יונתן נתניהו
חלל צה"ל, מפקד סיירת מטכ"ל ובעל עיטור המופת
(הופנה מהדף יוני נתניהו)
יונתן "יוני" נתניהו (13 במרץ 1946 - 4 ביולי 1976), שירת בצנחנים והיה מפקד סיירת מטכ"ל. נפל במבצע אנטבה. לאחר מותו התפרסמו מכתביו בספר "מכתבי יוני".
מדבריו
עריכה- "האנשים מדברים על מכוניות ובנות. החיים מסתובבים על נושא אחד- מין, ואני מאמין, שלפרויד היתה כאן קרקע עשירה לזרוע ולקצור את פירותיו. לאט לאט אני מתחיל להשתכנע, שאני חי בקרב קופים ולא בני אדם." -מכתב שכתב ב-20 במאי 1963.
- "אני חייב להרגיש, שלא רק ברגע מותי אוכל להגיש דו"ח על התקופה שחייתי, אלא דקה ודקה מחיי אהיה מוכן להתייצב בפני עצמי ולומר – כך וכך עשיתי." -מתוך מכתב שכתב ב-23 במאי 1963.
- "אין חקר ואין קץ להבנת האדם. אני חי ברגע זה. אני מת ברגע אחר. היש הבדל בין שני המושגים? האין זה היינו אך? ולעיתים טוב למות מלחיות. ולעיתים טוב שלא להרגיש מלכאוב. ולעיתים... לעיתים גם טוב להרגיש מטרה במעשיך. להרגיש שאינך נמצא במצב של אזלת־יד, שאתה חזק, שאתה גדול וכביר. לעיתים טוב להאמין, שהאדם הוא ענק, שהוא כח שאין דבר העומד בפניו." ~ מתוך מכתב שכתב ב־21 באפריל 1963.
- "אני רואה בצער ובכעס רב כיצד בחלק של הציבור עדיין קיימת התקווה להגיע להסדרי שלום עם הערבים. ההיגיון אומר להם שהערבים לא שינו את מגמתם הבסיסית – השמדת המדינה. אבל האשליה העצמית, ההונאה העצמית, שהייתה תמיד בעוכרי היהודים, פועלת שוב. הרי זה אסוננו הגדול. רוצים להאמין - ומאמינים, רוצים שלא לראות - ועוצמים עיניים. רוצים שלא ללמוד מהיסטוריה בת אלפי שנים - ומסלפים אותה. רוצים להקריב קורבן - ואכן מקריבים." ~ מתוך מכתב שכתב ב־17 בנובמבר 1973, בתום מלחמת יום הכיפורים
- "כל פעם שקורה משהו בגבול, מתמתח כל הצבא כמו קפיץ, ואחר־כך חוזר למצבו הקודם – מצב מנוחה מתוח."
- "אין כמו הצבא שלנו! אין! זהו צבא שכולו שוחר שלום, ואינו שואף למלחמה כלל; אך כשהוא צריך להילחם אין כוח שיעמוד בפניו."
- "גייסו אותנו, כמו את כל שאר הצנחנים, לפני ימים מספר. מצאתי פה את הבחורים הטובים ביותר בעולם. אחד־אחד לוחמים! אחד־אחד רעים וחברים! איזו שמחה בפגישה עם חברים לנשק." ~ על הגיוס למילואים במלחמת ששת הימים
- "זהו, נגמר קרב. אני בריא ושלם. עזבנו את מרחבי החול מלאי גופות המתים, השריפות והעשן, ושוב אנו בארצנו שלנו. אני אכול דאגה לשלומך. אולי בעוד ימים מספר, כשהכול ייגמר, ונוכל להיות שוב יחד, אולי נחייך. כעת זה קצת קשה. כשמחייכים, משהו בפנים כואב. הלילה, ואולי מחר או מחרתיים, שוב נירה ושוב ימותו וייפצעו. אני אהיה בסדר – אבל חבל לי על האחרים." ~ מתוך מכתב לאשתו לאחר קרב אום כתף, בו השתתף במלחמת ששת הימים
- "נכנסה בי מין עצבות שאינה מרפה ממני. [...] נדמה לי, שכולנו יצאנו פצועים, שונים, רגישים יותר, 'אכפתיים' יותר, והרבה יותר זקנים. [...] איני יודע אם הרגשה זו היא כאותה שבאה מחמת הגיל. אך זוהי זקנה, בכל אופן – זקנה מיוחדת של צעירים." ~ לאחר מלחמת ששת הימים
- "חיות מוזרות הן בני־האדם. אני מנבא לנו עתיד מזהיר בתור חלקיקים מכוערים מרחפים בחלל לאחר הפצצה הגדולה שבוא תבוא."
- "מה מצער, שאיננו יכולים להשיג שלום! הרי רק בזה רוצים כולנו, בסופו של דבר. פשוט, אין לנו עם מי לדבר."
- "הפער בין חיינו היום־יומיים וחיינו המדיניים הוא מדהים. אנו עומדים בפני שורה של מלחמות (שאמנם ננצח בהן), אבל מתעסקים בחוקי דת בכנסת, בשביתות תעופה, בקנית בדים ורהיטים ישנים וב'מתי נתחתן'. אולי טוב שכך הדבר, אבל יש בזה משהו מגוחך ופטתי, יש בזה גם משהו מפרורי הנצח האנושי." ~ מכתב לברוריה, מאי 1975.
- "אחד מן הגופים היחידים במדינה שהוא פועל ביעילות [...] הוא, כמובן, צה"ל. אמנם זהו צבא של כל העם, אך הצרה היא שבני עמנו מסתכלים בצבא כבתינוק, שיש להתפעל ממנו ולהתפאר בו, אך לא כבגוף, שמסוגל לשמש דוגמה למעשיהם."
- "אני מאד רוצה בשלום; הרי אין זה אהוד עליי לחיות על החרב – חיים, שפירושם להרוג ולנסות שלא להיהרג. [...] אך אני פסימי לגבי האפשרות של שלום תמידי בין הערבים ובינינו."
- "כמה חזקה האומה וכמה גדולה היא ברגעי משבר. קשה לתאר איך נקפצות האצבעות לאגרוף פלדה בימי פרעות. [...] מפליא עד כמה הצלחנו ביצירת עובדה זו, שהעם כולו צבא." ~ על מלחמת יום הכיפורים
- "אין לי ספק ביכולתנו ובכוחנו וברצוננו להישאר כאן במשך זמן רב כל־כך עד שנהפך לעובדה מוגמרת. גם אין לי ספק, שלערבים אין ולא תהיה היכולת להזיז אותנו אפילו שעל. אבל יש לי ספק בנכונותו של העם להמשיך להקריב קרבנות לטווח ארוך."
- "אני מעדיף לחיות כאן תוך לחימה מתמשכת מלהיות חלק מן העם היהודי הנודד. כל מקרה של התפשרות יגרום לקרוב הקץ. כיוון שאין לי כוונות לספר לנכדים שלי על מדינת־היהודים במאה העשרים כעל אפיזודה חולפת וקצרה באלפי שנות נדודים, אני מתכונן להיאחז כאן בכוח רב."
- "אנו נתקעים בתווך; מצד אחד, רוצים בשינוי, ומצד שני, אין מוצאים את הגוף, שיוכל להביאו." ~ על האווירה הפוליטית לאחר מלחמת יום הכיפורים
- "אני מאמין, שבכל דור התרפקו אנשים על העבר. זה לא משום שהעבר היה יותר שליו, יותר רגוע, אלא מפני שהזמן משכיח מאורעות ומרשה לנו לראות אותם דרך משקפים צהובים, וכך הכול נראה צהוב ולא מכאיב לעיניים."
- "אהבה אמיתית אינה נגמרת, היא תמיד נשארת – ים. רוגע או סוער – גלי או גבה־גלי, רוגש או מתחמם בשמש – אבל תמיד היא ים."
- "אנו נעים בקצב מטורף בתוך הזמן, ונדמה לנו שהזמן הוא שבורח מאתנו. מפליא אותי ממד הזמן בהתייחסותו לתכלית החיים."
- "אולי אינך מבין עד הסוף את החשיבות של עשיית הנוכחי באופן הטוב ביותר." ~ מתוך מכתב לאחיו בנימין נתניהו
- "חשבתי פעם שקצין יכול לנוח יותר מחייל, וטעיתי טעות חמורה. באימונים אני נמצא עמהם כל רגע מאותם הרגעים הארוכים. במשך כל הזמן אני נתון במתח עבודה מתמיד. נטל של דאגות ואחריות עד למעל הראש נותנים את רישומם, ואני מרגיש את כל עולו של הפיקוד על צווארי." ~ מתוך "מכתבי יוני"
- "ברביעי בינואר מסיימים החיילים שלי את קורס המ"כים ומקבלים דרגת רב־טוראי. עברתי עמהם דרך ארוכה מאוד. נראה, שהיא נמשכה על פני יובלות. ואולי כל הדברים שעברנו במשך הזמן הזה באמת האריכו את השנה וגרמו לכך, שתראה כמעט אין- סופית." ~ מתוך "מכתבי יוני"
- "יומי מתחיל בין שלוש לארבע לפנות בוקר ונגמר כמעט באותה שעה למחרת. בעוד חודש אני חוזר ליחידה הקודמת שלי. אתם הרי יודעים שבחודשים האחרונים כיהנתי בתפקיד מ"פ באחת הסיירות של צה"ל. " ~ מתוך "מכתבי יוני"
- "אני כבר זמן מה מפקד מחלקה בצנחנים, ואומר לכם רק זאת- מעודי, בכל תקופת שירותי הצבאי, לא חשתי סיפוק רב כל כך מן השהיה בצבא, וגם לא הפקתי כל כך הרבה ממנה כפי שהפקתי בשבועות האחרונים. " ~ מתוך "מכתבי יוני", עמוד 113
- "שמור על עצמך. אני תמיד אומר את זה, וכל מה שאני מתכוון לו הן המילים הפרוזאיות 'אימון הפרט'. ראיתי כל כך הרבה חברים, שנפגעו רק מפני שעשו שטויות, הרימו את הראש קצת יותר מדי, וכדומה. זה חשוב מאוד־מאוד, אבל כל הזמן נוטים לזלזל בזה. תמיד אומרים שבקרב, כשיורים עליך, תעשה את אימון הפרט כמו שצריך. מסתבר, שזה בכלל לא כך. אפילו להיפך. או שלגמרי מפחדים ואריות נהפכים לציפורים, או שעושים שטויות נוראות. מעטים נשארים באמת 'Cool'. כל הפרינציפ הוא 'To keep cool'." ~ מתוך מכתב לאחיו בנימין נתניהו שהיה בטירונות צנחנים
- "שלוף!" ~ פקודתו לחיסול השומר האוגנדי, בטרם שלפו הוא ופקודו אקדחים וירו בו מן המרצדס בדרך לשחרור החטופים באנטבה. מתוך הספר "מבצע כדור הרעם" מאת ד"ר אביגדור שחן.
- "קדימה, מוקי! קדימה, בצר!" ~ פקודתו האחרונה לזירוז הכוח פורץ, שאותו הוביל מוקי בצר, בטרם נהרג במבצע אנטבה. מתוך הספר "מבצע כדור הרעם" מאת ד"ר אביגדור שחן.
- "כשאתה הורג אותם, תהרוג אותם בבודדת. זה הרבה יותר מכוון – כמו שלימדתי אותך – אל תעשה את זה בצרורות. תמשיך ככה." ~ לשי אביטל, מפקד צוות בסיירת מטכ"ל, בעת הקרב עם הקומנדו הסורי במלחמת יום הכיפורים. מתוך הספר "הקרב האחרון של יוני" מאת עידו נתניהו.
- "הוכח בבירור פעם נוספת שכוח שלנו שלוחם על- פי כל הכללים הפשוטים מנצח... יש להקפיד בכל מקרה על רתקים רציניים לפני כל תנועה בשטח... באופן ברור מושג שלב ההכרעה כשהאויב נכנס למצב נפשי תבוסתני. שלב השבירה מתממש כשבאויב נכנסת אימת המוות. פחד זה משתק אנשים לחלוטין... עד שלא מושגת תוצאה זאת, ימשיך האויב לשקול את מעשיו ולהוות יריב מסוכן." ~ דו"ח שכתב על הקרב עם הקומנדו הסורי במלחמת יום הכיפורים. מתוך הספר "הקרב האחרון של יוני" מאת עידו נתניהו, הוצאת "מעריב", 1991, עמוד 117.
- "במלחמת ההתשה לפני 13 חודש, קיבלתי את הפיקוד על הגדוד. הגדוד היה בתחילת התהוותו. 4 חודשים קודם לכן לא היה קיים, ותוך כדי מלחמת הפגזים והירי התחיל להיווצר השלד. גדוד אינו נוצר ביום אחד ולא על ידי אדם אחד. גדוד הוא סך כל של מאות החיילים המרכיבים אותו, ומידת נכונותם, דבקותם במשימה, האימונים השיטתיים, ההכרה בסדר עדיפויות נכון של התפקידים שיש למלאם, העקשנות במילוי אותם התפקידים ומעל הכול ההכרה בייעודנו כחיילי צה"ל ובחשיבות עמידתנו, אלה הגורמים המייחדים יחידה – כאן מול שונאים רבים כל כך – אחת מהשנייה." ~ מתוך נאום שנשא בטקס הפרידה מאנשי גדוד 71, גדוד הטנקים עליו פיקד ([1])
- "הספקנו בזמן הקצר מאז המלחמה לעשות הרבה. במפעל בניית הגדוד השתתפתם כולכם, ויצרתם יש מאין, אבל אין זה סוף הדרך אלא רק ראשיתה. בנינו את השלד והוא איתן, עליו צריכים אתם עכשיו לבסס את המבנה כולו והמלאכה מרובה. הנחת היסוד בעבודתנו הייתה גם משימתו העיקרית של הגדוד, והיא להתכונן למלחמה בצורה הטובה ביותר, על מנת לעמוד ביום הדין, כשיגיע, שקטים, ובידיעה שעשינו כל שביכולתנו בזמן שהיה לנו." ~ מתוך נאום שנשא בטקס הפרידה מאנשי גדוד 71, גדוד הטנקים עליו פיקד ([2])
- "אני מאמין במספר דברים שהם לדעתי הכרחיים להחזקת מסגרת (ולא משנה מה גודלה), ואותם אני רוצה להשאיר לכם: 1. אני מאמין בראש ובראשונה בשכל ישר שצריך להנחות כל פעולה שלנו. 2. אני מאמין גם באחריות מפקדים. מפקד טוב הוא מפקד המרגיש תחושת אחריות מלאה לגבי כל דבר הקשור (ולו בעקיפין) במסגרת עליה הוא מפקד. 3. אני מאמין שאין להעביר את הכדור למישהו אחר, אלא לעצור אותו כאן – אצלנו. 4. אני מאמין בירידה לפרטי פרטים. כל מי שלא יעשה זאת וינסה לחסוך מעצמו עבודה – סופו שיחטא למטרה העיקרית – הכנת היחידה למלחמה. 5. אני מאמין שאין פשרות עם תוצאות. בל נתפשר בגדוד לעולם עם תוצאה שאינה הטובה ביותר האפשרית. (וגם אותה יש לשכלל ולשפר.) 6. אני מאמין שהסכנה בחיי יחידה היא היתפסות לשביעות רצון עצמית. הייתי רוצה שאנשי הגדוד יסתובבו תמיד קצת מודאגים – שמא יש דבר נוסף שיכולנו להספיק, שיכולנו לשפר ולא עשינו. 7. אני מאמין שכל מאמצי הגדוד חייבים להשתעבד למטרה העיקרית- ניצחון במלחמה. ולכן אל לנו להתבלבל בין סידרי עדיפויות שונים. 8. אני מאמין באמונה שלמה ביכולתנו לבצע כל משימה צבאית שתוטל עלינו, ואני מאמין בכם – בגדוד. 9. אני מאמין בישראל ובתחושת האחריות הכללית שצריכה ללוות כל אדם הלוחם על גורל מולדתו." ~ מתוך נאום שנשא בטקס הפרידה מאנשי גדוד 71, גדוד הטנקים עליו פיקד ([3])
- "במשך הזמן של למעלה משנה בו פיקדתי על הגדוד, ראיתי אתכם צומחים ומתבגרים, ראיתי בשמחה התהוות של שלד בריא, של אנשי קבע בגדוד – נגדים וקצינים, ראיתי את הגדוד מתקדם משבוע לשבוע ולא קופא על שמריו. ראיתי אתכם חיילים ומפקדים משיגים תוצאות טובות ותמיד חוטרים הלאה. אני סמוך ובטוח שתמשיכו לכיוון שהלכנו בו ושרק תוסיפו ותשתפרו. אני עוזב בהרגשה שעדיין יש הרבה לעשות, ואני מודה שקשה לי לעזוב, אבל אני גם יודע שאני משאיר את הגדוד בידיים טובות, היודעות מה צריך לעשות ואיך צריך לבצע זאת. כמו כן, דעו שאני מאמין בכם לוחמי ומפקדי הגדוד. עם גדוד כזה אפשר לצאת לקרב בלב שקט. ולסיום, אני מודה לכם על ההנאה והזכות שהייתה לי בפיקוד עליכם בחודשים הארוכים שעבדנו יחד." ~ מתוך נאום שנשא בטקס הפרידה מאנשי גדוד 71, גדוד הטנקים עליו פיקד ([4])
- "אם אתה תהיה מפקד, אל תעשה כך." ~ לחייל שלו במחלקתו בגדוד 890, לאחר שהלה העיר לו על שאכל יותר מחייליו. מתוך הספר "הקרב האחרון של יוני" מאת עידו נתניהו.
- "אתה זוכר? אני מקווה שאתה לא אוכל את האוכל של החיילים שלך." ~ לאותו חייל שלו במחלקה בגדוד 890, לאחר שהלה נעשה מפקד בעצמו. מתוך הספר "הקרב האחרון של יוני" מאת עידו נתניהו.
- "...את יודעת, אמרתי לך פעם, שאני עוזר לבחורים בריצות ובמסעות. אבל בעצם אני לא אוהב את זה. לגבי זה בסיס בלתי־צודק של תגמולים. אבל אני לא יכול לראות שמישהו מתאמץ ונופל, ולא להרים אותו – לא כשהוא מתאמץ. אם אינו מתאמץ, הרי שאינו ראוי לעזרה." ~ מתוך מכתב שכתב לחברה, מתוך הספר "טיסה 139" מאת ישעיהו בן פורת איתן הבר וזאב שיף
- "סיפרתי לך בהזדמנות שהתקופה שהיתה אולי המופלאה בחיי (כך אני זוכר אותה) הייתה תקופת ילדותי – כשגרתי בתלפיות ושוטטתי בשדות עם כלניות וחצבים ופרות- משה- רבנו, עם חורשה עתיקה ובית- כנסת מט לנפול, ועם אושר פנימי ללא קץ ועיניים פקוחות לאמין בכל, עם אמונה שהכל שלם. היו עוד תקופות נפלאות, מסעירות, אינטנסיביות וקסומות בחיי. המלחמה, למשל, או התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים כששכבתי בבית־החולים, או הקיץ האחרון של 73' כשלמדתי בארצות הברית, או מעברי גבול ומיבצעים למיניהם."
- "הייתי בכפר הערבי סמוע, כעשרה ק"מ בשטח ירדן. פלוגה שלי היתה אחת מארבע, שביצעו את החדירה. היה מאלף מאוד. נראה, שיש יש אנשים שתחת אש הם מאבדים את חוש המציאות ואינם יודעים מה הם עושים בכל רגע, ולעומתם כאלה שלא הרגישו בשום שינוי. כך הרגשתי, על כל פנים, אני. אותה מידת ריכוז, אותו חוש שיפוט, אותה תחושת־מציאות וכמעט אותה מידת מתח, שבה אני שרוי בדרך־כלל מדי יום. נפגעים כמעט לא היו לנו, חוץ מהרוג אחד, אם כי כמה קצינים נפצעו – ביניהם (ודאי תצטערו לשמוע) מ. (בנו של ידידכם, סיירתם עמו בצפון), שקיבל כדור בחזה – כנראה, כתוצאה מחוסר זהירות מצידו, שכן חשף את עצמו יותר מדי ולא תפס מחסות, כפי שצריך היה לעשות בזמן טיהור הכפר."
נאמר עליו
עריכה- "היינו אמורים לתקוף בית של מחבלים. באנו לשם במשך ארבעה או חמישה לילות, אבל לא קיבלנו אישור לתקוף. לילה אחד הלכנו דרך ארוכה לבית. כעשרים ק"מ דרך ההרים... בלילה האחרון פתאום גילה אותנו השומר בחוץ. אנחנו קפאנו במקום. יוני, שהבין שאנחנו צריכים להיכנס לפעולה מיד, קפץ מעל גדר האבנים, עמד בפתח והתחיל לירות... יוני לא היה שבע רצון מביצוע ההתקפה, למרות שזה היה הקרב הראשון שלנו. רק שניים מתוך חמשת המחבלים נהרגו, האחרים נמלטו... יוני היה שקט מאוד באותו לילה, מכונס בתוך עצמו. הרגשנו שהוא לא מרוצה, שהדברים לא פעלו כמו שצריך. לא דיברנו על כך הרבה – היה ברור מה קרה כאן." ~ חייל ששירת תחת פיקודו של יוני, בעת שזה שימש כמפקד פלוגה בסיירת חרוב. מתוך הספר "הקרב האחרון של יוני", מאת אחיו, עדו נתניהו, הוצאת "מעריב, 1991, עמוד 118.
- "הייתי בכוח של יוני נתניהו וישר נכנסנו למלחמה בנפח ברמת הגולן. באחד הימים הראשונים, בארבע לפנות בוקר, נחתו שלושה מסוקים סורים עם חיילי קומנדו מאות מטרים מנפח. הקפיצו אותנו לקרב פנים אל פנים מטווח אפס. [...] יוני היה מדהים. גיבור. אני לא אשכח תמונה שהוא עומד על סלע, חשוף, נותן הוראות. בתור חיילון צעיר הייתה לי הרגשה שהבחור הזה הוא בן אלמוות, אחד שאתה יורה עליו וכלום לא קורה לו." ~ בכיר השב"כ מוסא צברי על חוויותיו ממלחמת יום הכיפורים, בראיון ב"מעריב", 16 בספטמבר 2005
- "קיבלנו ידיעה שלמעשה אנחנו הכוח האחרון המגן על המקום... פתאום נפתחה עלינו אש חזקה... הם תפסו אותנו בצורה הנוחה ביותר בשבילם... אנחנו גלויים בשטח... פחדתי מאוד. מה שראיתי אז היה תמונה שאזכור כל חיי; פתאום ראיתי את יוני מתרומם בשקט גמור, כאילו לא התחולל שם דבר. בתנועות־ידיים לסמן לאנשים שיקומו אתו... הוא התחיל להתקדם כאילו שיחק בתרגיל־אש. הוא הלך זקוף, חילק פקודות לימין ולשמאל. אני זוכר את המחשבה שלי אז כחייל שלו: לכל הרוחות, אם הוא עושה את זה – אז אני לא מוותר! קמתי והתחלתי להילחם." ~ האלוף שי אביטל, אז קצין צעיר בסיירת מטכ"ל, מתאר את הקרב בין חיילי הסיירת, תחת פיקודו של יוני לקומנדו הסורי, בקרבת מחנה נפח, במלחמת יום הכיפורים
- "נהרגו ארבעה בחורים, ובטנק שלי התותחן הנרי וידל, ז"ל, נהרג. נשארנו בשטח למעשה שני אנשים – אני, פצוע, ליד הטנק, מטושטש, לא שולט במצב, ונהג הטנק טוראי צביקה רוזנצוייג, והוא זה שיוצר קשר באלחוט עם החטיבה ומודיע למפקד חטיבה 7, ליאנוש בן-גל, שהמג"ד בחיים. וכשאני קצת יותר התאוששתי גם אני דיברתי, ויאנוש אמר לי: אל תדאג, אחיך יוציא אותך. יוני נע על הנתיב הזה, ראה את העקבות של הטנקים, הגיע עם הכוח שלו, של שני הנגמ"שים, אליי, והניחו אותי על האלונקה, ואני אמרתי כמה משפטים, כי זיהיתי את יוני: תיזהרו! יורים! דברים כאלה. ויוני אמר לי: יוסי, עכשיו שכב בשקט. אני המפקד פה." ~ האלוף יוסי בן חנן, מפקד גדוד השריון במלחמת יום הכיפורים, על חילוצו במלחמה בידי יוני
- "הוא הלך בראש, הוא נפל ראשון." ~ אל"מ מוקי בצר, סגנו של יוני במבצע, מתאר מדוע נהרג יוני במבצע אנטבה
- "ראיתי את הגופה של יוני מונחת במטוס, עטופה באחת משמיכות האלומיניום האיומות הללו של הרופאים, ראיתי את בני־הערובה שהיו בפנים, והם היו המומים לגמרי – בקושי צלם־אנוש, מדוכאים. ומה שהכה אותי אז הייתה איזושהי תחושה – שהיא, לאיש צבא כמוני, חסרת כל היגיון – תחושה, שאם יוני נהרג, אז כל העניין לא היה שווה את זה..." ~ האלוף מתן וילנאי, מפקד כוחות הצנחנים במבצע אנטבה, על חברו שנהרג.
- "אני תמיד מספר על יוני. הוא גדל בשכונת רחביה על גבול קטמון ולמדנו יחד באותו בית ספר. הוא היה צעיר ממני בשנתיים, ושירת בצבא באותם מקומות שבהם אני שירתתי. באותו גדוד צנחנים. יום אחד הוא בא אליי הביתה אחרי שחזר מתקופת לימודים, ואמר לי: 'מתן, אני חוזר לקבע. דן שומרון (שהיה המג"ד) הציע לי להיות מ"פ בגדוד'." ~ האלוף מתן וילנאי, מפקד כוחות הצנחנים במבצע אנטבה, על חברו שנהרג (ראיון)
- "יוני אמר למוטה שיש לו כל התחושה, שאם אכן החטופים יימצאו שם, אז אנחנו – היחידה – בטכניקה, בהרכבים שיש לנו – [הדבר] יעבור בהצלחה, ליוני הייתה עמדה די טבעית, אבל מבוססת, שהמבצע הוא בר־ביצוע. בסיכומו של דבר, יוני אמר לו: 'זה ניתן לביצוע.' ראיתי את התגובה של מוטה, ואני משוכנע שהמילים האלה [של יוני] נתנו את הביטחון לדרג הצבאי ולרמטכ"ל להמשיך [בהכנות למבצע], ולהשיג את האישור המדיני." ~ אל"מ מוקי בצר, סגנו של יוני במבצע, מתאר את המלצתו של יוני לבצע את הפעולה באנטבה
- "אני חושב שתשובתו [החיובית] של יוני נבעה קודם כל מן האמונה ומהצורך לבצע את חובתנו, ואחר־כך מתוך ביטחון בלוחמים... ובמידה לא מבוטלת ביכולתו להוביל ולהנהיג את האנשים." ~ רא"ל שאול מופז, שהיה ממפקדי הכוחות בסיירת מטכ"ל במבצע אנטבה, על הסיבות שבגללן המליץ יוני לצאת למבצע
- "היה אור אדמדם, ואני זוכר שראינו את הפנים שלו, הוא היה בלי כומתה, ובלי חגור ונשק... הוא דיבר עם כל האנשים, חייך אליהם, זרק כמה מילים של עידוד לכל אחד. זה היה כאילו נפרד מאתנו, כאילו ידע מה יקרה לו. הוא לא נתן פקודות מבצעיות לאנשים, אלא רק רצה להשרות עליהם ביטחון. אני זוכר שלצעיר ביותר בכוח שלנו – זה היה בוכריס – גם לחץ את היד... הוא התנהג [פחות כמפקד] ויותר כחבר... חשתי כאילו הוא מרגיש שמרגע זה העניינים – או חלק גדול מהם, לפחות – עוברים לידיהם של החיילים... הוא היה די משופשף [בקרבות] ואילו חלק גדול מהחיילים שם לא היו מנוסים כלל, או היו מנוסים הרבה פחות ממנו. ואני זוכר אותו עובר, קצת מתבדח, מנהל מעין שיחה, ומשחרר את האנשים לפני הפעולה." ~ שלמה, חייל בסיירת מטכ"ל, מספר כיצד עודד יוני את לוחמיו בטרם נחיתת המטוס הראשון באנטבה, רגעים לפני תחילת הפעולה
- "רס"ן יהונתן נתניהו פיקד על כוח מיחידה שצורפה לכוחות השריון של חטיבת שריון. לחם עם כוחות הטנקים ביום ובלילה ויצא לפשיטות ולמארבים, כשיחידות-השריון עסקו בהתארגנות. ב-8 אוק' 1973 השמיד עם יחידתו כוח-קומנדו סורי, שהונחת ממסוקים בעורף כוחותינו. משנפצע קצין בכיר בתל-שמס, התנדב רס"ן יהונתן נתניהו לעמוד בראש חולית-החילוץ, לאחר שניסיון-חילוץ קודם נכשל - ואף הצליח במשימה זו. באומץ-לבו, במהירות פעולתו ובדבקותו במשימה שימש מופת לחייליו. על מעשה זה הוענק לו : עיטור המופת." ~ עיטור המופת שהוענק ליוני נתניהו ([5])
- "המפקדים בגדוד של יוני עיינו במפות כפי שאבותיהם למדו גמרא. כל קו- גובה, וכל ערוץ נעלם נבדקו בשבע עיניים, פשט ודרש ופלפול, לגלות בהם קמט שאינו נראה, פנים שאינן ידועות, אפשרות שאינה מסומנת. אור היום נועד למפונקים; ללוחמים אלה- שדה הראייה והפעולה הוא הלילה. מזג- אוויר נאה אינו בן- ברית אמין; הגדוד יודע לפעול גם ביום סגריר, בים סוער, בסופת אוויר." ~ נשיא המדינה שמעון פרס על היחידה תחת פיקודו של יוני, מתוך ספרו "לך עם אנשים"
- "יוני היה חצי נכה, פצוע היד מששת הימים. אמרנו לו בשביל מה לך, אחרי מה שעשית בצנחנים, תבוא להיות מפקד צוות ביחידה, שזה בעצם כמו מ"כ. מפקד צוות ביחידה חי עם החיילים שלו באותם תנאים, רק שעליו יש את האחריות. זו קריעת תחת גדולה מאוד. חוץ מזה יוני היה נשוי. אבל הוא היה נחוש מאוד. צריך אופי מיוחד מאוד כדי לחזור אחורה ולעשות את מה שיוני עשה. לא כל אחד היה עובר את זה." ~ אל"מ מנחם דיגלי, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, על הצטרפותו של יוני ליחידה. מתוך הספר "סיירת מטכ"ל" מאת משה זונדר, הוצאת כתר, 2000, עמוד 124.
- "הוא היה המפקד הבכיר הראשון שלי, מפקד הפלוגה. מבחינתי, שהוא לא רק היה מפקד הוא גם היה מחנך. הוא העביד אותנו קשה. כשהיה צריך להיות נוקשה הוא היה נוקשה. הוא דרש מאיתנו הרבה. הוא לא היה מפקד קל. אבל יחד עם זה, למשל לפני יציאה למסע קשה של לפעמים שמונים קילומטר, עם משקל של חמש עשרה - עשרים קילו על הגב, יוני עובר מחייל לחייל ושואל כל אחד מה יש לו, ובשקט רוב החיילים רוב הזמן חזרו בחזרה לשורה. כלומר הוא שכנע אותם לא בפקודות אלא במילה טובה. ערב חנוכה אנחנו עייפים, ויוני ישב עם הפלוגה ערב שלם והסביר לנו על יהודה המכבי. הוא דיבר על ההיסטוריה של היהודים מלפני אלפיים שנה. הוא חיבר את המעשה שלהם למעשה שלנו בימים אלה. הוא גמר את ההרצאה והמשכנו לרוץ בשטח לתוך הלילה, עד שתיים־שלוש לפנות בוקר, וכמובן למחרת ישנו שלוש שעות והמשכנו את בשש בבוקר את האימונים." ~ אלוף במיל' שי אביטל שהיה חייל של נתניהו בסיירת מטכ"ל, מתוך הסרט "יוני נתניהו - הסיפור האמיתי" (סרט)
- "הייתי החייל הראשון שנחת על אדמת אנטבה. תפקידי היה לסמן את המסלול ולהשתלט על מגדל הפיקוח החדש. כעשרים וחמש דקות אחר כך יוני נתניהו כבר היה פצוע קשה, הרשקו סורין פצוע קשה ומאה וחמישה בני הערובה מוכי התימהון היו בדרך להרקולס מספר ארבע, מתערבבים עם חיילי סיירת גולני וכוח הרפואה המוטס. הייתי האחרון שעזב את אדמת אנטבה תוך כדי שאני מתבשר שיוני כבר אינו בין החיים. הבזקי זיכרון על השיחות האחרונות שלנו, על המבצע שביצענו בעומק סוריה באפריל 1974, כשאני מפקד כוח צנחנים והוא קצין שריון המצטרף אלינו למשימה מיוחדת – הידהדו בי. אחר כך קיבלתי עדכון על כך ששלושה מבני הערובה נהרגו, והרהורים על שבריריות החיים עטפו אותי מהמקום של עוצמת הנעורים המפעמת בתוכנו, על רקע המוכנות לסכן את עצמנו ואף להקריב את חיינו למען משהו גדול מאיתנו בהרבה." ~ האלוף דורון אלמוג על זיכרונותיו ממבצע יונתן ומיוני נתניהו (מקור)
- "אני חש את כאבכם ואת החלל הגדול שהשאירה דמותו הגדולה בלבבותיכם. נשאתי את עיני לעבר המפקד המהולל שנפל כשהוא מוביל את המפואר במבצעי צה"ל. הישראלי הצעיר שייך לגזע מיוחד של אנשים. 'קשה להסביר זאת, אך אפשר לחוש בכך', כתב יוני במכתביו. דבריו מעידים על תחושה של כמעט כל לוחם ומפקד באשר לעול והזכות הגלומים בחובה לעמוד על משמר העם והארץ. כמי שרואה את הלוחמים בשטח באפוד ובחגור, כמי שהביט בעיניהם וראה את הגזע המיוחד שעליו דיבר יוני אני יכול לומר לכם כי הלוחמים של היום מוכנים לכל אתגר ומשימה, הם מחויבים וחדורי שליחות לא פחות מיוני ובני דורו. לכל אורך חייו עמד יוני בראש, כמפקד, הוביל את כוחותיו, תמיד צעד לפני פקודיו וכך גם נפל." ~ רא"ל בני גנץ על סא"ל יוני נתניהו שנפל במבצע אנטבה (מקור)
- "הסתכלתי על הבחורים האלה, הם אכן נראו צעירים פנטסטיים, אבל רחוקים מלהיות פנטזיונרים. נפרדתי בין היתר מדן שומרון, שפיקד על המבצע, מיוני והלוחמים האחרים. בתוך המטוס לא עמד שום מתח. כאילו יוצאים להמראה רגילה. בשלוש לפנות בוקר שמעתי דפיקה בדלת. מוטה גור עמד בפתח חיוור כסיד: 'שמעון, יוני איננו. כדור פגע בו בגב ופילח את לבו' לא הצלחתי לעצור את דמעותיי. יוני היה עבורי נציג של החזק והיפה שבתוכנו." ~ נשיא המדינה שמעון פרס על סא"ל יוני נתניהו שנפל במבצע אנטבה (מקור)