דמדומי שחר

ספר מאת פרידריך ניטשה
דף הפתיחה של המהדורה הראשונה

דמדומי שחר (בגרמנית: Morgenröte) הוא ספר מאת פרידריך ניטשה משנת 1881.

כלליעריכה

  • "לנסות זה לדמיין."
  • אושר, יהיה מה שיהיה, מעניק אוויר, אור וחופש תנועה."
  • "יתעוררו וירגישו שחלום הוא אשר חלמה אוזנם."
  • "היוצר הגדול הוא ממליצם של הדברים הפשוטים."
  • "מה היא התרופה החזקה ביותר? – הניצחון."
  • "מן הראוי שנפחד מפני מי ששנא את עצמו, כי נהיה קורבן לזעמו ונקמתו. נדאג, איפה, לדרכים כיצד לפתותו לאהבת עצמו!"
  • "חדלתי להבין את עצמי! רק אתמול הכול עוד סער בי כל כך ויחד עם זאת כה חמים היה ורווי שמש ואין קצה לאור."
  • "חובותינו – הלא הן הזכויות שיש לאחרים עלינו."
  • "כמעט בקרב כל מפלגה קיימת קדרות מגוחכת אך לא בלתי מסוכנת: פגועים בה כל אלה, ששנים רבות היו לוחמים מסורים ומכובדים של השקפת המפלגה, והנה לפתע פתאום, באחד הימים, הם מבחינים שהשופר עבר לידיו של מי שחזק הוא מכולם. איכה ישאו את עובדת היאלמותם הכפויה? משום כך מתחילים הם להרעיש בקולי קולות ולפעמים הם משמיעים צלילים חדשים לגמרי."
  • "מרבית בני־אדם לוקחים דבר שהם יודעים עליו תחת חסותם, כאילו הידיעה מעניקה להם זכות בעלות. תחושת האני אינה יודעת גבול בתשוקת הקניין."
  • "בצאצאיהם של גאונים גדולים מבקיע עצמו הטירוף, בצאצאיהם של צדיקים גדולים – הטימטום: העיר אריסטו. הנתכוון בדבריו אלה לפתות את בני הסגולה לנישואין?"
  • "כאשר עמי אירופה השונים החלו למצוא עניין בגרמנים - וזה רע לא מזמן - המעשה התרחש מכוחה של השכלה, שאינה כיום עוד בידי הגרמנים, יתירה מזאת, הם התנערו ממנה בקנאות מוכת־סנוורים, כאילו הייתה זו מחלה: עם זאת, לא ידעו למצוא לה תחליף טוב יותר מאשר הטירוף הפוליטי והלאומי."
  • "אינני סבור ששופנהאואר צדק באמרו, שיתרונם היחיד של הגרמנים על פני עמים אחרים הוא בכך, שיש בקרבם יותר כופרים מאשר בקרב זולתם - אך זאת אדע: כשהגרמני נקלע למצב, בו הוא מסוגל לדברים גדולים, הוא מתעלה תמיד מעל למוסר! וכי ייתכן אחרת? כעת מן הדין שיעשה דבר חדש, דהיינו שיהא מצווה - על עצמו או על אחרים! אך הנה המוסר הגרמני לא לימדו לצוות! הכוח המצווה נשכח ממנו!."
  • "בעלי קנאה, אשר חוש ריחם דק, אינם מבקשים להכיר יפה את יריביהם, כי רוצים הם להמשיך ולראות עצמם עולים עליהם."
  • "נטולי־הפחד... אינם זקוקים לא לכיבודים ולא לגינונים; הם מפרסמים... את היושר, את המישרין בדיבור..., כאות היכר למפחיד המודע לעצמו."
  • "אמו של אודיסאוס ירדה שאולה בעוצמת יגון וגעגועים אל ילדה!"
  • "להתקשות לאט, לאט, כאבן חן – ולבסוף לשכב דומם, לחדוות לבו של הנצח."
  • "דבר זה מובע על ידי הבראהמינים בסיפור על המלך וויקוואמיטרה אשר מסיגופים של אלפי שנים שאב כוח רב כזה, עד כי נטל על עצמו לברוא שמיים חדשים."
  • "נעלמים מנגד עיניו כל אותם הקסמים הפעוטיים התרמיתיים, שבתוכם בדרך כלל שטים כל הדברים כאשר מביט בהן האדם הבריא."
  • "גם אנשי־רוח גדולים אין להם יותר מאשר מלוא כפם ניסיון – מעבר לתחום זה חשיבותם מיד נפסקת: וזו התחלת חללם האינסופי והריק והתחלת טיפשותם."
  • "הלא היטיבו לדעת שלא בשמיים שרויים היו, כי אם בתוך ענן!"
  • "מבט מבעד לשער המדע משפיע על רוחות לוהטים כמעשה כשף הכשפים."
  • "להט לבותינו המקודש לכל מה שאנושי הוא, גואה בלי־הרף, ועל כן אנו מביטים במה שסביבנו כמתרחק והולך כצל – אך מבטנו הקר הלא יעליב!"
  • "מה שונה הייתה ראייתם של היוונים את טבעם, באשר, כפי שהכרח הוא להודות, עינם עיוורת הייתה לגבי צבעי הכחול והירוק."
  • "תאוותיכם גדולות משכלכם ונביבות־לבבכם גדולה אף מתשוקותיכם - לבני־אדם שכמותכם העצה היעוצה היא באמת הרבה מאוד אורח־חיים נוצרי וקצת תורה שופנהאואריאנית כתוספת."
  • "את החנפנים הכלביים אין אתה צריך היום לחפש בקרבתם של מלכים - טעמם של הללו הוא כיום צבאי, והחנפן סולד מן הטעם הזה. אך בקרבתם של בנקאים ואמנים גדל אותו פרח עד עצם היום הזה."
  • "שונים היו בהערצתם, שונים בבוזם."
  • "הלא בשם אכזר לא־אנושי יכונה מי שיבקש משום כך לנקום בהם, בחולים. היו אמנם זמנים, שאכן כך נהגו."
  • "המלחמות הגדולות שבהווה הן פריו של החקר ההיסטורי."
  • "רע! רע! הדבר שחייבים להיטיב בהנמקתו, להתעקש בהוכחתו יותר מכל דבר אחר, הלא היא מרעית העין. כי רבים מדי נטולים עיניים הם מראותה. אלא שזה משעמם כל כך!"
  • "האוזן, אברו של הפחד, לא יכלה להיות כה מפותחת כפי שהיא, אלמלא פותחה בלילותיהם ובלילותיהם־למחצה של יערות ומערות אפלים על פי אורחות חייו של המפחד, משמע, במשך עידן התפתחותו הממושך ביותר של האדם עלי־אדמות: לאור היום אין האוזן נחוצה כל כך. ומכאן אופייה של המוזיקה[[ כאמנות של לילה ולילה־למחצה."
  • "מי שכפוי עליו לעמוד ברשותו של מושל, יהא עמו תמיד משהו, שבעזרתו יטיל פחד וירסן את השליט, כגון יושר או כנות או לשון רעה."
  • "כל העניינים המדיניים והכלליים אינם ראויים לכך שדווקא הרוחות המוכשרים ביותר ייאלצו ואף יותרו לעסוק בהם: בזבוז כזה של הרוח הוא באמת גרוע יותר מאשר כל מצב חירום."
  • "מן הראוי לסלק את מקבצי הנדבות, כי אתה מצטער בתתך ומצטער בחדלך מלתת להם."
  • "בארצותיהם של בני־אדם מרוסנים עוד מצויים לא מעט מפגרים ובלתי מרוסנים: כרגע הם מרבים להתרכז במחנות סוציאליסטיים יותר מאשר בכל מחנה אחר. אם נגיע פעם לכך, שהללו יחוללו חוקים, היה סמוך ובטוח, שבשרשרת ברזל ירותקו וינהיגו משמעת אימים: הם מכירים את עצמם! ונשוא ישאו בעול החוקים ההם במלוא התודעה, שהם עצמם מחוקקיהם - הרגשת העוצמה, ועוצמה זאת דווקא היא לגבם צעירה ומלהיבה די הצורך להיות מוכנים לכל סבל למענה."
  • "העמים מרובים כה רבות, מכיוון שתמיד הם מבקשים את הרמאי: דהיינו, יין שיעורר את חושיהם."
  • "להתנסות בחוויות פנימיות גדולות ולרגוע על גביהן ומעליהן, רגיעה של עין רוחנית - הוא הדבר העושה אנשי תרבות, המה המקנים לעם את רום־המעלה. בצרפת ובאיטליה היה זה מעשה ידיה של האצולה, בגרמניה, שעד כה מקומה של אצולתה היה מכל וכל בין עניי־הרוח (אולי לא לזמן רב עוד) המלאכה נעשתה על ידי הכמרים, המורים וצאצאיהם."
  • "מה קשה היה באתונה לדבר על כך, שתוכנו של הנאום יקרב את המאזינים לעניין מבלי שצורתו תידחם או שתמשוך את תשומת לבם מן העניין עצמו! מה קשה עוד כיום בצרפת לכתוב על דרך זו."
  • "מה רבים הגברים הנשואים, שניעורו עם בוקר אחד והואר להם שרעייתם הצעירה משעממת ומאמינה בהפכו־של דבר! ואין צורך לומר, נשים אלו, נדיבות הבשר ורפות הרוח."
  • "אישה זו יפה וחכמה: אהה, עד מה הייתה מחכימה אלמלא הייתה יפה."
  • "להשליך עצמו אל בין שורות האויבים, ייתכן וזה מסימניה של הפחדנות."
  • "האם קיים מצב רווי קדושה יותר מן ההריון? לעשות כל מעשה מתוך אמונה חרישית, שאיכשהו זה חייב להיות לטובתו של המתהווה בקרבנו! חייב לרומם את ערכו הנסתר, שאנו מהרהרים בו מתוך התרוממות־נפש! במצב זה אנו מרכינים ראש בפני דברים רבים מבלי שזה יצריך אילוף מכאיב! מחניקים מילה תקיפה, מגישים יד פיוסין: על הילד לגדול מתוך ניחותא ומן העידית. אנו נבעתים מפני חריפותנו וכל מעשה פתע: כאילו חוששים אנו שמא זו מזיגת טיפה של אסון לכוס חייו של היצור האלמוני ההוא האהוב עלינו מכל! הכל מצועף, מבשר, אין יודעים כלום איך זה מתרחש, מחכים ומתכוננים, אותה שעה שורר בנו רגש זך ומזכך של העדר־אחריות עמוק, כמעט כמה שמרגיש הצופה בטרם יעלה המסך - זה גדל, קרב אל סף האור: אין בידינו ולא כלום על מנת לקבוע לא את ערכו, לא את שעתו."

חיי האדםעריכה

  • "כל היכן שאנו מבינים, אנו נעשים אדיבים, מאושרים, מבריקים, וכל היכן שלמדנו די הצורך והתקנו לעצמנו עיניים ואוזניים, נפשנו מגלה יתר גמישות ויתר חן."
  • "אין לך דרך טובה יותר להשחית צעיר, מאשר ללמדו שיכבד את המסכים לדעותיו יותר מאשר את הנבדל מהן."
  • "לא די בכך שהוכחת דבר, אתה חייב גם לפתות אנשים לדבר ההוא או להעלותם אליו. על כן חייב איש הדעת ללמוד להגיד חכמתו: ולפעמים אף כך, שתישמע כדבר כסל."
  • "הנחש שאין בכוחו עוד להשיל את עורו – יאבד. וכמוהו אנשי הרוח שמונעים בעדם לשנות את דעתם; הם חדלים להיות אנשי־רוח."
  • "אדם המדבר הרבה ובמהירות, כבודו יורד בעינינו עד שפל המדרגה, מיד עם מגע ראשון וקצר ביותר, גם אם בתבונה ידבר – לא רק כמידת ההטרדה שהוא מטרידנו, כי אם עמוק מזה. כי אנו מנחשים, מה רבים כבר היו לפנינו אשר היה להם לטורח, ולחשבון־הנחת שהוא גורם אנו מוסיפים את אי־הכבוד שאנו זוקפים עליו למפרע."
  • "במרבית המקרים עדיין יפה נגד האהבה כוחה של התרופה הקיצונית: להשיב אהבה."
  • "ישנם בני־אדם, שכלל אינם רוצים שייראו אותם בדרך אחרת מאשר כמבצבצים מבעד לבני־אדם זולתם. ויש בכך מן החוכמה הרבה."
  • "האם לא לאכזר ייחשב אל אשר האמת עמו והוא יכול להתבונן בשלווה במין האנושי המתייסר איומות עליה?"
  • "לא לשכוח – ככל שנתעלה, ניראה קטנים יותר בעיני אלה שאינם יודעים לעוף."
  • תשוקות נעשות מרושעות ונוכלות, אם מסתכלים בהן ברשעות ונוכלות."
  • "לעשות דברים, שריחם רע ביותר, ואשר כמעט ואין מעיזים לדבר בהם, אלא שהם מועילים ונחוצים – גם זה בגדר מעשי גבורה. היוונים לא התביישו למנות עם עבודותיו הגדולות של הרקולס גם את ניקוייה של אורווה."
  • "מה יפים צלילם של מוזיקה גרועה וטעמים גרועים, בצאתך למלחמה על אויב!"
  • "או ממזלות יוקדי־ארגמן ושבילי־חלב מושלמים של היופי! היכן אתם, תוכני האידאל?"
  • "אם אתה שייקספיר, דייך שתימוג בתוך מראות חיים שאין כמותם ללהט תשוקות."
  • "מידה הומאנית היא במורה להזהיר את תלמידיו מפני עצמו."
  • "אתה נעשה רב אמן, כאשר בביצוע לא רק שאינך טועה, כי אם גם אינך מהסס."
  • "בני־אדם משקרים תכופות אין־ספור, אך לעולם אינם ממשיכים להרהר בזאת. ואינם מאמינים מכל וכל שאכן כן הוא."
  • "ההתהדרות איננה אלא הפחד מפני הופעה מקורית, משמע, העדר הגאווה, אך לאו דווקא העדר המקוריות."
  • "כל עיקרו של גילוי הוא פרי המקרה, אך למרביתם של בני האדם אין הוא נקרה."
  • "אדרבא, בכל שלב ושלב של ההתפתחות יש להשיג אושר מיוחד שאין דומה לו, ואין הוא לא גבוה ולא נמוך מזולתו, כי אם סגולתו המיוחדת של אותו שלב. התפתחות אינה שואפת לאושר, כי אם להתפתחות ולשום דבר זולתי זאת."
  • "עולם מופלא של יצורי דמיון, ואשר בכל זאת מצליח להעמיד פנים מפוכחים כל כך! ערפל זה של דעות ומורגלות, גדל וקיים כמעט באורח בלתי תלוי מהם, מבני האדם העטויים בו."
  • "כך נוצרות זכויות: דרגות עוצמה מוכרות ומובטחות."
  • "השאיפה להצטיינות נותנת עינה תמיד בזולת, ורוצה לדעת את הלך נפשו: אך שיתוף התחושה ושיתוף הידיעה, אשר יצר זה זקוק לשם סיפוקו, רחוקים הם מאוד מתום־לב, מטוב־לב ומשיתוף בצער. אדרבא, אנו רוצים לתפוס או לנחש את סבלו החיצוני או הפנימי שגרמנו לזולת, כיצד הוא מאבד את שלטונו על עצמו והוא נכנע לרושם שידינו או אף מבטנו בלבד עושים עליו."
  • "על מנת למדוד, עד מה אף הנבונים ביותר הם דקי־שכל או רפי־שכל מטבעם, מן הראוי לתת את הדעת על כך, כיצד הם תופסים וכיצד הם מביאים את דעות יריביהם: בכך מתגלית מידתו הטבעית של כל רוח – החכם המושלם מעלה בלא משים את יריבו לדרגת אידאל ומשחרר את טיעוניו מכל רבב ומקריות: ורק לאחר שיריבו נעשה על ידי כך לאל שנשקו מבריק, או אז הוא יוצא לקרב עמו."
  • "אשרי הניזון, כציפורים ההן, מידי אדם המפזר לפניהן פירורים ואינו בוחנן בקפידה ואינו בודקן למעלתן! לחיות כציפור ההיא, שהנה היא באה, מתעופפת ואיננה, וללא שם שתישאנו במקורה! כך לשבוע בסעודת הרבים, הן זו חדוות לבבי!"
  • "אל תשליך עצם של חיה לאש, וגם לכלב אל תשליכנה."
  • "בעלי אופי עירני אינם משקרים אלא שעה קלה: לאחר מכן הם עצמם מרומים, הם משוכנעים וישרים."

רגשותעריכה

  • "מצב הרוח הרגיל שלנו מותנה במצב הרוח שאנו יודעים לקיימו סביבנו."
  • "הפחדן אינו יודע מה פירושו של דבר להיות לבד: מאחורי כסאו ניצב תמיד אויב - אהה, מי יתן לנו שיימצא האחד שיוכל לספר לנו תולדותיו של הרגש ההוא אשר שמו בדידות!"
  • "אתה רוצה להיפרד מתאוותך? עשה זאת, אך ללא שנאה כלפיה! שאם לא כן, תאווה חדשה לך קנית."
  • "יש ועל הסטואיקאי יורדת קורת־רוח, בשעה שהוא מרגיש עצמו שרוי במיצרי הטקסים שקבע אותם לעצמו כאורח חייו, אותה שעה הוא מתענג על עצמו בבחינת שליט."
  • "אך בגדר הוודאי הוא שבכל הטיהורים האיטיים שהאדם עתיד לערוך, טיהורם של הרגשות הנעלים יהיה איטי ביותר.
  • "מן הראוי היה שלא להתיר לו לאיש להחליט דבר לגבי חייו מתוך מצב של התאהבות, ולקבוע את דמות החברה שלו לכל ימי חייו בעטייה של ריגשה בת יומרה: מן הראוי להתיר בפומבי את כל הנדרים שנדרו המאוהבים ולאסור על נישואיהם: - וזאת מכיוון שמן הדין לייחס חשיבות רבה יותר לאין שיעור לעניין הנישואין! כך, שבאלה הנסיבות, שעד כה הנישואין היו יוצאים לפועל, יש בדרך כלל למנוע את הוצאתם לפועל! וכי מרביתם של הנישואין אינה מזה הסוג, שאין עד שלישי רצוי בהם? והנה דווקא עד שלישי זה מעולם כמעט לא נפקד מקומו - הילד - והוא יותר מאשר עד בלבד, הוא השעיר לעזאזל!"

יחסים עם הזולתעריכה

  • "כשאין אנו חסים בלבנו על כבודם של בני־אדם כשם שאנו עושים זאת בפומבי, אנו בגדר אנשים בלתי ישרים."
  • "מה רב היתרון כשניתן לך לשוחח עם בני־אדם ואתה אלמוני! 'עד חצי צדקתנו' גוזלים מאיתנו האלים, כשהם נוטלים את אלמוניותנו ומעטרים אותנו פרסום."
  • "מי שמטבעו נוח כלפי הבריות, או חששני בפניהם, אך מלא אומץ כלפי הדברים, נרתע בפני הכרויות חדשות וקרובות מדי ומצמצם את הישנות: על מנת שאלמוניותו ואכזריותו יהיו באמת לבשר אחד."
  • "אלה שאינם מצליחים ליצור יחס של אמון לבבי, נאצל, מנסים לגלות טפח מטבעם האצילי על ידי עמידה של התאפקות וחומרה, ועל ידי שמץ זלזול במידת האמון: כאילו רגש האימון החזק שבהם מתבייש לחשוף עצמו."
  • "אם אתה מרגיש עצמך גדול ופורה במצב של בדידות, ההתחברות עם הבריות תצמצמך ותשוממך: ונהפוך הוא."
  • "הטעם שבמנהגי הכנסת האורחים הוא: לשתק את יסוד האיבה שבזר. כל היכן שאין חשים בו עוד, באיש הזר, בראש וראשונה את האויב, פוחתת מידת הכנסת האורחים; היא משגשגת כל עוד משגשגת הנחתה המרושעת."

חינוך עצמיעריכה

  • "ספר כגון זה אינו עניין לקריאה רצופה או להקראה, כי אם לדפדוף, ובייחוד, בשעת טיול ובשעת נסיעה, עליך לדעת לתקוע ראשך בו ולשוב ולהוציאו ולראות: אין המראה אשר סביבותיך כפי שהיה."
  • "אתם יודעי־האדם, לימדו נא לדעת עצמכם!"
  • "החינוך אינו אלא המשכה של ההולדה ולעיתים מעין יפוייה בדיעבד."
  • "לעולם אל תעצור או תאטום אוזניך בפני מה שעלול לעלות על הדעת נגד דעתך! נדר זה נדור לעצמך! ראשית יושרה של החשיבה היא. צא יום־יום למסע מלחמה אף נגד עצמך. ניצחון ומוצב שנכבש, אינם עוד עניינך שלך, כי אם של האמת – אך גם מפלתך אינה עוד עניינך שלך!"
  • "הגיגיו של שום הוגה אינם גורמים לי הנאה כהגיגי שלי עצמי: דבר זה, כמובן, אינו מעיד עדיין על ערכם."
  • "זו תוצאתו הגדולה של מין האדם שעד־כה, שאין אנו נזקקים עוד לפחד מתמיד מפני חיות טרף, מפני פראי־אדם, מפני אלים ומפני חלומותינו."
  • "בראש וראשונה וראשית כול: המעשים! דהיינו, התאמנות, התאמנות, התאמנות! 'האמונה' השייכת לכאן תופיע בדיעבד – אל תפקפקו בכך."
  • "אנו עדיין ממשיכים להוציא מסקנות ממשפטים שאנו רואים אותם כמוטעים, מתורות שאין אנו ממשיכים להאמין בהן – וזאת בעזרת רגשותינו."
  • "וכי לא חונכנו לצלול להרגשה נלהבת ולהימלט אל האפלה, דווקא כל היכן שמן הראוי היה שהשכל יהא מביט בבהירות וקרירות ככל האפשר? דהיינו, בכל העניינים הנעלים וחשובים יותר?"
  • "המסורת מייצגת את התנסויותיהם של בני־האדם שבעבר במה שנחשב למועיל או מזיק – אך הרגש כלפי המסורת (המוסריות) אינו מוסב כלל אל ההתנסויות ההן כשלעצמן, כי אם אל זקנותה, קדושתה של המסורת, ואל היותה מעבר לכל ויכוח. ובזאת פועל רגש זה נגד רכישת נסיונות חדשים ונגד תיקונם במסורת: משמע, המוסריות פועלת נגד התהוותן של מסורות חדשות וטובות יותר: היא מטמטמת."

מוסר, אשמה ועונשעריכה

  • "איך לפעול? לשם מה לפעול?"
  • "ישנה השתנות מתמדת ופעילות מתמדת בשדה המוסר."
  • "כל המעשים נובעים משיפוטים ערכיים."
  • "במידה שגובר טעמה של הסיבתיות, מצטמצמת מלכותה של המוסריות."
  • "תפיסת העניינים המוסריים היא כה מבולבלת בימינו, שלפלוני מנסים להוכיח את מוסרה של דרך בעזרת התועלתיות שבה, ולאלמוני סותרים אותו על ידי תועלתיות זו עצמה."
  • "האיש הנענש אינו זהה עוד עם זה שביצע את המעשה. הוא אינו עוד אלא השעיר לעזאזל."
  • "יש למחות מנשמתו את נקיפות־המצפון כִּמְחוֹת לכלוך ולרמוז לו איך יוכל לפצות, ואף למעלה מזה, על הנזק שאולי גרם לאדם באמצעות גמילת חסד עם אדם אחר ואולי אף עם הכלל."
  • "יש אדם המשמש לזולתו מצפון: והוא עניין חשוב במיוחד כשאותו הזולת חסר מצפון משלו."
  • "מי שהופך את הזולת לאליל, מנסה להצדיק את הדבר בעיני עצמו על ידי כך, שהוא מרומם אותו למעלת אידיאל; בזה המעשה הוא נעשה אמן למען ניקיון מצפונו. ואם יסבול, לא בשל אי־דעת יסבול, כי אם בהונותו את עצמו שכאילו אין הוא יודע - את מועקתם ואת עונגם הפנימיים של בני־אדם אשר כאלה - ועליהם נמנים כל יוקדי האהבה - לא תדלה בדליים רגילים."
  • "אין שום אדם מכיר עצמו אלא כמעט אך ורק על פי כוחות המגן וההתקף אשר בו."
  • "וכי מה כורח הוא לנו להשמיע בקול רם כל כך ובקנאות שכזאת, מה שהננו, מה שאנו רוצים איננו רוצים?"
  • "או אז לא תהיו זקוקים עוד כלל לאלוהיכם, וכל אותו החזיון של החטא הקדמון והגאולה יתחולל ויגיע לקיצו בקרבכם פנימה!"
  • "כמה קלה יותר תהיה הרגשת החיים הכללית אם נוסף על האמונה באשמה נשתחרר גם מיצר הנקמה הישן ואף נחשוב את ההליכה בדרך הנוצרית ונתינת ברכה לאויבינו וגמילת חסד עם מי שפגעו בנו לחוכמה יתרה מצד האנשים המאושרים! הבה נסלק את מושג החטא מהעולם – ותיכף ומיד נשלח בעקבותיו גם את מושג העונש."
  • "הטו שכם, הוי היודעים לעזור טוב, ועזרו לעשות את המעשה האחד הזה: לסלק מן העולם את המושג עונש, שגדל פרא וכיסה אותו! אין בנמצא עשב שוטה רע ממנו! לא זו בלבד ששתלוהו בין התוצאות של דרכי הפעולה שלנו – ועצם הדבר הזה, להבין סיבה ומסובב כסיבה ועונש, כמה נורא הוא ומנוגד לתבונה! – כי אם אף הגדילו לעשות ובאמצעות הפרשנות המחוכמת הנקלית הזאת של מושג העונש גזלו מהמקריות הצרופה של המתרחש את תומתה. ולא עוד אלא שהשתגעו עד כדי כך שדרשו לראות בקיום עצמו עונש, – דומה כאילו דמיונם הפרוע של סוהרים ותליינים הוא שהנחה עד כה את חינוכו של המין האנושי!"
  • "האדם האפיקטטי באמת אינו לפי טעמם של בני אדם־השואפים בימינו אל אידאל. זה המתח המתמיד שבאופיו, המבט ללא ליאות המופנה פנימה, זה ההסגר, זו הזהירות, זו ההסתייגות שבעינו אם יארע לה פעם לפנות חוצה; ואף זו השתיקה או הדיבר הקצר: סימני ההיכר של האמיצות המחמירה ביותר – וכי מה ערך לכל אלה בעיני האידאליסטים שלנו, שבראש וראשונה תאבי התפשטות הם! בנוסף על כל אלה, האדם האפיקטטי אינו פאנאטי, הוא שונא את הראוותנות וההתפארות של האידאליסטים שלנו: גאוותו, ותהא גדולה כאשר תהא, אינה באה להרוס אחרים, הוא מתיר מידה מסוימת של התקרבות מתונה ומונע עצמו מלקלקל לזולת את מצב רוחו – אכן, הוא גם יודע לחייך! הרבה מן ההומאניות העתיקה מצויה באידאל זה! אך היפה מכל זה, שאין בו שמץ מפחד אלוהים, וכי הוא מאמין באמונה שלמה בתבונה ואין הוא מסוג מטיפי המוסר. אפיקטטוס היה עבד: האדם האידאלי שלו הוא נטול מעמד והוא אפשרי בכל מעמד, אך בראש וראשונה יש לבקשו בהמון העמוק, הנמוך, בחזקת האיש השקט, המסתפק ברשות עצמו בתוך השעבוד הכללי, והוא עצמו מגן על עצמו מפני החוץ, וחי בלי הרף במצב של אמיצות עילאית."

על הנצרותעריכה

  • "מלבותיהם של הנוצרים הראשונים רחוקה מאוד הייתה המחשבה על עינויי נצח."
  • "עד מה ממעטת הנצרות לטפח את החוש ליושר ולצדק, ניתן לשער במידה סבירה על פי אופיים של כתבי מלומדיה."
  • "הסתכל בפני הנוצרים הגדולים! הלא הם פני יודעי־שנאה גדולים."
  • "יש בה, בנצרות, משהו מן המזרח ומן הנשי: זה מתגלה ברעיון: 'את אשר יאהב אלוהים – אותו ייסר', כי במזרח רואים בהענשה ובהסגר החמור המוטל עליהן בפני עולם, אותות לאהבה מצד בעליהן, והן באות בטרוניה כשאותות אלה נעדרים."
  • "הנצרות ביקשה לשחרר את בני־האדם מנטל התביעות המוסריות על ידי כך, שדימתה להראות להם דרך קצרה יותר אל השלמות."
  • "אכן, לאלו מדורי גיהנום הצליחה הנצרות להפוך את כדור הארץ ולו רק על ידי כך, שתקעה בכל מקום את הצלב כאות שהארץ היא המקום בו הצדיק מעונה עד מוות."
  • "התורה הייתה הצלב אשר הרגיש מסומר אליו."
  • "הנה, כן, הנהו, בוא, בואה השטן הטוב! בוא!"
  • "קיים מתח עצום וריווח עצום בין קנאה לידידות, בין בוז עצמי לגאווה: בזה הראשון חי היווני, בשני – הנוצרי."
  • "האם תבוא אלי קבר בבוא הדתות אל קיצן?"
  • "הנצרות מיצתה את האפשרויות כולן על מנת לסגור את המעגל, והוקיעה אף את הספק בלבד כמעשה חטא. מן הראוי שתהא מושלך לתוך האמונה ללא תבונה, כי על דרך הנס, ומעתה מוטל עליך לשחות בה כאילו באוקיינוס נהיר ביותר ובלתי מפוקפק: עצם ההצצה לעבר יבשת, עצם ההרהור, שמצא מציאותך לא נועדה למען שחייה בלבד, כל ניע־זיע קל ביותר של נפשנו האמפיבית – בגדר חטא הוא! מן הראוי לשים לב, שמתוך כך גם עצם הבאת המופת על האמונה וההרהור במוצאה, הם בחזקת חטא ואסורים. כל מה שנדרש הוא עיוורון וערפול החושים וזימרת־עד על גבי הגלים אשר התבונה טבעה בנבכם!"
  • "הכנסייה הנוצרית היא אנציקלופדיה של פולחנות והשקפות מני־קדם שמוצאם שונה, ומשום כך כה תצלח למיסיון: יכלה לבוא בעבר ויכולה לבוא היום לכל אשר תרצה, תמיד הייתה מוצאת ותמיד היא מוצאת משהו שהיא מסוגלת להסתגל אליו ואשר היא יכולה לאט־לאט לסגלו לרעיון שלה. לא היסוד הנוצרי בה הוא הטעם להתפשטותה של דת עולמית זו, כי אם היסוד האלילי־כל־עולמי שבמנהגיה; רעיונותיה המושרשים גם ביהדות גם בהלניות, השכילו מתחילתם להתעלות מעל הייחודים וההבדלים מהסוג הלאומי והגזעי, כמו על פני דעות קדומות. אתה ראשי להעריץ שוב ושוב את הכוח הזה, לאפשר להם ליסודות השונים ביותר להצטמח באילן האחד ההוא; אך אל נא תשכח גם מהתכונה הבזויה אשר בכוח זה – זו הגסות המדהימה וההסתפקות של האינטלקט שלה בימי הקמתה של הכנסייה, באשר מקבל היה באהבה כל מזון ומעכל ניגודים כאבני חצץ."
  • "בתחום המוסר הנצרות יודעת רק את הנס: השתנותם הפתאומית של כל משפטי הערך, הוויתור הפתאומי שאין־לבלמה לדברים ולאנשים חדשים. היא רואה בתופעה זו פעולת אלוהים ומכנה אותה בשם מעשה לידה מחודשת, היא מייחסת לה ערך יחיד שאין כיוצא בו."
  • "הנצרות, בעקבות בוזה לעולם הזה, הפכה את הבורות למידה טובה, למידת התום הנוצרי, אולי מפני שהתוצאה המצויה ביותר של תום זה היא, כמרומז, האשמה, רגש האשמה והייאוש, משמע מידה המביאה את האדם דרך הגיהנום לשמיים: או אז יוכלו להיפתח מבואותיה הקודרים של הישועה הנוצרית, או אז תתגשם בשורת התום המתחדש לאחר־מוות – המצאותיה היפות ביותר של הנצרות!"
  • "הנצרות בלעה לקרבה את מכלול רוחם של שוקקי־כניעה לאין־ספור, של כל הקנאים המעודנים והשוטים של השפלה וסגידה, וכך הפכה להיות מגסות כפרית – המתקשרת בדמיונך מיד למראה תמונתו העתיקה ביותר של השליח פטרוס – לדת עתירת־רוח מאוד, אשר אלפי קפלים, מחשבות־סתר ומחמקים בפניה; לימדה את האדם האירופי מזימה ועשאתו ערמומי לא במשמעות תיאולוגית בלבד."
  • "אם כמיהה כזאת לך ואתה נוצרי, תהא כוונתך להימוג בתוך האלוהים."
  • "הנוצרי חי חיי תקווה, מוצא נחמתו 'בעדנים אשר לא יתוארו', מוכן ומזומן לקבל מתנות, מצפה למיטב הישועות, ואף מקבלן, מידי האהבה והחסד האלוהיים ולא מידי עצמו: בעוד אשר אפיקטט איננו מקווה והמיטב שבו לא בא לו כמתנה – כי אם נמצא ברשותו והוא מחזיק בו בידו באומץ ומוכן להילחם עליו נגד כל העולם כולו, אם ירצה לגזלו מידו. הנצרות נוצרה בשביל סוג אחר של עבדים קדמונים, בשביל רפי רצון ורפי תבונה, משמע, בשביל ההמון הגדול של העבדים."
  • "יופיים ועידונם האדיר של הכנסייה שימשו מאז ומתמיד בשביל הבריות הוכחה לאמת הכנסייה; התגסות זמנית של הכמורה (כגון בימיו של לותר), הביאה עמה תמיד את האמונה ההפוכה."
  • "כל מי שמחשיב כל כך את אמונת האנשים בו, שהוא מבטיח את מלכות השמיים תמורת אמונה זו, וזאת לכל אחד, לו גם עבריין צלוב – מן הוודאי שנתייסר בספק איום ולמד להכיר צליבה מכל סוג: לולא כן לא היה קונה את מאמיניו במחיר יקר כל כך."
  • "אילו קראנו בהם בפשטות וביושר מתוך רוח עצמית וחופשית, מבלי שדעתנו תהיה בשעת הקריאה נתונה לכל אותן צרות אישיות שלנו, אילו קראנו, אילו באמת קראנו – במשך אלף וחמש מאות שנה לא קרא איש קריאה שכזאת – או אז הנצרות מזמן הייתה באה לקיצה."
  • "הצד שכנגד להשתתפות הנוצרית בצערו של הזולת, הלא היא החשדת שמחתו, שמחת הזולת בכל מה שהוא רוצה והוא מסוגל לו."
  • "אין אתה יכול לשלול מהם, מהצרפתים, כי היה היו העם הנוצרי ביותר עלי־אדמות: לא מבחינה זו, שהאמונה בקרב ההמונים רבה הייתה אצלם מאשר אצל זולתם, כי אם מפני שהאידיאלים הנוצריים הקשים ביותר הפכו אצלם לבשר ודם ולא נשארו בגדר דימוי, משימה, דברים בעלמא."
  • "המציאה את הנפנוף הראוותני וההפגנתי המבחיל בחטא, היא הביאה לעולם את החטאה הבדויה."

על יהדות ויהודיםעריכה

  • "והיהודי הצלוב כסמל הישע, היווה לגלוג עמוק ביותר לנציבים המפוארים של רומי בפרובינציות, כי המה הפכו להיות עתה לסמלו של אין־ישע ושל עולם שקצו הבשיל בו."
  • "משאבי העזר הנפשיים אצל יהודים בני זמנינו הם מעל לכל המשוער; נדירות מכל דרי אירופה יבקשו הם בעת מצוקה להימלט אל כוס השכרה או אל ההתאבדות, [...] בתולדות אבותיו ואבות־אבותיו מצויים לו לכל יהודי מכרות שופעים מעשי־מופת של קור רוח והתמדה מיושבים ביותר במצבי אימה, של הערמה מעודנת ביותר וניצולם של האסון והמקרה; אמיצותם שמתחת לאיצטלה של הכנעה עלובה, גבורת נפשם אשר בבוז לעובדת היותם בזויים [...] אלפיים שנה נהגו בהם מנהג בזיון [...] השפילום והכפישום לתוך פרנסות מלוכלכות יותר – ואמנם, בטיפול אשר כזה הם לא נעשו נקיים יותר. אולם בזויים? הם מעודם לא פסקו לראות עצמם כנועדו לדברים הנעלים ביותר [...] בדרך בה הם מכבדים את אבותיהם ואת ילדיהם, בבינה הטמונה בחיי ונימוסי הנישואים שלהם, מצטיינים הם על פני כל בני אירופה."
  • "יחשבו כממציאים ומורי הדרך לבני אירופה. מבלי היות הדבר עוד בגדר פגיעה בכבודם של אלו. וכי לאיזה אפיק זולתי זה ניתן לו, לזרום, לאותו שפע של רשמים אדירים שנצטברו, ואשר ההיסטוריה היהודית ממלאת בם כל בית אב יהודי, אותו שפע של תשוקות ומידות והכרעות והתנזרויות ומאבקים וניצחונות מכל סוג – לאן יישפך כל הזרם האדיר הזה, אם לא באנשי רוח ומעשים גדולים! או אז כאשר היהודים יוכלו להצביע על אבני יקר וכלי זהב שכאלה כמעשה ידיהם, ואשר כמותם לא היו מסוגלים ואינם מסוגלים ליצור עמים אירופיים שנסיונם קצר משל היהודים ולא מעמיק כמוהו, כאשר ישראל ימיר את נקמת כל דורותיו בברכת עד לאירופה: או אז יעלה ויבוא שוב זה היום השביעי בו ישוב וישמח אלוהי היהודים הקדום, יוכל להתענג על עצמו, על בריאתו ועל עמו הנבחר – ואף אנו כולנו, הלא נגל ונשמח עמו."