתור את בעיית הסרבנות – ומבחינתו לא היו הנחות. כל החיילים שתחת פיקודו, ללא יוצא מן הכלל, נדרשו לבצע את כל המשימות – כולל מחלקות בני־הישיבות (בני"שים), שאחת מהן כמעט התפרקה במחסום כיסופים כששישה מחייליה סירבו פקודה." ~ (מקור)
