הזר

ספר מאת אלבר קאמי

הזר (בצרפתית: L’étranger) הוא ספר מאת אלבר קאמי המספר בגוף ראשון את קורותיו של מרסו. הספר יצא לאור ב־1942.

עטיפת הספר בצרפתית

מתוך הספרעריכה

  • "אם משהו עומד לקרות לי, אני רוצה להיות שם."
  • "נגמלתי מההרגל לשאול שאלות."
  • "יש לנו תמיד מושגים מופרזים על דברים שאין אנו מכירים."
  • "אולי לא הייתי בטוח לגבי מה אכן עניין אותי, אבל הייתי בטוח לחלוטין לגבי מה שלא."
  • "אדם אף פעם אינו משנה את חייו, ועל כל פנים אין הבדל בין חיים כאלה לאחרים. והחיים שלי כאן לא רעים בעיני."
  • "חייתי חיים כאלה, ויכולתי לחיות חיים אחרים. עשיתי כך ולא עשיתי כך. לא עשיתי דבר זה, אבל עשיתי דבר אחר. אז מה? אין חשיבות לשום דבר, לשום דבר."
  • "הוא אפילו לא בטוח שהוא חי, כי חייו חיים של מת. ואילו אני, אני נראה כאילו ידי ריקות. אבל אני בטוח בעצמי, בטוח בכול, בטוח יותר ממנו, בטח בחיי ובמוות הזה, שיבוא בקרוב. כן, זה כל מה שיש לי. אבל אני לפחות מחזיק באמת הזאת ממש כמו שהיא מחזיקה בי. צדקתי בעבר, עדיין אני צודק, תמיד אני צודק."
  • "מה אכפת לי אלוהים שלו, החיים שאדם בוחר לו, הגורלות שאדם בוחר לו, שהרי גורל אחד ויחיד עתיד לבחור בי עצמי ובמיליארדים של מיוחסים שאומרים, כמוהו, שהם אחי."
  • "היא ביקשה לדעת אם אני אוהב אותה. עניתי לה כמו שכבר עניתי פעם אחת, שאין לזה כל משמעות, אבל נדמה לי שאני לא אוהב אותה. 'אז למה לך להתחתן איתי?' שאלה. אמרתי לה שאין לזה כל חשיבות ואם היא רוצה, אנו יכולים להתחתן."
  • "אפילו על ספסל הנאשמים מעניין תמיד לשמוע איך מדברים עליך. ואני יכול לאמור, שבנאומים של התובע ושל העורך דין שלי דיברו עליי הרבה."
  • "הרגשתי שאני מוכן לחיות הכול מחדש. כאילו הכעס הגדול הזה טיהר אותי מהרע, רוקן אותי מתקווה, מול הלילה הזה הזרוע אותות וכוכבים נפתחתי לראשונה לשוויון־הנפש הענוג כלפי העולם. עכשיו שנוכחתי לדעת שהוא דומה לי כל כך, קרוב אליי כאח ממש, הרגשתי שהייתי מאושר ושעודני מאושר."
  • "זה לא שאני איש רע, אבל יש לי מזג חם."
  • "הלא ידעתי שאתה מכיר את החיים."
  • "נדמה היה לי שהשמיים נפערים מקצה ועד קצה כדי להוריד גשם של אש."
  • "השתדלתי להקשיב שוב, כי התובע התחיל לדבר על הנפש שלי. הוא אמר שבחן אותה בעיון ולא מצא כלום, רבותי המושבעים. הוא אמר שלאמתו של דבר אין לי נפש כלל, וכל מה שהוא אנושי, כל עקרונות המוסר ששמורים בליבם של בני־האדם – כולם סגורים וחתומים בפני."
  • "שנינו התרווחנו לנו בכורסותינו. החקירה נפתחה."
  • "הוא הביט לכל הצדדים, חג סביב עצמו, ניסה לחדור במבט דרך חשכת המסדרון, מילמל דברים מקוטעים והתחיל לסקור את הרחוב בעיניו הקטנות האדומות."
  • "זהו, אתה תופס את הדברים, האחרים לא. אבל במשך הזמן הם מספקים את הצרכים שלהם בעצמם."
  • "אני מקווה שהכלבים לא ינבחו הלילה. תמיד נדמה לי שזה הכלב שלי."
  • "פתאום קם ממקומו, ניגש בצעדים גדולים לקצה החדר ומשך מגירה. מן המגירה הוציא צלב של כסף ושב אליי כשהוא מנופף בו."
  • "אני יודע היטב שזה היה רעיון אווילי, שהרי כאן לא את המגוחך חיפשו אלא את הפשע."
  • מצפון שלו נקי והוא מחסנאי."
  • "בפעם הבאה תדע ששוטר זה לא ליצן."
  • "כל אותו זמן לא היו לא השמש והדממה הזאת, וקולו של המעיין ושלושת הצלילים."
  • "הנשים היו יפות ושאלתי את מארי אם שמה לב לזה, היא אמרה לי שכן ושהיא מבינה אותי."
  • "באותו רגע שמתי לב שכל האנשים ניגשים זה לזה, קוראים זה לזה ומשוחחים, כמו במועדון שאורחיו שמחים להיות בחברת בני חוגם."

נאמר עליועריכה

  • "גיבור הספר נאשם מפני שהוא אינו משחק את המשחק. במובן זה הוא זר לחברה שבתוכה הוא חי... אם ישאלו כיצד מרסו אינו משחק את המשחק. התשובה היא פשוטה: הוא מסרב לשקר. לשקר אינו רק לומר את מה שאינו אמת. זהו גם ומעל לכול, לומר יותר מהאמת. וככל שהדבר נוגע ללבו של האדם זהו לבטא יותר ממה שמרגישים. זהו דבר שכל אחד מאתנו עושה, כל יום, על מנת לפשט את החיים. מרסו, לעומת זאת, אומר את מה שהוא, הוא מסרב להסתיר את רגשותיו, והחברה באופן מיידי חשה מאוימת." ~ אלבר קאמי
  • "קאמי מציב מחדש את הדיכוטומיה שבין הטבע וההיסטוריה. מרסו הוא גיבור החיים הטבעיים. הוא אדם הפועל בהתאם לתחושותיו המיידיות." ~ אבי שגיא
  • "מֶרסו חי חיים כנים לחלוטין עם עצמו ועם הסובב אותו. כשם שאין הוא שופט את עצמו (בחלקו הראשון של הספר) אין הוא שופט את הסובבים אותו, הוא מסרב להעמיד פנים, עושה רק מה שנראה לו נכון ברגע הנוכחי." ~ יוחאי עתריה