בנימין זאב הרצל

"חוזה המדינה" – מנהיג אידאולוגיית הציונות המדינית, שהתגשמה בהקמת מדינת ישראל

בנימין זאב תיאודור הרצל (2 במאי 1860 - 3 ביולי 1904), עיתונאי, משפטן, סופר ומחזאי יהודי. זכה לכינוי "חוזה המדינה", הוגה רעיון הציונות המדינית ומייסד הציונות כתנועה לאומית מדינית.

בנימין זאב הרצל

מדינת היהודים (1896)

עריכה
  • "אגודת היהודים היא המרכז, אשר ממנו לתנועת היהודים תוצאות. המטרות, שאליהן תשאף האגודה, הן מדעיות ומדיניות, יסוד מדינה יהודית, כאשר אחשב לי אנכי, נחוץ שתקדמנה לו ידיעות רבות ושונות ברוח העת החדשה."
  • "לא נעזוב את ביתנו הישן, בטרם נבנה לנו בית חדש. רק אלה האנשים יעברו לפנינו חלוצים, אשר יקוו להיטיב שם את מצבם הרע. ראשונה יצאו הנואשים מכל תקווה, אחר ילכו העניים שבנו, ואחריהם בעלי הרכוש, והעשירים לאחרונה יסעו. העוברים ראשונה ילכו בעבודתם הלך ועלה למדרגה גבוהה, עד בוא שמה המשפחות בנות שאר השדרות. היציאה היא אפוא תנועת הכתות בהעלותן למעלה."
  • "השטף ילך לאט לאט, ובהַחֶלוֹ – תסוג גם האנטישמיות לאחור. היהודים יעזבו את הארץ כרעים מכֻבדים, ובשוב אחדים מהם לאחר איזה זמן, יקבלום בכל הארצות הנאורות בסבר פנים יפות ויתנהגו עמם כשורה וכמשפט הגרים הבאים מארצות אחרות. אף לא בחפזון ובמנוסה נצא, כי אם במערכה ובמשטר נכון ומאשר על פי דעת הקהל. על התנועה להיזהר מעבור חוק וברית עמים, ולא זה בלבד, אלא שהיא תוכל להתקיים, רק אם הממלכות שיש להן חפץ בה ימשכוה חסד."
  • "העמים אשר אנחנו יושבים בקרבם כלם יחד, אם בסתר או בגלוי, שונאים לנו. ההמון הפשוט שאין לו כל עסק בקורות התולדה אינו שם לב גם לחקור אחריהן. הוא אינו יודע, כי עון אבותיו מימי הבינים נפקד עתה עליו ועל כל יושבי אירופא בזמננו, אנחנו היינו מתוך הכרח לאשר עשונו ידיהם בחומות הגיטו הצרות! ידנו רמה, אין ספק, על כל שאר בני אדם בעניני ממונות ובעסקי כספים, יען אשר הכריחו אותנו בימי הבינים לעסוק רק באלה."
  • "אין בן אנוש עשיר או בעל עצמה היכול להעתיק עם שלם ממקום למקום. רק רעיון יכול לעשות זאת. לרעיון המדינה ודאי יש עצמה כזאת, היהודים חלמו חלום זה משך הגלות הארוכה. הסיסמא עתיקת היומין שלנו היא 'לשנה הבאה בירושלים'. עכשיו עלינו להראות שחלום רחוק זה יתורגם לרעיון בהיר ומזהיר."
  • "ענפים רבים וכן שלמים ימותו ויפלו מעץ היהדות; העץ חי וקיים."
  • "אנחנו נתאמץ להרבות את אשרם המוסרי של כל בנינו, כזקן כנער, איש ואיש לפי מצבו בחיים, על ידי העבודה, וכח עמנו ישוב לאיתנו בארצו החדשה, בארץ עבודת שבע השעות."
  • "מדינת היהודים תהיה בטוחה, במצב נייטרלי, מבלי התערב בכל ריב, ומבלי אשר יבוא חיל זרים בגבולה. חיל צבאה – המזויין בכלי נשק היותר חדשים – יהיה רק למגן בעד משטרי הארץ מבית ולשמור על גבולותיה מחוץ."
  • "האם ניתן את כוהני דתנו למשול בנו? לא! האמונה היא אמנם הקשר המאחד אותנו; אולם חופשים אנחנו בכח החכמות והמדעים ועל כן לא ניתן לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים. צבא וכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים. בענייני המדינה, עם כל ההערכה כלפיהם, אל להם להתערב, פן יביאו עליה קשיים מבית ומחוץ."
  • "הנבחר בפלשתינא, או בארגנטינא? "האגודה" תבחר בארץ אשר תוכל ואשר עליה יסכימו רוב בני עמנו... ארגנטינא היא אחת הארצות הדשנות והפוריות שבעולם... ארץ ישראל היא ארץ מולדת אבותינו היקרה לנו ועד נצח לא נשכחה, יחרד כל לב איש מאתנו ונפשותינו משתוקקות לשוב אליה."
  • "בשביל אירופה עשויים אנו להוות שם (בפלשתינא) חלק מחומת המגן בפני אסיה, אנו עשויים לספק את משמר החלוץ של התרבות נגד הברבאריות."
  • "אין בעולם אדם חזק או עשיר שיוכל להסיע עם מארץ אל ארץ. רק רעיון יחולל זאת. אכן לרעיון המדינה כוח כזה. במשך כל ליל־גלותם הארוך לא חדלו היהודים מלחלום את חלום מלוכתם. 'לשנה הבאה בירושלים!' קראנו בכל הדורות. עתה הגיעה השעה להראות, כי בידינו להפוך את החלום לרעיון בהיר כצהריים."
  • "באה העת, כי נחיה לבטח על אדמת אחוזתנו ונמות לבטח עליה. בחרותנו יקרא דרור לכל העולם, בעשרנו יתעשרו, ובגדולתנו יגדלו גם המה. ומעשה ידינו, אשר נפעל שם לאושרנו והצלחתנו, יהיו לאות ולמופת לתהלה ולברכה בקרב כל הארץ."

אלטנוילנד (1902)

עריכה
  • "אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם האגדה הוא – ואגדה יוסיף להיות. היה בדעתי לכתוב סיפור עם מוסר השכל. יש שיאמרו: 'יותר סיפור ממוסר השכל'. אחרים יאמרו: 'יותר מוסר השכל מסיפור'. אחרי שלוש שנים של עבודה עלינו להפרד, ספרי האהוב. כעת מתחילים ייסוריך. יהיה עליך לפלס דרכך במבוך של איבה וסילופים, כמו בתוך יער אפל. אבל אם יתמזל מזלך ותגיע לחברת אנשים טובים, מסור להם את ברכת אביך. הוא מאמין שגם חלומות הם דרך למלא את הימים שנגזר על האדם להעביר על פני האדמה. החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים. כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות; כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום." ~ אחרית־דבר מאת המחבר
  • "תן לי לומר לך שחברי ואני לא מבדילים בין בני האדם. אנחנו לא שואלים את האדם לאיזה גזע או לאיזו דת הוא שייך. הוא צריך להיות בן אדם,זה הכל מבחינתנו."

מנאומיו

עריכה
  • ציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ־היהודים. אנו הבנים השבים אל הביתה מוצאים בו כמה דברים הטעונים תיקון במפגיע; ובייחוד שיש לנו אחים, השרויים בדרגות הנמוכות של עוני... כבר הצליחה הציונות להגשים דבר מופלא, שנחשב לפני־כן כבלתי־אפשרי: הקשר ההדוק בין היסודות המודרניים ביותר של היהדות עם השמרניים־ביותר." ~ נאום בקונגרס הראשון
  • "בחמישים השנים האחרונות נעשו בחיי הכלכלה של האנושות שינויים יותר גדולים מאשר לפנים במשך אלף שנים. יחד עם כֹח הקיטור והזרם האלקטרי באה רוח חדשה לעולם, רוח עֹז ותפארת. הרוח הזאת תרחף על התנועה הציונית. אינני רוצה לדבר על התעשיות הרבות, שעל ידן נעשו חיינו מרובים כל כך בגונים. מה אוכל אני, הזר הדל מארצות היבשה, לספר מזה ליושבי אנגליה? אתם עולים עלינו בכל קנייני הטכניקה, כמו שהפוליטיקאים הגדולים בארצכם היו הראשונים, אשר הכירו בנחיצות הרחבת־הגבולים על ידי קולוניזציה. ולפיכך מתנוסס דגלה של בריטניה־רבתי מעל לכל היַמים, וכן אוכל לחשוב, כי פה באנגליה יבינו לרעיון הציוני, שהוא רעיון קולוניאלי. בנקל ובמהרה, כי יבינוהו בצורתו היותר מודרנית. כל מה שיכולים בני־האדם לברֹא בחריצות ידיהם בארצות אחרות, הן יכולים הם לברֹא גם שם בארץ, שהייתה בימים נפלאים ארץ זבת חלב ודבש." ~ נאום בלונדון

מיומניו

עריכה
  • בזל ייסדתי את מדינת היהודים." ~ ביומנו לאחר הקונגרס הציוני העולמי הראשון
  • "בערך לפני שנתיים חפצתי לפתור את שאלת היהודים בעזרת הכנסייה הקתולית. ביקשתי להבטיח לעצמי בראשונה את עזרת נסיכי הכנסייה באוסטריה ולהשיג על־ידיהם ראיון אצל האפיפיור, כדי להגיד לו: עזור לנו מפני האנטישמים, ואני מחולל תנועה כבירה בין היהודים שיעברו באופן חופשי ונאה לנצרות. חופשי ונאה במובן זה, שמנהיגי התנועה – בייחוד אני – יישארו יהודים ובתור יהודים יטיפו לקבלת הדת השלטת. בעצם היום, בראשון בשבת, בשעה 12 בצהריים, תצא לפועל ההמרה בתהלוכה חגיגית ובצלצול פעמונים בכנסיית סטפן. לא בבושת פנים, כמו שעשו יחידים עד כה, כי אם בגאון." ~ מתוך קטעי יומנו של הרצל, יומן א', עמ' 14
  • "המרת הדת תתבצע לאור היום, ביום ראשון בצהריים בקתדרלת סטיפן הקדוש בתהלוכה חגיגית ובצלצולי פעמונים, לא בחשאי כפי שנהגו יהודים לעשות עד עתה, אלא בגאון. העובדה שמנהיגים יקיימו את יהדותם וילוו את העם עד שערי הכנסייה, תעניק כנות רבה למעמד. אנחנו שעמדנו איתן הננו הדור האחרון הדבק באמונת אבותינו אבל רצינו להפוך את בנינו הצעירים לנוצרים לפני שיגיעו לגיל התבונה, שבו המרת הדת לובשת צורה של מורך לב" (שם)
  • "הכמרים הנוצרים הם ברום המדרגה מפני שאינם להוטים אחרי הכסף, הנוצרים הפשוטים טובים הם מכמרי היהודים." ~ מתוך קטעי יומנו של הרצל, דו שבועון תמורה מס' 2, עמ' 12–13
  • "היהודים העשירים שולטים על העולם, בידם גורל ממשלות ומדינות, הם מגרים ממשלות זו בזו, ועל פקודתם ממשלות עושות שלום, מתי שהיהודים העשירים מנגנים העמים והמושלים מרקדים, בין כך ובין כך הם מתעשרים." ~ מאמרו של הרצל בדויצה צייטונג
  • "אלא שדבר מה בתשובתו של בנדיקט נגע בלבי כדבר אמת, הוא אמר מאה דורות עמדו בני עמך והתקיימו בתוך היהדות, אתה רוצה עכשיו לשים את עצמך כגבול החוסם את ההתפתחות הזאת. את הדבר הזה לא תוכל לעשותו, ואף אסור לך לעשותו." ~ עניין היהודים, כרך א' עמוד 58
  • "הרב גלבהוייז ביקר אותי ושאל הנכון הוא שלא מלתי את בני הנס? עניתי לו: זהו עניין משפחתי. והוא הוסיף בעיניים סגורות לא, זהו עניין לאומי! נכון הוא, יהודים רבים אינם מלים את בניהם אך אין אלה מתיימרים להביא את הגאולה לעם ישראל." ~ מתוך קטעי יומנו של הרצל, דו שבועון תמורה מס' 2, עמ' 12–13
  • "האנטישמיות גָדְלָה וּגְדֵלָה והולכת – ועמה גם אני. ... בראשונה פגעה בי שאלת היהודים עד מאד. אולי היה זמן, שהייתי מתחמק ממנה ברצון, אולי אל הנצרות, לכל מקום שהוא. מכל מקום, היו אלה נטיות עמומות שבחולשת־נעורים. כי אני אומר לעצמי במלוא כנות דבריי אלה – והרי הם יהיו חסרי־ערך לחלוטין, אם אוסיף להם כחל ושרק – אני אומר לעצמי, כי מעודי לא אמרתי ממש להתנצר או לשנות את שמי. העניין האחרון נתאמת אפילו על ידי מעשה שהיה. כאשר פניתי, בנסיונותי הראשונים המצערים, בהצעת כתב־יד ל'שבועון הגרמני' שבווינה, יעצני ד"ר פרידיונג לבחור לי כינוי ספרותי, שצביונו היהודי יהא בולט פחות משם משפחתי. התנגדתי לכך מיניה וביה ואמרתי, כי בדעתי להיקרא גם להבא בשם אבי, וכי אני נכון לקחת בחזרה את כתב־היד. פרידיונג קיבלו בכל זאת. הייתי אז סופר פשוט ותם, עם מעט תאוות כבוד ובלי גאוותנות יתירה. שאלת היהודים ארבה לי, כמובן, בכל פינה. נאנחתי ולעגתי, הרגשתי את עצמי ברע, אך בכל אלה לא הייתי מזועזע ביותר, אף כי עוד לפני בואי הנה עלה בדעתי לכתוב רומן יהודי. חפצתי לכתוב אותו בשעת סיורי בספרד, בקיץ 1891. אז העסיקה אותי ביותר תוכניתי הספרותית הזאת. לפי התוכנית היה שם הרומן 'שמואל כהן', ובין רשימותי הקטועות יש בוודאי רבות הנוגעות לתוכנית זו. בעיקר אמרתי לתאר הניגוד שבין השכבה הסובלת והישרה, הנתונה לקלסה, של היהודים העניים ובין היהודים העשירים. הללו אינם מרגישים כלל באנטישמיות, אף כי הם הינם הגורמים העיקריים." ~ כרך ב', היומן א' פאריז, אביב תרנ"ה (1895) סמוך לשבועות
  • "אכן האנטישמיות שהיא כוח חזק ומושרש בתת ההכרה של ההמונים לא תזיק ליהודים, אני מוצא שהיא מועילה לבניית האופי היהודי, חינוך הקבוצה על ידי ההמון, חינוך שעשוי להוביל להתבוללותה, החינוך מתבצע רק באמצעות תלאות, היהודים יסתגלו לסביבתם." ~ עניין היהודים כרך א', עמוד 60 (בתרגום אחר)
  • "זה יכול להיות רעיון מצוין לצרף אנטישמים הגונים ומורשים אל מפרקי הנכסים. הם יכולים לערוב לנו כלפי העם שאין בכוונתנו לגרום להתרוששות של הארצות שאנו עוזבים." ~ עניין היהודים, כרך א', עמ' 116
  • "אין אומתינו אומה אלא באמונתה." ~ ספר הימים א', 57
  • "מתוך כבוד לדת הלכתי בשבת שלפני הקונגרס אל בית הכנסת. ראש הקהילה קרא לי לעלות לתורה. ביקשתי ממר מרקוס ממראן, גיסו של ידידי בר מפאריס שישנן אתי את הברכה וכשעליתי אל הבימה הייתי נרגש יותר מאשר בכל ימי הקונגרס. המלים המעטות של הברכה העברית חנקו את גרוני מהתרגשות יותר מאשר נאום הפתיחה ונאום הנעילה וכל ניהול הדיונים." ~ עניין היהודים: ספרי יומן – כרך א': 1895–1898, עמוד 487

שונות

עריכה
  • "השאיפה היא תמיד אחת, להתעלות."
  • "אין מתגנבים לארץ אבות כגנבים בלילה!"
  • "צוואתי לעם ישראל: כוננו את מדינתכם בצורה כזו, שהגר יחוש עצמו בטוב בקרבכם."
  • "אני עובר ריפוי לב. אמי איננה יודעת; היא סבורה שאני רק נח כאן. אל תעשו שטויות בזמן שאני מת." ~ במכתב לדוד וולפסון
  • "נתתי את דם לבי למען עמי." ~ לפני מותו
  • "עבודה היא בילוי הזמן הנעים ביותר בעולם, ורק האהבה הייתה יכולה להידמות אליה, אילו הייתה האהבה בת קיום."
  • "השיבה אל היהדות קודמת לשיבה אל מדינת היהודים."[1]
  • "אני רואה בך, ד"ר וויצמן אדם שסטה מדרכו זמנית, ועם זאת הוא כוח חיובי שישכיל למצוא את הנתיב בחזרה ולצעוד עם כולנו יחד בדרך הנכונה." ~ בתגובה למכתב ביקורת ששלח לו חיים ויצמן
  • "דגל מה זה? כלונס ומטלית אריג, לא אדוני! דגל הוא למעלה מזה. בדגל מוליכים בני אדם לאשר רוצים ואפילו לארץ היעודה. למען דגל הם חיים ומתים. זהו הדבר היחיד אשר למענו הם מוכנים למות בהמוניהם, אם מחנכים אותם לכך." ~ מתוך מכתב לברון הירש (מקור)
  • "איך אני, נציג היהודים, אשתחווה בפני האפיפיור נושא הצלב?!" ~ על פגישתו עם האפיפיור
  • "דיפלומטיה היא האמנות לשאת ולתת עם נוכלים."
  • "אנו ניטע בשביל בנינו, כשם שאבותינו שמרו על המסורת בשבילנו. חיינו הם רגע בנצח של עמנו, רגע זה יש לו התחייבות שלו."
  • "מושב זקנים הוא אחד ממעשי הצדקה האכזריים ביותר שהמציא טוב הלב האווילי שלנו."
  • "אילו באתי לסכם את קונגרס בזל באמרה אחת, שעליי להיזהר שלא לבטאה בפומבי, הרי הייתה זו: 'בבזל יסדתי את מדינת היהודים'. ... לו אמרתי זאת היום בפומבי, הייתה התשובה צחוק מכל עברים. אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר בעוד חמישים שנה, יכירו בה הכול." ~ כך רשם ביומנו אחרי הקונגרס הציוני הראשון בבזל 1897, חמישים ואחת שנים לפני הקמת מדינת ישראל
  • "כשתקום מדינה ביום מן הימים, יראה הכל קטן ומובן מאליו. היסטוריון הוגן ממני יגיע אולי למסקנה שבכל זאת היה בכך משהו, שעיתונאי יהודי חסר אמצעים, בעיצומו של השפל העמוק ביותר של העם היהודי, בימי האנטישמיות המבחילה ביותר, הפך פיסת בד – לדגל, ואספסוף עלוב – לעם, המתקבץ בקומה זקופה סביב הדגל הזה." ~ עניין היהודים (1901)
  • "אינני זוכר, בכל כתבי, דבר שכתבתיו בהתרוממות רוח כמו את הספר 'מדינת היהודים'. היינה אומר, ששמע משק כנפי נשר מעל לראשו, בשעה שכתב שירים מסוימים. גם לי נדמה היה, שאני שומע משהו כעין משק כנפיים מעל לראשי, בכותבי את הספר הזה. עבדתי בו יום־יום, עד שהגעתי לאפיסת כוחות מוחלטת."
  • "ההתרגשות הזו שלו (של ידידו פרידריך שיף) הייתה בעיני לגמרי טבעית, שהרי יהודי הוא, והלא גם אני עצמי לא יכולתי לעצור בעד דמעותיי בעת כותבי את הספר [מדינת היהודים], אלא שלהפתעתי הסתבר לי שההסבר להתייפחותו המרה של ידידי היה שונה לחלוטין: הוא חשב שפשוט יצאתי מדעתי... בהיותו ידיד־אמת שלי – המחשבה שנתקפתי אכן בטירוף הדעת זעזעה אותו כל כך עד שקם ונמלט ממני בלא לומר דבר. לאחר שנתייסר בלילה של נדודי שינה, הופיע אצלי למחרת כשהוא מפציר בי, בקול תחנונים, שאם אינני רוצה להחשב בעיני כל כחולה נפש עליי למהר ולמשוך את ידי מכל העניין הזה. בראותי אותו כה נסער ועל־מנת להרגיעו לא יכולתי אלא להבטיח לו שכך אעשה..."
  • "דרושה לנו ארץ... טריטוריה... השאר יבוא מעצמו. רק שתי ארצות באות בחשבון: ארץ ישראל וארגנטינה. ארגנטינה היא גדולה ועשירה, ויש בה אדמות רחבות־ידיים, אך ארץ ישראל היא ארץ אבותינו, אותה לא שכחנו ולא נשכח לעולם... טריטוריה וארגון פוליטי וכלכלי – אלה הם הדברים הדרושים לנו."
  • "ברגע של אמת, מגלה הרצל 'סוד' לנורדאו: האף שלו עצמו – יש לו תכונה מוזרה: מצד אחד ישר הוא לגמרי, אך מן הצד השני – הוא עקום מעט. בעבר, לפני שהתחיל לעסוק בעניין היהודי, היה נוהג להפנות למצלמה את צידו הישר של האף. אך מאז שהתמסר לעניין היהודי – מצטלם הוא דווקא בצידו העקום..."
  • "אני רואה את עצמי כיהודי מודרני ממוצע ואין אני נרתע ממעבר פורמלי לנצרות, אני מברך על כל יהודי שיש לו ילדים המחליט להתנצר. לי יש בן, הייתי מעדיף להתנצר היום ולא מחר, כדי שתקופת החברות שלו בנצרות תתחיל מוקדם ככל האפשר וכדי לחסוך ממנו את הפגיעות והקיפוח שנפלו בחלקי ושעוד יפלו בחלקי בגלל היותי יהודי." ~ מתוך הספר "הרצל" מאת עמוס איילון
  • "קראתי פעם לציונות אידאל אין סופי, ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ ישראל לא תחדל מלהיות אידאל. כי בציונות כפי שאני מבין אותה, כלולה לא רק השאיפה לכברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו האומלל, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית."
  • "דגל – הוא הדבר שלמענו מוכנים המוני אנשים למות..." והוא מתאר לנורדאו את הדגל העולה בדמיונו: "זה יהיה דגל לבן, ועליו שבעה כוכבי זהב. הרקע הלבן – הוא סמל לחיינו החדשים והטהורים. הכוכבים הם שעות העבודה. יום העבודה בארצנו יהיה שבע שעות. בסימן העבודה אנו הולכים אל הארץ המובטחת. זו תהיה ארצנו. כאן 'מותר' שיהיה לנו חוטם עקום, זקן שחור או אדום ורגל כפופה – ואיש לא יוכל ללעוג לנו. יותר מזה: קריאת הלעג 'יהודי' – תהפוך למילת כבוד, כמו גרמני... אנגלי... צרפתי... כמו כל העמים."
  • "דומני כי בשבילי פסקו החיים והתחילו דברי ימי עולם... אחז בי הרעיון כדיבוק מעבר לגבולות ההכרה... בלכתי, בעומדי, בשוכבי, ברחוב, בזמן הארוחות ובלילה כשהיה קורע אותי מתוך חלומותי... אני מלא אותו כל־כך שאני מספר לו הכול, כאוהב לאהובתו. ...זה זמן לא רב עושה אני במפעל, אשר אין ערוך לגדלותו. כיום לא אדע אם אסיים אותו. דמיונו כחלום כביר. אך זה ימים ושבועות ממלא הוא את נפשי עד מעבר לתחום ההכרה, נלווה אליי בכל אשר אלך... מבלבל אותי ומשכר אותי. את תוצאותיו אין עוד לשער. אך לבי אומר לי, כי דבר־פלא הוא, אף כחלום, וכי שומה עליי להעלותו על הכתב... ייתכן כי המעשה יהיה לרומן. השם: ארץ־הבחירה!" ~ פריז, אביב תרנ"ה (1895)
  • "יש, ודאי, ביניכם אנשים ששמעו, כי אני מבקש לייסד את המדינה היהודית ובאו לכאן כדי להציץ באותו אדם מוזר ומשעשע המציע... מפעל כה משונה... אחרים שמעו, בוודאי, על רעיון יוצא מגדר הרגיל המכונה ציונות, העשוי אף הוא להיות עניין משעשע. אין איש יודע בבירור מה טיבו של אותו עניין, אך אומרים שכל היהודים יקומו לפתע־פתאום ויארזו את צרורותיהם, יעזבו את ארצות מושבם ויפליגו להתיישב בארץ חדשה ולא־נודעת. לאמיתו של דבר, גבירותי ורבותי, אין הציונות מתכוונת לפגוע בצורה כה מרושעת באנטישמיים שלנו. תארו לכם את צווחותיהם כנגד הסתלקות היהודים מחיי הציבור: מה יישאר?!" ~ נאום לפני ארגון להגנת זכויות היהודים, 7 בנובמבר 1896. ד' ויטל, המהפכה הציונית א'. עם עובד, הספרייה הציונית, עמ' 184.
  • "האגדה מספרת על גביע, שכל השותה ממנו אנוס לומר את האמת. גביע כזה היא הציונות! אנשים שבדרך־כלל שום דבר לא אכפת להם, כשהם באים במגע עם הציונות, מיד יש להם מה לומר. בבת־אחת הם מרגישים את ההכרח להודיע את ה'אני מאמין' שלהם. הכרזה כזאת היא עניין 'התעודה'. אתם יודעים, שכנגד תחייתם הציונית של היהודים הועלתה סיסמה, שהיהודים צריכים למלא תעודה, הם צריכים להחזיר את האנשים אל הדרך הישר, הם צריכים להיות מוריהם של העמים. תביעה זאת, סבור אני, היא שחצנית מאוד, שאנחנו נתיימר להיות מוריהם של עמים. אילו לא דרשנו אלא דבר זה בלבד, העמים היו מבזים אותנו. מה בעצם טיבה של תעודה זו? האם היא מסוג שליחותם של כמרים נוצרים, ההולכים אל חלקי־תבל רחוקים ואומרים לאוכלי־האדם: 'אל תאכלו בשר אדם'? לא ולא! התעודה שממלאים את אוזנינו בדיבורים עליה, איננה מתיימרת כלל לעשות דבר כזה. היא יושבת בכל הנוחות בפינתה השאננה, משם היא מעיפה מבט מתוך עליונות יהירה אל עתידה של האנושות. ...אין לנו תעודה אחרת מזו שישנה לכל האומות: לעבוד עמהן יחד לטובת קידומה התרבותי הכללי של האנושות. כן, הם אומרים שאין אנו אומה, משום שיהודי פלוני חי בריחוק־מקום גדול מדי מיהודי אלמוני. כאילו אח ואחות חדלים להיות אח ואחות, משום שהאחד חי בניו יורק והאחר בברלין: האם יכול מישהו לפרוש, לצאת מתוך עמו, מתוך גזעו?" ~ "השיבה אל המולדת תתחיל בקרוב", כתבי הרצל, ז', עמ' 267
  • "אבד ליהודים הירש, אך אני בא במקומו, וכשאסתלק אני יהיה להם אחר. חייב להיות קו־עלייה." ~ כשנודע לו על מות הברון הירש

נאמר עליו

עריכה
  • "ישראל היא המדינה היחידה בעולם שמייחסת את הצעדים הראשונים שהביאו, לבסוף, ליסודה, לסופר של אוטופיות ומדע בדיוני – לתיאודור הרצל." ~ אלי אשד
  • "בחזונו הציוני־ליברלי של הרצל, תושבי הארץ הלא־יהודים הם שווי־זכויות... מבחינת הרצל – מבלי שיזדקק לטרמינולוגיה המקובלת כיום במקומותינו – אין סתירה בין היות ישראל מדינת הלאום היהודית והיותה מדינת כל אזרחיה, אין סתירה בין היותה יהודית להיותה דמוקרטית." ~ שלמה אבינרי
  • "גדולתו של הרצל היא בכך שהפך את העם היהודי, המפוזר והמפורר, לעם פוליטי, לראשונה אחרי אלפיים שנה." ~ דוד בן-גוריון[2]
  • "השמש איננו, אבל אורו עוד זורח!... שביבי שלהבת אהבתו לעם עולם אומלל, לארץ יפה אלמנה, שהצית האיש הזה ברוחנו, בדמנו, לא יכבו... לא יקום עוד איש נפלא כזה המאחד את גבורת המכבי עם מזימות דוד, אומץ לב רבי עקיבא... וענוות הלל, את יפי רבי יהודה הנשיא ואהבת־אש של רבי יהודה הלוי. רק פעם במשך אלפי שנים ייולד איש פלאים כזה." ~ דוד בן-גוריון במכתב לשמואל פוקס, לאחר מותו של הרצל[3]
  • "הרצל היה דגם ומופת מושלם ביותר ליהודי מכף־רגל ועד ראש, ליהודי עד נבכי ישותו. לא היה בו אפילו קו אחד, שאינו קו יהודי צרוף. הייתה זו אישיות נעלה, טיפוס אידיאלי, המזכיר לא את הגטו, אלא את התנ"ך." ~ זאב ז'בוטינסקי[4]
  • "ה' עמך גבור החייל! ליבבתנו אדוננו, ליבבתנו איש הלבב! מגיל ומרעד נפעמנו בהגלותך לעינינו, אחינו! בהגלות נגלות מתת יה לבני יעקב, בדמותך מתתיהו (תיאודור) בן יעקב." ~ מתוך מגילה שנמסרה לו על ידי קהילת וילנה בביקורו שם, אב תרס"ג. נוסחה על ידי זאב יעבץ.
  • "סהדי בשחק (מעידים בשמים), כי מיתתו של מנהגינו פעלה עלי רושם מדכא ותפיל אותי על ערש דווי." ~ הרב יצחק יעקב ריינס, עם היוודע דבר פטירתו של הרצל
  • "ואף הרצל, זה התינוק הגדול (על משקל 'תינוק שנשבה') ששב אלינו מבין הגויים מלא הוד חלומות ועוז געגועים אדירים, זו האישיות של הטבעת הצורה הלאומית הכללית – צורת עם, על פני שאיפותינו ועבודתינו... אף הוא הרגיש, כמו באופן אינסטינקטיבי כי 'השיבה ליהדות קודמת לשיבה אל מדינת היהודים', וכי 'אין אומתנו אומה אלא באמונתה', וכי 'אנו מכירים עצמותנו ההיסטורית אך ורק באמונת אבותינו'." ~ הרב צבי יהודה הכהן קוק (לנתיבות ישראל ח"א ע' יט במהדורת בית אל)
  • "חוזה מדינת היהודים הד"ר בנימין זאב הרצל, יש לו זכות היסתורית (=היסטורית) מיוחדת בתקומת שלטוננו על ארצנו." ~ הנ"ל (שיחות הרצי"ה במדבר ע' 324 הערה 31)
  • "בכתביו של בנימין זאב הרצל ז"ל אין דברי אפיקורסות. בכתבי יומנו כתוב: 'אין אומתנו אומה אלא באמונתה'. מי שחושב ומדבר וכותב ככה הוא איש אמונה ולא אפיקורוס. והדברים חוזרים אל קדושת גזע מחצבתו, מאת הגאון הקדוש רבי יוסף צאיטאצק ז"ל." ~ הנ"ל, תוך רמיזה לכך שהרצל מצאצאיו של רבי יוסף טאיטאצאק (לנתיבות ישראל ח"ב ע' תקצג במהדורת בית אל)
  • "הרצל השלים את המפעל של משה רבנו. משה היה הגואל הראשון, הוא היה הגואל האחרון... הוא היה שליח של ההשגחה." ~ הרב אורי שרקי (מקור)
  • "היה לו מחשבות אפילו של התנצרות של העם היהודי כשהיה צעיר יותר, אבל הוא חזר בתשובה מזה. הוא כותב במפורש ביומניו. כך שלבוא בטענות אליו על דברים שחשב בצעירותו זה בעצם איסור דאורייתא להזכיר לבעל תשובה את עברו." ~ הרב אורי שרקי (מקור)
  • "הרצל בעל תשובה הוא. אמנם את הדרך הנכונה עוד לא מצא, ואולם הראה שצפון בו כוח של בעל תשובה אמיתי. איש כזה עלול לתעות עם חפשו את הדרך הנכונה, ואולם בהכרח ימצאנה סוף סוף... שהרצל היה בפנימיותו כולו דתי... העם היהודי קיווה לשמוע, התגעגע פשוט לשמוע שלוש מילים: עתיד, תקווה ואמונה. מפי הרצל שמע העם תכופות את המילים החמודות האלה." ~ הרב יחיאל יעקב ויינברג, "כתבי הגאון רבי יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל", עמ' רצ"ח
  • "איש שחזונו ומעשיו הצילו את העם בדור של שמד וטמיעה, תקן תקווה לנואשים ועידוד לנחשלים... חלומו של המאמין הגדול ביעודי חוזנו ונביאינו נתקיים. חזונו של החולם הנפלא שקם לנו בדור האחרון פסק להיות אגדה. מדינת היהודים קמה ונהייתה." ~ יחיאל יעקב ויינברג, "הצופה", י"ח בתמוז תשי"ב
  • "לתבוע מן המעצמות... למסור את ארצנו הלאומית לאומה שדודת־המולדת... – רק בראשו של אדם המנוכר כליל לסגנון החיים היהודיים, לתלמוד, לתולדות העם היהודי, יכול היה לצוץ רעיון מטורף כזה... היה זה כאילו ילד יהודי שנולד הרבה לפני חורבן המדינה היהודית ואשר עדיין לא ידע מיהדותו דבר חוץ מן העובדה שארץ ישראל היא מולדתו, שקע בתרדמה של אלפיים שנה... ועתה הוא מתעורר לפתע, משפשף את עיניו ותר סביבו: 'איה אני? לאן הובילו אותי?... השיבו לי את המולדת שגזלתם ממני! תנו לי ואחזור הביתה... אני רוצה הביתה!' רק ילד יכול היה לדבר כך, או – גאון. אך שמא כל גאון הוא ילד." ~ הרב יצחק ברויאר, 'דרכי', עמ' 35
  • "נלחם כל ימיו במרירות מרובה נגד התורה." ~ הרב אלחנן וסרמן

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ מקס נורדאו, "צוואה לציונות" (1920), בתוך: מכס נורדאו אל עמו, כרך שני, עמ' 211
  2. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א', צעירים וחולמים, עמ' 17
  3. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק א', עמ' 35
  4. ^ יהודי למופת, בתוך: זאב ז'בוטינסקי, כתבים: זכרונות בן־דורי, עמ' 223