פתיחת התפריט הראשי

דורון אלמוג

אלוף במילואים בצה"ל, שירת כמפקד פיקוד הדרום

דורון אלמוג (נולד ב־1951), למד בפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה, בשירותו הצבאי היה לוחם ומפקד בצנחנים והיה אלוף פיקוד הדרום בצה"ל בשנים 2000 - 2003 ופעיל חברתי למען אנשים עם לקות שכלית המשולבת בלקות נוספת.

  • "באוגוסט 1980, כמפקד גדוד הנח"ל המוצנח, עמדתי בראש כוח פשיטה ללבנון, שהלך לפוצץ בית של מחבלים. התקרבנו לבית, הצמדנו את המטענים לדלת והתכוננו לפוצץ. ליד הבית היו תעלות ובונקר. היה ברור לנו שזה בית מחבלים. ואז, פתאום אני שומע מתוך הבית בכי של ילדים. יכולתי לעשות כאילו שאני לא שומע. אני סובל מבעיות שמיעה, יש לי פרופיל 64 ושני מכשירי שמיעה באוזניים. אבל שמעתי, והחלטתי לעצור הכול. קראנו להם לצאת החוצה. יצאו משם אבא, אמא ושמונה ילדים. שחררתי את האמא ואת הילדים לתוך החושך, ואת האבא לקחנו בשבי. אם הייתי מפוצץ את הבית לא הייתי יכול לחיות עם זה. זה היה רודף אותי כל החיים. אני מאמין שאלה הערכים שגדלתי עליהם בבית, ואחר כך בצנחנים: להיות אנושי והוגן גם כלפי האויב שלך, וגם כאשר הכוח האבסלוטי בידיך. אני אולי עם סכין בין השיניים, כאשר צריך, אבל אני בן אדם ואני גם לוקח שבויים. לוקח אותם חיים וגם משאיר אותם בחיים. כמעט מכל פעולה שעשיתי בחיי חזרתי עם שבויים." ~ מתוך ראיון במוסף "סופשבוע" של עיתון "מעריב", 10 בספטמבר 1993
  • "כאלוף פיקוד הדרום עד לפני שנתיים לא פעלתי מטעם עצמי אלא מטעם המדינה, אלה היו שלוש שנים סוערות, עם 16 אלף אירועי טרור ו־400 ניסיונות חדירה של מחבלים מהרצועה לישראל. במהלך המבצעים נפגעו גם אזרחים, אבל לא במתכוון, ותמיד הייתה התנצלות שלנו על כך. בוודאי שאני מצפה ממדינת ישראל שתגן על כל החיילים שהיו בקו הראשון של המערכה כי כולנו עלולים להיות מוטבעים באות קין בכל יציאה לחו"ל." ~ על הרצון להעמידו לדין בבריטניה.
  • "הייתי החייל הראשון שנחת על אדמת אנטבה. תפקידי היה לסמן את המסלול ולהשתלט על מגדל הפיקוח החדש. כעשרים וחמש דקות אחר כך יוני נתניהו כבר היה פצוע קשה, הרשקו סורין פצוע קשה ומאה וחמישה בני הערובה מוכי התימהון היו בדרך להרקולס מספר ארבע, מתערבבים עם חיילי סיירת גולני וכוח הרפואה המוטס. הייתי האחרון שעזב את אדמת אנטבה תוך כדי שאני מתבשר שיוני כבר אינו בין החיים. הבזקי זיכרון על השיחות האחרונות שלנו, על המבצע שביצענו בעומק סוריה באפריל 1974, כשאני מפקד כוח צנחנים והוא קצין שריון המצטרף אלינו למשימה מיוחדת- הידהדו בי. אחר כך קיבלתי עדכון על כך ששלושה מבני הערובה נהרגו, והרהורים על שבריריות החיים עטפו אותי מהמקום של עוצמת הנעורים המפעמת בתוכנו, על רקע המוכנות לסכן את עצמנו ואף להקריב את חיינו למען משהו גדול מאיתנו בהרבה." ~ מתוך המאמר פרי עטו- "רוח ישראלית: 35 שנים למבצע אנטבה", "ישראל היום", 04.07.2011, (מקור).
  • "ממרחק של שלושים וחמש שנים אני מציין לעצמי כמה תובנות. ראשית, הלוחמים הצעירים- תפקיד הלוחמים הוא לא רק להילחם היטב אלא גם להעניק ביטחון למקבלי ההחלטות. ממשלת ישראל לקחה אחריות עצומה כשאישרה לנו לטוס לשם, מרחק ארבעת אלפים ק"מ מישראל. האומץ והביטחון של רבין, פרס ומוטה גור באו מתוך הקרנת תחושת המסוגלות העצומה שלנו, הלוחמים הצעירים, בשיחות ובתדריכים שלפני המבצע. הקרנת תחושת המסוגלות של הלוחמים למקבלי ההחלטות היא מרכיב חשוב מאוד בחוסן האמיתי שלנו. ועוד דבר על הלוחמים הצעירים, גם בני השמונה עשרה פלוס הם לא ילדים- הם הלוחמים הכי טובים שיש לנו. שנית, בנוגע לציווי המוסרי להיות חברת מופת: טסנו לשם במטרה אחת ויחידה- להציל את בני הערובה. המבצע ביטא את הערכים העמוקים ביותר שלנו, הערבות ההדדית שעליה התחנכנו: 'המציל נפש אחת מישראל, כאילו הציל עולם מלא' ו'ואהבת לרעך כמוך'." ~ מתוך המאמר פרי עטו- "רוח ישראלית: 35 שנים למבצע אנטבה", "ישראל היום", 04.07.2011, (מקור).
  • "אותה מחויבות שהביאה אותנו לאנטבה היא הרוח שחייבת להנחות את התנהלותנו מול החלשים ביותר בחברה, בני הערובה של החברה בישראל. אמנם המבצע נכנס לפנתיאון ההיסטוריה הצבאית כאחד המבצעים הנועזים שידעה האנושות, אבל עבור החלשים ביותר בחברה, אלו שאינם מסוגלים לעשות מאומה עבור עצמם, אלו שקופחו מלידה או עקב תאונה או מחלה קשה, אלו המוחזקים במוסדות שיקומיים-סיעודיים כבני ערובה של חברתנו- עבור כל אלה לא צריך לטוס ארבעת אלפים ק"מ. עבורם צריך שורה של תיקונים חברתיים אמיצים באמצעות תוכניות חינוך ומופת חינוכי של בודדים וקבוצות, תקנות וחקיקה מתקדמת וכן יצירת רוח התנדבות ועשייה למען החלשים ביותר. העוצמה החברתית שלנו נמדדת בחוליה החלשה ביותר. כדי להיות חברת מופת צריך גם רצף של מבצעי אנטבה חברתיים. עוד עניין הקשור למבצע הוא בהכרה בכך שקומץ קטן עושה למען הכלל - זה תמיד היה כך, וככל הנראה תמיד יהיה. תמיד נצטרך את רוח אנטבה. רוח הנחישות, רוח המוכנות לעשות למען האחר ולא רק למען עצמנו. תמיד יידרשו לנו נחשונים המזנקים לפני המחנה כולו. תמיד יהיו כאן מעטים המבצעים מעשי גבורה למען הכלל כולו. אני תפילה שהקומץ הזה, עמוד האש ההולך לפני המחנה, יסחף אחריו רבים, שעבורם המטאפורה של מופת אנטבה היא דרך חיים." ~ מתוך המאמר פרי עטו- "רוח ישראלית: 35 שנים למבצע אנטבה", "ישראל היום", 04.07.2011, (מקור).
  • "אורי היה בחור מבריק, לוחם טוב ובעל חושים חדים. באותו מבצע הוא הרג מחבל באומץ, מטווח קרוב. הוא היה בסדר גמור ממה שאני זוכר, אין פה יותר מדי סיפורים." ~ על אורי שטרית, מי שהיה סגנו בעת שהיה מ"פ בגדוד 202, במבצע "ברדס 54-55" (מקור).
  • "היתה זו פשיטה מתוכננת ומדוייקת בביצועה. הפלגנו בספינת טילים משך יום שלם ואת הדרך לחוף עשינו בסירות גומי. עם הנחיתה בחוף פתחנו בתנועה רגלית ליעדים שנמצאו במרחק כשישה קילומטר מן החוף. היינו די כבדים בתנועה. כל אחד מאיתנו סחב ציוד מלחמתי כבד על הגב. אני אישית הייתי בכוח החוד בפעולה. מפקד הפעולה היה אל"מ עוזי יאירי ז"ל, שנהרג שלוש שנים אחרי כן בהסתערות על חוליית מחבלים שהשתלטה על מלון "סבוי" בתל- אביב. הוא וחבורת הפיקוד שלו נעו במרחק של כשלוש מאות מטר מאחורינו." ~ דורון אלמוג מספר על מבצע "ברדס 54-55" בו השתתף כמפקד פלוגה צעיר בגדוד הצנחנים 202. מתוך האנציקלופדיה "צה"ל בחילו" כרך רביעי "צנחנים" מאת אילן כפיר.
  • "התגנבנו ליעד בשקט. במרחק מטרים ספורים מן המבנים בהם התגוררו המחבלים פתחנו באש. התחלנו לעבור חדר חדר ולטהר את השטח. בחדר השלישי הופיע מולי בריצה מחבל חמוש ברובה סער "קלצ'ניקוב". היתה עשירת שניה של מבוכה- ויריתי בו צרור. הוא נפל במקום. לקחתי לו את הנשק והמשכתי בהסתערות. מעבר לפינה היה בונקר תת- קרקעי. מולי הופיע מחבל נוסף. יריתי בו מטווח קצר והמשכתי. מסביב היו התקלויות נוספות. אחרי מספר דקות של לחימה השתרר שקט. היעד היה בידינו. אותה עת השלימו כוחות צנחנים מיחידות אחרות וכוח של הקומנדו הימי את משימותיהם. היו לנו בפעולה שמונה פצועים בתוכם אבנר חרמוני מן הסיירת ואילן אגוזי מן הקומנדו הימי. מולה שחם, מפקד מתחם הפעולה בגזרה שלי, הורה לנו להכין את השטח לפיצוץ פוצצנו את מחנה המחבלים ויצאנו אל נקודת המיפגש עם המסוקים." ~ דורון אלמוג מספר על מבצע "ברדס 54-55" בו השתתף כמפקד פלוגה צעיר בגדוד הצנחנים 202. מתוך האנציקלופדיה "צה"ל בחילו" כרך רביעי "צנחנים" מאת אילן כפיר.
  • "במסוק בדרך חזרה נתתי לעוזי יאירי את ה"קלצ'ניקוב" של המחבל. שלוש שנים אחרי כן כאשר עוזי יאירי נפל בקרב במלון "סבוי" שמעתי את מוטה גור מספר בדברי ההספד שלו, כי עוזי נהרג כשבידו רובה סער "קלצ'ניקוב" אותו קיבל כמזכרת מאחד הלוחמים במבצע טריפולי"." ~ דורון אלמוג מספר על מבצע "ברדס 54-55", בו השתתף כמפקד פלוגה צעיר בגדוד הצנחנים 202. מתוך האנציקלופדיה "צה"ל בחילו" כרך רביעי "צנחנים" מאת אילן כפיר.
  • "הוא קודם כול יזם, עקשן, אמיץ, והוא אחד שמסוגל לצאת למבצע או עשייה כשהסיכויים הם אפסיים." ~ בתשובה לשאלה מהו ישראלי. מתוך ראיון עם רזי ברקאי ביום הזיכרון.
  • "אנחנו זקוקים לפעולה קצרה שתגבה מחיר כבד מהצד השני ורק אחר כך נוכל לנהל משא ומתן מעמדת יתרון אסטרטגי. לאחר מכן עלינו להגיע ליעד מדיני של הפסקת אש לפחות ל-20 שנה , עם תג מחיר ברור לכל הפרה." ~ "nrg מעריב" 25/12/2008 ([1])
  • "צריך לפעול נגד מי שמשלח אותם וליצור משוואה חדשה. בשלב הראשון אנחנו צריכים להרתיע את המנהיגות הבכירה של החמאס. אני חושב שצריך לקחת בשבי 40-20 ממנהיגי החמאס ולא להירתע אף מלחסל בכירים בארגון מהיר ולא מתמשך. בשלב השני יש לפגוע בתשתיות, במתקני ייצור רקטות, במעבדות ובמחנות. השלב השלישי הוא שינוי גישה, יחד עם המצרים, לגבי ציר פילדלפי." ~ "nrg מעריב" 25/12/2008 ([2])
  • "אני לא צריך שהחמאס יכיר בי כמדינה. אין לי בעיה עם זה. ברגע שיהיה שקט ולא יהיו הברחות, אפשר יהיה אפילו להעניק להם סיוע כלכלי. מצדי להפוך את עזה להונג-קונג. אבל לפני זה אני שב ומדגיש שיש לבצע פעולה ממוקדת, תוך הפעלת מנוף לחץ על מנהיגות החמאס. זה הסיכוי היחיד להשיג את היעד." ~ "nrg מעריב" 25/12/2008 ([3])
  • "לקחי מבצע חום כחול של גולני היו לנגד עיננו והיה חשוב לשמור על אורגניות ושיפור מקצועיות הכוח. ניתן לומר שאופן הפעלת סיירת הצנחנים בתקופה זאת שבר מסורת ארוכת שנים בחט' 35, לפיה כל מבצע בונים נבחרת המושתתת על סגלי מרבית יחידות החטיבה (החלטה לא פשוטה, שקיבלתי למרות לא מעט ביקורת נוקבת של המג"דים). אורך נהלי הקרב היה לעיתים כמה חודשים והתגבש צורך להמשיך ולפתח תו"ל ייחודי, כמו גם כושרי ביצוע מיוחדים, הן בתחום היכולת הפיזית והן בתחום הפעלת אמל"ח חדיש (סמני לייזר, אמצעי ראיית לילה, אמצעי קליעה, צליפה, נ"ט והמיומנויות הטכניות להפעלתם). בעוד גדודי החטיבה נמצאו תחת פיקוד החטיבות המרכזיות 300 ו- 769, הסיירת הופעלה תחת פיקודי, ככוח אוגדתי או פיקודי. מפקדת החטיבה באותה תקופה עסקה בשני תחומים מרכזיים במקביל: בניין הכוח וביצוע מבצעים מיוחדים." ~ אלמוג מספר על תקופתו כמח"ט הצנחנים (מקור).
  • "גולת הכותרת של המבצעים הייתה האחרון שברשימה, מבצע שומרי היער. ההערכה הייתה שאין אפשרות להגיע ליעד בנבי צפא בהליכה רגלית של לילה אחד. כל אימת שניסינו להגיע לקרבת היעד בנתיב קו הרכס של ג'בל ביר א- דהר, תוך ביצוע הסתתרות יום במחצית הדרך, הכוח נתקל והתגלה. ההערכה הייתה שגם הגעה עם מסוקים לקרבת אזור היעד תביא לגילו מוקדם של הכוח. לפיכך, החלטנו על תנועה רגלית ארוכה וקשה בנתיב בלתי צפוי שתחילתו במעבר זומריא בגובה של כשש מאות מטרים מעל פני הים וסופו בקרבת היעד בגובה של אלף ושלוש מאות מטרים מעל פני הים. סה"כ טיפוס בנתיב קשה ביותר המתמשך על פני שמונה עשר ק"מ של הליכה רגלית, בשטח סלעי, במדרון המזרחי של ג'בל ביר א- דהר. הכוח ביצע הכנות של כמה חודשים. עשרות מודלים בשטחים מדמים. מספר דחיות בשל מזג אוויר." ~ אלמוג מספר על ההכנות למבצע "שומרי יער" (מקור).
  • "בליל הביצוע החדרנו את הסיירת ברכב מסוערב עד מעבר זומרייא. חציית רצועת הביטחון תמיד היוותה נקודת כשל לגילו מוקדם של כוחותינו ע"י האוכ' המקומית וסוכני חיזבאללה בתוכם. חפ"ק החטיבה מצוייד בבלוט, אמצעי טרמי משוכלל לאותם ימים (עדיין לא היו לנו מזל"טים...) ועוד קרון מיוחד להאזנה לכוחות המחבלים בגזרה, התמקם בקרבת חצבייא. הבלוט איפשר לעקוב אחר הטיפוס של הסיירת כמעט עד היעד, תוך בקרה הדוקה על קצב ההתקדמות וקשיי הציר. הכוח הצליחה להגיע ליעד מבלי להתגלות ולפתוח במכת אש מתוזמנת של צל"פים ונ"ט משופעים בסמני לייזר (במודלים זה נראה כמו דיסקוטק). לאחר הריגת המחבלים ופיצוץ הבתים, הכוח נסוג עוד עשרה ק"מ נוספים לחבירה עם טור משוריין שהוחזר להוציאו מהשטח באזור א- דנייבה. למרות שרבים בצה"ל טענו שאין אפשרות לבצע פעולה כזאת בלילה אחד, הכוח הצליח להשלים את החבירה לרק"ם טרם עלות השחר, לאחר צעידה קשה של כעשרים ושמונה ק"מ, תוך ביצוע מופתי של המשימה." ~ אלמוג מספר על מבצע "שומרי יער" (מקור).
  • "לכל תפקיד אתגר ברמות שונות. הייתי בסיירת הצנחנים , מפקד שלדג . כל אלו היו תפקידי לחימה ממש. בהרבה מקרים הייתי החייל הראשון המוביל את כולם.עברתי קרבות קשים ובהם "מבצע אנטבה". הייתה בתפקידים אלו גם התמודדות עם הפחד שמא לא אחזור חי. זה ליווה אותי שנים רבות, ועם כל תחושות אלו הייתי צריך לקבל החלטות באומץ ושיקול דעת קר. בתפקידי כאלוף הפיקוד בין השנים 2000-2003 היו שניים עשר אלף אירועי טרור בשנה שכללו ירי צלפים , מטענים מוקשים קסאמים . בכל יממה היו עשרים שלושים אירועים. האתגר הגדול ביותר היה למנוע יציאת מחבלים מהרצועה. חשבו שזה לא ניתן אך בפועל זה קרה. מנענו חדירות מגבול מצרים של מסתננים וסוחרי סמים. האתגר בלהיות אלוף פיקוד הוא כבר רמה אסטרטגית ומפקד שטח הוא יותר ברמה הטקטית. אני הכנסתי את הפיקוד ל-ISO תקן בינלאומי מחמיר של אירגונים וזכינו בו יחד עם עוד עשרים וחמש חברות שונות." ~ (מקור)
  • "כשאתה בשטח, מוביל כוח, אין ממשלה ואין בג"ץ, זה רק אתה וסולם הערכים שלך. ואני שלם עם ההחלטות המוסריות שלי, גם כשהחלטתי לא להרוג מצרים שעמדו מולי במלחמת יום הכיפורים אלא לקחת אותם בשבי, וגם כשעמדתי כמג"ד צנחנים מול דלת בית בדרום לבנון, בית שהייתי אמור לפוצץ על יושביו, ושמעתי בכי של תינוק. החלטתי שאני לא מבצע את המשימה למרות שבמודיעין התעקשו שמדובר במפקדת מחבלים, ולמרות שסיכנתי את עצמי ואת הכוח. אגב, האינטואיציות שלי התבררו כנכונות: בבית ישבו הורים ושמונה ילדים ולא היה זכר לאמצעי לחימה. בכל שירותי הצבאי הקפדתי על טוהר הנשק." ~ (מקור).
  • "במלחמת שלום הגליל הלכתי ברגל שבעים קילומטר, לחמתי שבעה ימים, קרב אחרי קרב, מארב אחרי מארב." ~ על מלחמת לבנון בה לחם כמפקד גדוד הסיור של הצנחנים(מקור).

נאמר עליועריכה

  • "במלחמת לבנון, ביוני 1982, הוביל דורון כוח מיוחד שהורכב משלוש יחידות מובחרות של צנחנים, שהלכו ברגל אחרי שנחתו מהים מצפון לצידון, דרך הרי השוף ודרך מערכי הקומנדו הסורי, עד ביירות. במלחמה ההיא, שהייתה רצופה כישלונות מדיניים וצבאיים, הייתה פעולת האיגוף של כוח אברוצקי לאור כמעט בודד באפלה גדולה. הם הלכו בראש המחנה, הרגו עשרות מחבלים בקרבות מ'טווח אפס', תפסו רבים אחרים בשבי, וגמרו את המסע הזה, שבעה ימים ושבעים קילומטרים, עם מחיר כבד לצנחנים, אך מינימלי, בתוקף הנסיבות – שני הרוגים." ~ מתוך הספר "המפקד: מנהיגות צבאית בדרכי נועם" מאת אל"מ ד"ר מאיר פעיל
  • "גנץ התגייס לגדוד 50 (נח"ל מוצנח) בזמן שדימוי הגדוד היה ירוד בגלל שורת תקלות מבצעיות בלבנון. המפנה לטובה החל להסתמן כשדורון אברוצקי (אלמוג), אלוף פיקוד הדרום הנוכחי, התמנה לפקד על הגדוד. גנץ הוא אחד התוצרים המובהקים של אותה תקופת פריחה. 'נבון, שקול, מבריק ושובב', זוכרים אותו חייליו ומשחזרים את סיפור מסע הכומתה מאנדרטת הצנחנים בתל נוף דרך גבעת הרדאר לכותל המערבי. המג"ד הכתיב קצב מטורף, פלוגה א' - שגנץ היה בה הסמ"פ - צעדה במאסף. אחרי שעברו בקיבוץ גזר הופתעו הכל לראות את גנץ מפטרל לאורך הטור על זוג אופניים שסחב מאחת החצרות, מדווש להנאתו ומצלצל בפעמון כאילו הוא בטיילת, 'מבסוט כמו ילד וחיוך קונדסי על פניו'. הכל היו משוכנעים שאברוצקי לא ישתוק על המעשה, אבל המג"ד הצטרף לצחוק הכללי. היתה תחילתה של ידידות, שממשיכה להתקיים למרות פער הדרגות וההבדלים בסגנון." ~ מתוך הכתבה "אלוף עצבות", "הארץ" 2002\04\26 (מקור).
  • "מאז שעות הבוקר נמצאת הסיירת בתנועה. החבר'ה עמוסים לעייפה והטיפוס בהר קשה ביותר. השכפ"צים מתחת לאפודי הקרב מחממים וגורמים להזעה ולאיבוד נוזלים. דורון מביט סביבו, המקום אינו נראה לו מתאים לשהיית לילה. הוא מרים משקפת, בודק את השטח לפנים. לשבר שנייה, ואולי זה רק נדמה לו, הוא מזהה מחבל שנע מאחורי הטרסה ככמאתיים מטרים לפנים. 'שני מקלענים אלי, אר. פי. ג'י אלי! אויב ישר לפנים מאחורי הטרסה- אש!' פוקד דורון. 'ישראל, קח חצי מהכוח והסתער לאורך השלוחה, אני אנוע במקביל לכביש!' תוך כמה שניות נשכחות כל בעיות המים, והסיירת נמצאת בעיצומה של הסתערות. ישראל מסתער עם חלק מן הכוח לאורך השלוחה מלמעלה, ודורון רץ עם חלק מן האנשים לאורך הכביש. תוך כמה דקות מסתיימת ההסתערות: עשרה מחבלים הרוגים, עשרה מחבלים שבויים, חלקם פצועים, כמה ברחו לעבר הגיאיות העמוקים. אין נפגעים לכוחותינו." ~ מתוך הספר "אתי מלבנון" מאת אלוף במיל' יורם יאיר, "יה- יה".
  • "אלמוג התפעל מברק הניתוח והניסוח של הירש. יש לו, אמר לא כל כך מזמן, כישורים להיות ראש אמ"ן מצוין. מתקופתם יחדיו בצנחנים, הוא כמח"ט והירש כמפקד פלוגת ההנדסה החטיבתית, זכר אלמוג את עצמו כשדאי, נווט וחייל טוב יותר. אוי למפקד פלוגה באוגדת אלמוג, אוי למפקד אוגדה בפיקוד הדרום של אלמוג, אם נחשד ברפיון מבצעי, אם רובהו לא תלה על צווארו בכוננות מתמדת. ואצל אלמוג היו מדדים לכשירותן של יחידות. לפי מספר החיילים שהתייצבו במרפאה וביקשו לנוח או להתאשפז, ידע מי חולה; לא החייל, אלא הגדוד, כי הרי בסוף, בהיתקלות, קובע הקורפורל ולא הגנרל. מה תועלת יש באוגדונר המבריק ביותר במזרח התיכון, אם שישה דרגים מתחתיו, בסיור היוצא ל'נקודת תורפה מבצעית', או 'מרחב אדום', הסמל והרב"ט שאננים ומשוחחים עם מיפקדת הפלוגה, במלים האחרונות שהוקלטו, על ארוחת הבוקר שתמתין להם? לאלמוג זה לא היה קורה." ~ על אלמוג כמח"ט הצנחנים (מקור).
  • "אמנם קרו לו דברים אחרים. ב-1991, לקראת מלחמת עיראק, התאמנה אוגדת המילואים שבפיקודו; החיילים טענו שהאימון נכשל כדי ביזיון וקצף, ואלמוג הועבר במהרה לתפקיד אחר. בפיקוד הדרום, שאת לחימתו בטרור הפלשתיני הוביל בהצלחה מרשימה - גם בזכות גדר הגבול ששיקם ולאורכה מתח רצועת ביטחון שהמתקרבים העוינים אליה הסתכנו בנפשם בלא פלפול משפטני - היו לו כישלונות נקודתיים חמורים לא פחות מהחטיפה. למשל, החדירה למוצב מרגנית ברצועת עזה, באוגוסט 2001, שהסתיימה בשלושה הרוגים. שני תת-אלופים, ישראל זיו וגדי שמני, תיחקרו את האירוע. האלוף, כמובן, לא ניזוק. בחשבון הכללי, כנראה בצדק, אבל לא אותו צדק שהוקצה אצלו לגל הירש." ~ על הקריירה הצבאית של אלמוג (מקור).
  • "לקראת הנסיגה מלבנון ב-2000 ניהל אלמוג משחקי מלחמה שתובנתם הברורה היתה שאסור להניח לחיזבאללה להתמקם על הגדר. ממשלות ברק, שרון ואולמרט, המטות הכלליים בראשות מופז, יעלון וחלוץ והאלופים בפיקוד אשכנזי, בני גנץ ואדם התעלמו בפועל מתובנה זו, ואמ"ן לא אסף די מודיעין לחפות עליה. המסקנה התמוהה: האחראי לסגירת הפירצה הוא מפקד האוגדה, במיוחד אם הבין זאת ותיכנן סגירה כזאת, כי הפער שבין התכנון לביצוע הוא כישלון פיקודי חמור." ~ על דו"ח ועדת אלמוג (מקור).
  • "כשדחף את הירש להתפטר מצה"ל, במקום להתייבש בתפקידי רוחב ולראות את דרגת האלוף מנגד בלי להגיע אליה, חולל אלמוג מפץ קטן. בהמליצו לחלוץ לרשום הערות שורטות אגו, אם גם נטולות משמעות מעשית, בתיקיהם של ידלין, אייזנקוט ואדם, יחולל מפץ בינוני - או יאלץ את חלוץ לנמק מדוע הפעם לא אומצו ההמלצות. ידלין, ששהה השבוע בחו"ל, מוחה ומערער, אך העובדה בעינה עומדת. בסדר העדיפויות של אמ"ן נדחקה חטיפה בידי חיזבאללה למקום רביעי, לאחר השטחים, איראן וסוריה. זה אופייני לצה"ל. קובעים מאמץ עיקרי, מסמנים את האחרים כמשניים, וכשמסתבר שבעיני האויב המשני הוא העיקרי, מאשימים את האוגדה, שלא קיבלה את המודיעין שלא היה, או שהיה ושלא הועבר אליה." ~ על דו"ח ועדת אלמוג (מקור).
  • "אלמוג התלבט אם להמליץ להדיח את הירש מצה"ל - המלצה שלא היתה עומדת בשום מבחן של מידתיות - או להסתפק בפסילתו לקידום ולפיקוד. כך או כך, הוא לא היה מתלונן אילו ניצל חלוץ את זכותו לשקלל את תחקיר החטיפה עם התחקיר החיובי יותר על הכנות האוגדה למלחמה ומבצעיה בה, שהכין האלוף (מיל') יורם יאיר, ולהגיע לתוצאה רכה יותר. חלוץ הוא שהחליט לקבל את ההמלצה בעניין הירש, ויתפתל לנמק אם לא יקבל את אלה העוסקות באגפי המודיעין והמבצעים. מסקנות התחקיר, הנפתחות בקביעה "הרמטכ"ל שגה", יכבידו גם על חלוץ אישית. הוא יידרש לנמק, ציבורית, מדוע השתהה בתרגום האזהרה מפני חטיפות חוזרות ונשנות להפעלת הצבא. גם דרישה כזאת תהיה במקומה רק למחצה: פרץ, שנכח בתרגיל הפיקודי "שילוב זרועות" ביוני, אישר למעשה את מתכונת ההבלגה וההמתנה הסבילה של צה"ל לחטיפה." ~ על דו"ח ועדת אלמוג (מקור).
  • "מגמה זו התחזקה עוד יותר בדצמבר 2000, כשהוחלף סמיה בדורון אלמוג. בעיני אלמוג, מינויו לאלוף פיקוד הדרום הגיע הרבה מאוחר מדי. הוא צמח בשורות חטיבת הצנחנים, ונודע כאחד ממפקדי השדה הבולטים שלה. הישגו החשוב ביותר היה במלחמת לבנון: כמפקד גדוד של יחידות חטיבתיות הוביל בהצלחה את החטיבה כולה עד לביירות. אחר כך פיקד על יחידת שלדג ועל חטיבת הצנחנים. כמפקד אוגדת עזה פינה את הרצועה עם כניסת הסכמי אוסלו לתוקפם, ואחר כך שקעה הקריירה שלו בתרדמה של שבע שנים. עתה הגיעה ההזדמנות שלו לחזור ולפקד על כוחות בקרב, והוא ידע בדיוק איך עושים זאת." ~ מתוך הפרק הראשון של הספר "בומרנג" מאת עפר שלח ורביב דרוקר, הוצאת כתר שנת 2005 (מקור).
  • "את עיקר התהילה קצר גדוד היחידות החטיבתיות, בפיקוד דורון אלמוג, שהוביל את החטיבה." ~ עפר שלח על דורון אלמוג כמפקד המשמר הקדמי של חטיבת הצנחנים במלחמת לבנון (מקור).
  • "אברוצקי עשה בזמן הזה עבודה לא רגילה. כל הזמן היו לי ייסורי מצפון על הפלוגה הזאת, וכשהוא דיווח לי מה קורה אמרתי לו: 'קח את עמך מהר ותברח מפה.' הוא ענה לי בקור רוח: 'שלילי, אני מאורגן מצוין להגנה, לא בורח אפילו מטר.' מתחתיו עוברת חטיבה ארבע המצרית. שוב אמרתי לו לברוח, והוא ענה: 'אין מה לברוח, אני יושב מצוין.' אם מפקד פלוגה אומר לך דבר כזה, זה עושה טוב בלב. אמרתי לו שאם הוא חושב שהוא מאורגן, בהצלחה. יותר לו שמעתי ממנו כל היום, הבחור עשה עבודה לא רגילה. הוא טיווח את כל הארטילריה שהוא רק קיבל." ~ אלוף במיל' דורון רובין על תיפקודו של דורון אלמוג כמ"פ בגדוד הצנחנים 202 בקרב ואדי מבעוק. מתוך הספר "עדויות מגובה החול- קרב הצנחנים בחווה הסינית" מאת מעוזיה סגל.
  • "הילד הזה (הבן שלו, ערן) מעולם לא דיבר, מעולם לא קרא לי אבא, אבל הוא המורה הגדול שלי" "ערבות נמדדת לא רק בדברים הגדולים, אלא קודם כל ביחס לחלשים שבחברה" "ליצור מקום שבו האהבה במרכז" "אם רוצים להיות ראויים לתואר "בן אנוש" אנו צריכים לעשות למען החלשים ביותר" "לעולם, המבחן הוא בעשיה (לא בדיבורים או מחשבות בלבד)" "נשבעתי (לאחר שאחיו נהרג בשטח האויב, לאחר שדימם ימים ארוכים, לא להשאיר חלל מדמם בשטח. השבועה הזו, בסופו של דבר, היא שהביאה אותי להפסיק את הקרבות ולפשוט את המדים. הפסקתי, כדי לתת לו (לערן, בנו, כאשר נולד) תקוה. כדי להקים את הכפר עבורו, כי הוא, ושכמותו, הוא כמו פצוע המדמם יום יום, בחברה" " מדינת ישראל - היחידה בעולם, לעולם תתקיים על הרוח שבה, על האהבה שבה, אם יהיה לנו העוז והכח לאהוב אחד את השני אף אחד לא יוכל לנו. מסירות נפש עבור האחר" "יש כאן במדינה פצועים מדממים בשטח, יום יום, הם לא יכולים לעשות דבר בעצמם, כלום (נכים\ משותקים מאה אחוז). הגוף שלהם כמו כלא, נפש כלואה בגוף, שלא יכולה להפעיל את הגוף. הם שבויים (גם) בידנו. בידנו לעזור להם, או להניח להם בכילאם" "צריך לתת, צריך להתנדב, בכל תקופה בחיים" "מי שמתעלם מהחלש לא ראוי להיקרא בן אדם" "יש משפחות שמתביישות שיש להם ילד פגוע. גם להם צריך לעזור" "(מתוך דברים שאמר לראש הממשלה, בנימין נתניהו:) יוני, אחיך, נתן מחייו עבור 105 יהוהדים, שהיו שבוע בני ערובה. יש ילדים שהם "בני ערובה" של החברה, משך שנים מחייהם, משך כל חייהם... הם לא עשו רע לאיש. כדי להציל אותם לא צריך לוחמים, צריך לב גדול, אומץ לב, חירוף נפש למען האחר. אסור להשאיר פצועים בשטח! "למה לאהוב אותם (את האנשים הפגועים) ? מי הם? הם לא יגיעו לכלום בחיים! למה? כי כולנו כאלה! כולנו בני חלוף. כולנו עלולים להגיע למצב של תלות מוחלטת באחר. הם לא שונים מאיתנו!" (מתוך שיחה שנתן אלמוג ביב"ע לפיד תורת נחום, מודיעין, בחודש אדר התשע"ו. השיחה בנושא התנדבות ונתינה, ועל "עלה נגב נחלת ערן". סוכם על ידי אחד המורים שהיה במקום)

קישורים חיצונייםעריכה