אנושי, אנושי מדי

אנושי, אנושי מדי (בגרמנית: Menschliches, Allzumenschliches) הוא ספר שכתב הפילוסוף פרידריך ניטשה בשנת 1878.

עטיפת הספר

האדם

• "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, הוא יוכל לשאת כמעט כל 'איך'."
• "בכל מקום בו ראיתי יצור חי, ראיתי שאיפה לכוח."
• "הצורך איננו עובדה מבוססת, אלא פרשנות."
• "האושר היחיד ניתן לנו במפעלי היצירה."
• "דעת קהל – עצלות הפרט."
• "כל הדברים הטובים מדרבנים את החיים, ואפילו ספר טוב שנכתב נגד החיים."
• "אדם צריך זיכרון יוצא מן הכלל כדי לזכור את כל ההבטחות שהוא מבטיח."
• "אדם שופט עצמו לפי הכוונות שלו, אחרים לפי ההישגים שלהם."
• "בני אדם בעלי מחשבה עמוקה מופיעים במגעיהם עם אחרים כשחקנים קומיים, מפני שכדי להיות מובנים הם חייבים לחקות תחילה את פני השטח של הדברים."
• "כשאנו עוברים חוויה, צריך לשקוע בה ולעצום את העיניים, במקום להיעשות צופים מיד. כי זה מקלקל את העיכול הטוב של המאורע, ובמקום שנפיק ממנו חוכמה אנו יוצאים משם עם עיכול רע."
• "ודאי שאתה רשאי לדחות בקשה, אך לעולם אל תהא דוחה תודה."
• "האם אין זו מידת נפש בזויה לדמות את האויב תמיד כמרושע."
• "מן הראוי לסלק את מקבצי הנדבות, כי אתה מצטער בתתך, ומצטער בחדלך מלתת."
• "כל חכם גדול זקוק למסיכה. יתר על כן, על פני כל חכם צומחת מסיכה עקב הפירושים המסולפים לדבריו."
• "כדי לבנות מקדש צריך להרוס מקדש."
• "כאשר האדם, אבי ההרס, ההרס העצמי, פוצע את עצמו, פצע זה הוא המכריחו לחיות."
• "האדם הוא דבר נוזל ונוח לקבל צורה – אפשר לעשות ממנו כל מה שרוצים."
• "נחוץ זיכרון טוב כדי שניתן יהיה לקיים הבטחות. נחוץ כוח דמיון רב כדי שניתן יהיה לחוש רחמים."
• "סופרים צריכים לשתוק כשהיצירות שלהם מדברות."
• "כאשר שכלנו חלש מכדי לענות על השגותיו של יריב, עונה לבנו בהטלת דופי במניעים של השגותיו."
• "אם תרצו להעפיל גבוה, השתמשו ברגליכם שלכם! אל תניחו שישאוכם, אל תתישבו על גבם וראשיהם של אחרים."
• "לאדם אין דבר קשה יותר מאשר להבין דבר באורח לא אישי: כלומר, לראותו כדבר ולא כאדם. אכן, אתה יכול לשאול, אם בכלל אפשר להשהות אף לרגע את המנגנון הזעיר של יצר האדם השוקד על עיצוב אישיות ועל בנייתה האסתטית. הרי הוא עצמו מתרועע עם מחשבות, ויהיו אלה המופשטות ביותר, כאילו הן פרטים שאין מנוס מאשר להילחם בהם, להצטרף אליהם, לשמור עליהם, לטפל בהם, להאכיל אותם."
• "מוטב שלא נייסד את חיינו על בסיס מוגבל מדי של רצונות. מפני שאם נתכחש לשמחות המתאפשרות על ידי הכיבודים, קשרי החברה הגבוהה, האמנות, הרווחה והתאוות, עוד יגיע יום שבו נחוש לפתע שבמקום להשיג את החוכמה כידידתנו, ההתכחשות תוביל אותנו לנקודת רוויה ושאט נפש מחיינו."
• "האדם לא רוצה להיות חופשי אלא נשלט."
• "אני חושב שהבנתי למה רק האדם לבדו צוחק; הוא לבדו סובל כה עמוק שהוא היה חייב להמציא את הצחוק."
• "העושר חייב להיות בנמצא אצל אנשי רוח בלבד. אחרת הוא מהווה סכנה לציבור. כי העשיר אינו עושה שימוש בזמנו הפנוי כפי שעושרו מרשה לו, אלא ממשיך להשתוקק תמיד לעוד ועוד. שאיפה זו הופכת לשעשוע עבורו ולתחבולתו העיקרית נגד השעמום."
• "עד לנקודה מסוימת הרכוש מאפשר לאדם יתר עצמאות וחופש פעולה. אך מעבר לזאת הרכוש הופך לאדון ובעל הרכוש לעבד. ואז הרכוש מחייב אותו להקדיש את זמנו ומחשבתו כדי לעמוד בקשרים, להיצמד למקום אחד, להתחבר עם מעמד אחד, אולי אפילו על חשבון צרכיו הפרטיים העיקריים."
• "מיד לאחר שאתה מתרומם גבוה יותר מן האנשים המתייחסים אליך בהערצה, הם חושבים שנפלת וירדת מגדולתך. הייתה להם הרגשה בכל הנסיבות שהם ברמתך. (והיה זה בזכותך)."
• "ממה שאתה רוצה ללמוד ולהכיר היטב אתה חייב להתרחק, לפחות לזמן מה. רק כשמשקיפים על העיר ממרחקים מבחינים היטב במגדליה הגבוהים המתנשאים מעל בתיה."
• "מי שמעדיף את היפה על היעיל גומר כילד המעדיף סוכריות על לחם, על ידי כך שהוא מקלקל את הקיבה, ועל ידי השקפת עולם מרה."
• "שום דלת אינה מוליכה אל החופש, אל האוויר הפתוח של הרצון החופשי; כל אחת, שעד כה חמקנו דרכה, חשפה מאחוריה שוב חומה בצורה של גזרת גורל היצוקה כסלע: אנו נמצאים בכלא, בחלום בלבד אנו יכולים לחלום את עצמנו חופשיים, ואין ביכולתנו להפוך את עצמנו לחופשיים."
• "כעת הוא מרהיב עוז ושואל זאת בקול, וגם שומע כבר משהו בדומה לתשובה על כך. "היה אדון לעצמך, אדון גם למעלותיך שלך. לפנים הן היו אדוניך, אולם אין הן ראויות אלא להיות לך לכלים לצד כלים אחרים. עליך לקנות לך שליטה על הבעד והנגד שלך וללמוד כיצד להוציאם מהארון ולחזור לתלותם בו לפי צרכיך הנעלים. עליך ללמוד להבין את הפרספקטיבי בכל הערכה."

רגשות

• "ניתן להבטיח מעשים, אך לא רגשות, שכן אלה אינם רצוניים."
• "התשוקה מגדילה את מה שאדם רוצה בו. היא עצמה צומחת מכוח אי מימושה."
• "מי שמתכחש לגאוותו הוא גאה בדרך כלל באופן כה גס, שכדי לא להתבזות הוא עוצם את העיניים בנוכחותה."
• "התשוקות נעשות מרושעות ונוכלות, אם מסתכלים עליהן ברשעות ונוכלות."
• "אדם מלא שמחה חייב להיות איש טוב. אולי אינו הכי נבון, כי הוא משיג את מה שהגדול בחכמים שואף אליו בכל כושר תבונתו."
• "לעולם אל נא תתחרט, אך אמור לעצמך מיד: זאת אומרת להוסיף טיפשות שנייה על הקודמת. אם עשית את הרע חשוב איך לעשות את הטוב. אם אתה נענש בגלל מעשיך הרעים קבל את העונש בהרגשה שאתה עושה את הטוב במונעך מזולתך להיות טרף לאותן שטויות. כל חוטא אשר נענש יכול לחוש כמי שנותן שיעור לאנושות."
• "החרטה היא טיפשות והבל כנשיכת כלב באבן."
• "מי שהנו מלא שמחה, חייב להיות אדם טוב: אולי הוא אינו האיש החכם ביותר, אף שהוא משיג דווקא את הדבר שאליו שואף החכם בכל חוכמתו."
• "לקנאה המצויה יש הרגל לפטפט מיד לאחר שהתרנגולת הטילה ביצה. זוהי מין צורה לשפוך את לבך ולהירגע. אך קיימת קנאה עמוקה יותר. במצב זה מי שיישאר אילם ויביע משאלה כי זה יגרום לכל האנשים לשתוק, יכעס בצדק שהוא אינו משיג את המטרה. הקנאה האילמת גדלה בתוך השקט."
• "אם חפץ אתה בשלוות נפש ובאושר – האמן, אם נוהה אתה אחרי האמת – חקור..."
• "תקווה היא הגרועה שברעות, היא רק מאריכה את עינויי האדם."
• "הכעס מרוקן את הנפש מכל אוצרותיה באופן שהתחתית נראית באור. זו הסיבה שאם אין אנו רואים בצורה אחרת, יש לעורר את כעסם של בני לווייתנו, תומכינו כאויבינו, כדי לדעת על המתרחש מאחורי גבנו."

אהבה

• "מהי לכן האהבה, אם לא לשמוח ולהבין כשאנו רואים מישהו פועל ומרגיש באופן שונה מאתנו, ולפעמים ההפך מכפי שאנו? כי האהבה מאחדת את הניגודים באמצעותה של השמחה. אסור להתעלם מן הניגודים או לכלותם."
• "מנין יכולות להיוולד תשוקות פתאומיות של גבר ואישה, תשוקות עמוקות ואינטימיות? הן נובעות אך ורק מן התאווה; אך בעוד שהגבר מוצא באישה חולשה, מחסור ועליצות גם יחד, קורה משהו בתוכו כאילו נפשו חפצה לעלות על גדותיה: ברגע זה הוא נפגע ונעלב. זו בדיוק נקודת התורפה שממנה מתפרצת אהבה גדולה."
• "את מי שונאת האישה יותר מכול? – כה אמרה הפלדה אל המגנט: 'אותך אני שונאת יותר מכול, כי מושך אתה, אך לא די כוח בך להצמידני אליך'."
• "אתה הולך אל האישה? אל תשכח את השוט!"
• "הכול באישה חידה והכול פתרון אחד לו – הריון, הגבר אינו אצל האישה אלא אמצעי בלבד, המטרה היא תמיד הילד."
• "מן הראוי להתיר בפומבי את כל הנדרים שנדרו המאוהבים."
• "מן הראוי היה שלא להתיר לאיש להחליט דבר לגבי חייו מתוך מצב של התאהבות."
• "התביעה להיות נאהב היא מן החוצפות הגדולות ביותר."

אמנות

• "אמן החורג מעבר לכוחותיו בכל פועלו יסחף לבסוף את ההמון בזכות המחזה של היאבקות עצומה שהציג: כי ההצלחה אינה מצויה תמיד רק בניצחון, אלא לעתים כבר ברצון לנצח."
• "כמה טוב מוזיקה רעה וסיבות גרועות נשמעות כשאנו צועדים אל מול האויב."
• "רק מוזיקה מבחילה מכניסה כסף כיום."
• "סופר טוב ניחן לא רק באינטלקט שלו אלא גם באילו של חבריו."
• "דינן של יצירות האמנות הוא כמו דינו של היין: עדיף מצב שבו אינך זקוק לשניהם, שבו אתה מסתפק במים ושוב ושוב ממיר בעצמך את המים ליין בכוח האש הפנימית של הנפש, בכוח מתיקותה הפנימית."

בריאות, חיים ומוות

• "אדם חייב להישמר מלהיות חולה זמן רב מדי. שכן, במהרה העדים למחלתו יכעסו על מצווה זו הכרוכה בהתחייבות המכוונת לרחמיהם. הם יהיו בקושי רב מסוגלים להחזיק מעמד במצב רוח שכזה, ומיד יחשדו באופייך ויאמרו: מגיע לך להיות חולה ואין אנו צריכים עוד להתאמץ ולהשתתף בצערך."
• "להישאר שוכב מבלי נוע וקצת להרהר, זו התרופה הטובה ביותר לכל מחלות הנפש. ועם קצת רצון טוב השימוש בה נעשה משעה לשעה נעים יותר."
• "לחולה, הטובה שבתרופות היא קצת בריאות פה ושם."
• "אם החיים התאכזרו אליך ולקחו ממך כל מה שהיה כבודך ושמחתך: את חבריך, בריאותך וכל הטובין שלך; תגלה אולי לאחר המכה, כאשר החרדה הראשונה כבר נעלמה, כי אתה עשיר יותר מאשר קודם לכן. רק ברגע זה אתה יודע מהם הדברים השייכים לך באמת, ומהו המצב שבו לא יוכל כל שודד לפגוע בהם. לכן, זה אולי מצב שבו אנו מתפטרים מכל הביזה והמבוכה באצילות של בעל אחוזה."
• "על ידי ודאותו של המוות אדם יכול להמתיק את חייו בטעם עדין וריחני של חוסר דאגה. אך עכשיו אתה, רוקח מוזר של הנשמה הפכת את המוות לרעל מר הממאיס את החיים כולם."
• "בדרך כלל אנו מרגישים בחסרונו של אדם זמן רב לאחר מותו כדבר שאין להבינו: אנו מרגישים בחסרונם של הגדולים שבאנשים, במקרים רבים רק אחר עשרות שנים. אדם ישר יאמר כשמישהו נפטר שכלל אין להצטער עליו. מי שבאופן חגיגי אומר את ההספד הוא אדם צבוע. רק מאוחר יותר אנו מבינים את ההצדקה לקיומו של האדם, והדברים החרוטים על מצבתו הם אנחת אמת מאוחרת של צער."

על היהודים

• "אם עשתה הנצרות הכול כדי למזרח את המערב, מילאה היהדות תמיד תפקיד מרכזי בהחזרתו למערביותו."
• "היו אלה ההוגים היהודים החופשיים, מלומדים ורופאים, שאחזו בדגל הנאורות והעצמאות הרוחנית בזמנים של כפייה אישית שלא הייתה חמורה ממנה, והגנו על אירופה מפני אסיה."
• "בעיית היהודים כולה קיימת כולה רק במדינות הלאומיות, ככל שפעלתנותם והאינטליגנציה הגבוהה שלהם, מכלול הרוח והרצון שנצבר אצלם מדור לדור באסכולת סבל ארוכה, הביאו בהכרח למידה יתרה של קנאה ושנאה, כך שהגסות הספרותית הולכת ומשתלטת כמעט בכל האומות – ככל שאלה חוזרות ומתנהגות כלאומיות – והן עושות את היהודים שעירים לעזאזל לרעות החולות הציבוריות והפנימיות למיניהן ומוליכות אותם אל מזבח השחיטה. כשאין מדובר עוד בשימור האומות, אלא ביצירת גזע מעורב אירופאי חזק, היהודי מועיל ורצוי לא פחות מאיזשהו שריד לאומי."
• "אכזרי לדרוש מהיהודי להיות יוצא דופן... ברצוני לדעת עד כמה יש לסלוח לעם בחשבון הכללי אשר, לא בלי אשמת כולנו, ידע את ההיסטוריה רצופת הסבל ביותר מבין כל העמים, ואשר מבניו זכינו בנאצל שבבני האדם (כריסטוס), בחכם הטהור ביותר (שפינוזה), בספר האדיר ביותר ובחוק המוסרי היעיל שבעולם."

על היוונים

• "רק במקום שאלומת האור של המיתוס נופלת עליו, שם מאירים חייהם של היוונים. פרט לכך שוררת עלטה. והנה גוזלים מעצמם הפילוסופים היוונים בדיוק אותו מיתוס: כלום אין זה כאילו רצו להעביר עצמם מאור השמש אל הצל, אל הקדרות? אבל אין צמח שמתרחק מן האור. הפילוסופים ההם רק חיפשו למעשה שמש בהירה יותר, המיתוס לא היה טהור דיו בעיניהם, לא זוהר דיו. הם מצאו אור זה בהכרתם, במה שכל אחד מהם כינה ה"אמת" שלו. אבל באותם ימים היה להכרה זוהר רב יותר. היא עדיין הייתה צעירה וידעה אך מעט על כל הקשיים והסכנות שהיו מזומנים לה בדרכיה. עדיין יכלה לקוות להגיע בקפיצה אחת אל מרכז כל ההוויה, ומשם לפתור את חידת העולם. פילוסופים אלה האמינו אמונה איתנה בעצמם וב'אמת' שלהם והכניעו בעזרתה את כל שכניהם וקודמיהם. כל אחד ואחד מהם היה עריץ שוחר אלימות ומדון. אולי מעולם לא היה האושר הטמון באמונתו של אדם כי האמת שוכנת באמתחתו, גדול יותר בעולם, אך גם לא קשיות הלב, זחיחות הדעת, העריצות והרוע שבאמונה כזו. הם היו רודנים, כלומר, כל מה שכל יווני השתוקק להיות ומה שכל אחד מהם היה לו ניתן לו הדבר."
• "ככל שאיבדה הפילוסופיה היוונית מכוחה, כן החריף סבלה בפנימי בעטייה של מרירות ותאוות ניאוץ. כשהסיעות השונות נלחמו ברחובות על האמת שלהן, היו נפשות כל רודפי האמת הללו מרופשות לגמרי מרוב קנאות ותאוות מדנים, כשהרכיב הרודני שוצף כארס בגופם. לגיונות העריצים הקטנים הללו מסוגלים היו לטרוף חיים אלה את אלה. לא נותר בהם עוד זיק של אהבה, ומעט מידי חדווה נשתיירה בהכרתם. ככלל, ההבנה שעריצים נרצחים ושגם חייהם של צאצאיהם הם קצרי ימים, מתייחסת גם לעריצי הרוח. ההיסטוריה שלהם קצרה, רווית אלימות, והשפעתם נקטעת באחת. למשל, פינדרוס, דמוסתנס, תוקידידס. דור אחד אחריהם – והכול חלף עבר לתמיד. זה הגורם הסוער והמסתורי בתולדות יוון."
• "חשיבה היסטורית, משמעה כמעט כאילו בכל הזמנים נעשתה ההיסטוריה לפי הכלל: 'מעט ככל האפשר בזמן ממושך כלל האפשר!' הו, ההיסטוריה של יוון מתנהלת מהר כל כך! לא חזרו החיים להתנהל בצורה כה בזבזנית, כה מופרזת. אינני מצליח לשכנע את עצמי שההיסטוריה של היוונים התנהלה באותו מהלך טבעי שהכול מעלים על נס. הם בורכו בכישרונות מגוונים מכדי להתקדם עקב בצד אגודל באותה הדרגתיות שציינה את הצב בתחרות עם אכילס: ולכך הרי קוראים התפתחות טבעית. אצל היוונים ההתקדמות היא מהירה, אבל באותה המהירות חלה אצלם השקיעה. תנועת המכונה כולה מועצמת במידה כזאת, שאבן אחת המוטלת בגלגליה מנפצת אותה לרסיסים. אבן כזאת היה סוקרטס, למשל. בלילה אחד נהרסה התפתחות מדע הפילוסופיה, שהתנהלה עד אותה עת בסדירות מופלאה, הגם שמואצת מדי. אין זו שאלת סרק אם אפלטון, אלמלא נתפס לקסם הסוקרטי, לא היה מוצא טיפוס נעלה יותר של אדם פילוסופי, שעכשיו אבד לנו לצמיתות. אנחנו מסתכלים לתוך הזמנים שקדמו לו, כמו לתוך סדנתו של פסל של טיפוסים כאלה. אולם דומה שהמאות השישית והחמישית עודן מבטיחות למרות הכול יותר, ואף דברים נשגבים יותר משהצמיחו. אולם הדברים נשארו בגדר הבטחה ובשורה. ואף על פי כן אין כמעט אבדה כבדה יותר מאובדנו של טיפוס, מאובדנה של אפשרות עילאית של חיים פילוסופיים, שלא נתגלה עד אותה עת. אפילו הטיפוסים הקדומים יותר שמומשו, מגיעים אלינו כשהם פגומים. קשה להבחין, כך נראה לי, בדמויותיהם של כל הפילוסופים, מתאלס עד דמוקריטוס. אולם כל המצליח לשחזר דמויות אלה, מתהלך בין יצירים מטיפוס שאין כמותו לעוצמה ולטוהר. אולם זוהי יכולת נדירה, היא חסרה אפילו ליוונים המאוחרים שעסקו בפילוסופיה הקדומה. אריסטו, למשל, דומה שאין עיניו בראשו כשהוא עומד נוכח אותם אישים, ומשום כך דומה כאילו פילוסופים נפלאים אלה חיו לריק, או אפילו כאילו תפקידם היחיד היה להכין את החבורות שוחרות הוויכוח והלהג של האסכולות הסוקרטיות. קיים כאן, כאמור, חלל, שבר בהתפתחות. כלל הנראה אירע כאן אסון גדול, והפסל היחיד שבו ניתן היה לזהות את טעמו ותכליתו של תרגיל הכנה פיסולי גדול זה, נשבר או נכשל: מה שהתרחש בפועל יישאר לתמיד סודה של הסדנה. מה שהתרחש אצל היוונים – שכל הוגה גדול, מתוך אמונה שהוא השיג את האמת המוחלטת, הפך לרודן, עד שגם תולדות הרוח לבשו אצל היוונים אותו אופי אלים, חפוז ומסוכן שמגלה ההיסטוריה המדינית שלהם - סוג אירועים זה לא התמצה בכך: דברים דומים רבים התרחשו עד העת החדשה בכל הקשור למצפון הטהור והנאיבי של הפילוסופים היוונים, אם כי בהדרגה, לעיתים רחוקות יותר, והיום כמעט שלא עוד."

שונות

"החינוך הוא הריסת היוצא מן הכלל לטובת הכלל."

• "אתה הכוכב הגדול! גם אושרך כלא היה, לולא היו אלה אשר להם אתה מאיר."
• "מידה טובה שיְשֵנָה – תתעורר רעננה יותר."
• "שום עוצמה אינה מסוגלת להחזיק מעמד אם עדת צבועים היא המייצגת אותה."
• "הנחש המכיש אותנו מתכוון לפגוע בנו ושמח כשהוא מצליח בכך. החיה הנחותה ביותר מסוגלת לדמיין לעצמה את כאבו של הזר לה. אולם לדמיין שמחה של הזרים לנו, ובתוך כך לחוש שמחה, זוהי זכות היתר העליונה של החיות הנעלות, וביניהן, שוב, רק של יחידים אנושיים נדירים ביותר."
• "סופו של איש האמת להגיע לכלל הכרה שהוא משקר כל ימיו."
• "במאמצים אדירים הם משיגים זמן פנוי לעצמם, ולאחר מכן אין להם מה לעשות בו מלבד לספור את השעות עד שיכלה."
• "מי שאינו משקר אינו יודע אמת מהי."
• "אומרים אתם: העניין הטוב הוא המקדש את המלחמה? ואני אומר לכם: המלחמה הטובה היא המקדשת כל עניין."
  • גרסה אחרת: "תאמרו מטרה טובה מצדיקה אפילו מלחמה, אני אומר לכם: מלחמה טובה היא זו המצדיקה כל מטרה."
• "אין בידנו למנוע את לידתנו, אך יש בידנו לתקן משגה זה..."
• "אהוב את אויבך, בגלל שהם מוציאים ממך את הטוב ביותר."
• "בדרך כלל הערמת פחם לוהט על ראשו של איש אחר מובנת באופן שגוי ומחטיאה את מטרתה, מכיוון שאף האחר סבור שהצדק מצוי ברשותו, ואף הוא חשב מצדו על הערמת פחם."
• "היה לרובינזון משרת יותר טוב מששת: שמו היה – קרוזו."
• "לכדור הארץ יש עור, לעור הזה יש מחלות, אחת המחלות הללו קרויה... אדם."
• "הרעש מחסל את המחשבה."
• "הדבר המופלא ביותר שלא ניתן להכחידו הוא היהירות האנושית: בעקבות פגיעה אפילו גדל כוחה, ולבסוף היא צומחת לממדי ענק."
• "עיניים נוצצות וחיוך אוהד הם סוג של מחיאות כפיים המביעות הוקרה לכלל הקומדיה העולמית והקיומית האדירה."
• "בנדן המוזהב של הרחמים תקוע לעיתים פגיון הקנאה."
• "הרצון הוא האיש החזק והעיוור, שנושא על גבו את האיש הצולע שעיניו פקוחות."
• "יש מי שבשבילו הבדידות היא בדידותו של המוגבל, ויש מי שבשבילו הבדידות היא בריחה מהמוגבל."
• "החינוך הוא הריסת היוצא מן הכלל לטובת הכלל."
• "דבר מוזר הוא העונש שלנו: אין הוא מטהר אלא מכתים, והוא הפשע הגרוע מן הפשע עצמו."
• "האלוהים שלכם מת ורק הבורים בוכים. אם אתם טוענים שיש גיהנום, אז ניפגש שם!"
• "למלומדים ההופכים לפוליטיקאים מקצים בדרך כלל את התפקיד הנלעג להיות מצפונה הטוב של פוליטיקה כלשהי."
• "על הר האמת אתה אף פעם לא מטפס לשווא, או שתגיע לנקודה גבוהה יותר היום, או שתאמן את עצמך להגיע יותר גבוה מחר."
• "אנשים שנותנים בנו את אמונם המלא, מאמינים שמגיע להם שלנו. ההנחה הזו שגויה, מתנה לא מביאה זכויות."
• "הדרך הכי טובה להשחית את הנוער היא להדריך אותו להעריך יותר את אילו שחושבים כמוהו מאשר את אילו שחושבים אחרת."
• "בחלום בלבד אנו יכולים לחלום את עצמנו חופשיים, ואין ביכולתנו להפוך את עצמנו לחופשיים."
• "פועל זה מודע לעצמו למטרותיו, ושואף, תוך בעלות על עוצמה, למרב החופש והאצילות."
• "במדינות גדולות לעולם תהיה מערכת החינוך בינונית לכל היותר, מאותה הסיבה שבמטבחים גדולים הבישול הוא בינוני, במקרה הטוב."
• "לרוב, אנשים מגיעים להישגים ביצירותיהם ובמעשיהם ואינם יודעים כיצד נפל הדבר בחיקם."
• "ההוזה מכחיש את האמת בפני עצמו, השקרן – רק בפני אחרים."
• "החוכמה מציבה גבולות אפילו לידע."
• "זה קשה מספיק לזכור את הדעות שלי מבלי להצטרך לזכור גם את הסיבות להן!"
• "פילאטוס בשאלתו – מהי אמת? מוצג כעת ברצון כסנגורו של ישו, כדי להטיל חשד בכל הכרה ובכל אפשרות הכרה, ולראות בהן מראית עין, ועל הרקע המחריד של אי־היכולת לדעת – להקים את הצלב."
• "נארוב ונאזין לעצמנו בלבד באותן דקות שבהן אנו שומעים או מוצאים פסוק שהוא חדש באוזנינו."
• "עידן עריצי הרוח חלף עבר. יחד עם זאת, בתחומי התרבות העילית תמיד תהיה נחוצה שררה - אולם שררה זו תימצא מעתה ואילך בידי האוליגרכים של הרוח. הם מהווים, חרף ההפרדה המרחבית והפוליטית, חברה לכידה, שאנשיה יודעים ומכירים אלה את אלה. מעצבי דעת הקהל והסופרים ההיסטוריים המשפיעים על ההמון יפיצו את שיפוטיהם לחיוב או לשלילה כאשר יפיצו. העליונות האינטלקטואלית שלפנים הפרידה וזרעה איבה, היום היא מחברת: כיצד יכולים היו היחידים לעמוד על שלהם ולשחות במסלול משלהם כנגד כל הזרמים, לולא ראו פה ושם את דומיהם חיים באותם תנאים, ואחזו בידם במאבק נגד מה שמאפיין את שלטון ההמונים של האינטלקטואל למחצה והמשכיל למחצה ונגד הניסיונות הנעשים לפרקים לכונן שלטון רודני בעזרת ההשפעה על ההמונים? האוליגרכים נחוצים זה לזה, הם מפיקים את מרב הנאתם זה מזה, הם מבינים את סמליו של זה – ולמרות זאת, כל אחד מהם חופשי, הוא נלחם ומנצח במקומו שלו ומעדיף לרדת לאבדון מאשר להיכנע."
• "תרבותנו חייבת לדאוג ללא מעט משחות ריפוי לכוויות ולהימצאותם הקבועה של סמים נגדיים."
• "האיש שברוחו חופשי באמת, יחשוב גם על הרוח עצמה באופן חופשי ולא יעלים אי־אלה דברים נוראים באשר למקורה של הרוח וייעודה."
• "הסוציאליזם הוא אחיה הפנטסטי הצעיר של הרודנות שכמעט חלפה מן העולם, ושאותה ברצונו לרשת. מאוויו הם אפוא ראקציוניים לפי ההבנה העמוקה ביותר. שכן הוא שואף למרב עוצמתה של המדינה, שכמותה הייתה רק מנחלת העריצות. אכן, הוא עולה על כל עריצות העבר, ככל שהוא חותר להביא לחיסול ממשי של האינדיווידום הנראה לו כמותרות בלתי מוצדקות של הטבע, שנועד להשתפר וליהפך לכלי רב תועלת לטובת הכלל. בשל יחסיו הקרובים לרודנות, הוא מופיע תמיד בסמוך לכל גילויי העוצמה הקיצוניים, כמו הסוציאליסט הטיפוסי הקדום, אפלטון, בחצרו של העריץ מסיציליה. הוא מתאווה למדינה הסמכותית הקיסרית של מאה זו (ומקדם אותה בנסיבות מסוימות). כיוון שהוא, כאמור, מעוניין לרשת אותה. אולם אפילו ירושה זו לא די בה לצרכיו. הוא זקוק לדיכוי המכניע ביותר של כל האזרחים למדינה האבסולוטית, שכמוה טרם התקיימה. ומאחר ששוב אין ביכולותו לסמוך על תחושות דתיות קדומות שהופנו כלפי המדינה, ותחת זאת חייב הוא לפעול בלי הרף, שלא מרצונו, לחיסולה של זו – שהרי הוא פועל לחיסול כל המדינות הקיימות – הריהו יכול לקוות להתקיים, לפרקי זמן קצרים בלבד, על ידי הפעלת טרור קיצוני. לפיכך הוא נערך בחשאי לשלטון אימים ונועץ להמונים המשכילים למחצה את המילה 'צדק' כמסמר בראשם, במטרה לגזול מהם לגמרי את הבנתם (לאחר שהבנה זו כבר סבלה מאוד בגין השכלתם הלוקה), וכדי להעניק להם שלוות מצפון למשחק המרושע שנועדו לשחק. סוציאליזם יכול לשמש, בצורה ברוטלית ומשכנעת ביותר, ללימוד הסכנה הטמונה בכל ריכוזי עוצמת המדינה, ומדרך זו לזרוע אי־אמון במדינה עצמה. כשקולו הגס מתערב הזעקת הקרב 'הרבה מדינה ככל האפשר', הוא נעשה רעשני מתמיד: אולם עד מהרה חודר גם הקול הנגדי בכוח רב פי כמה: 'פחות מדינה ככל האפשר'."