פתיחת התפריט הראשי

מאיר הר-ציון

לוחם קומנדו ואיש צבא ישראלי, בעל עיטור העוז
מאיר הר-ציון עומד ראשון משמאל, לצד אריאל שרון ומשה דיין, אוקטובר 1955

מאיר הר-ציון (1934 - 14 במרץ 2014), מלוחמי יחידה 101 והצנחנים ומגיבורי פעולות התגמול בשנות ה־50, ממקימי סיירת הצנחנים ומפקדה הראשון. ב־1968 התפרסם ספרו, "פרקי יומן".

  • "אם תקום פה מדינה פלשתינית זה יהיה תחילת הסוף שלנו. הפלשתינים, בשטחם, לא יכולים לעשות שום דבר חוץ מלמרר לנו את החיים בצורה כזו שאנחנו נסתלק. אם חס וחלילה זה יקרה, זה יהיה תחילת הסוף." ~ מתוך ראיון לעיתון "מעריב", 23 בפברואר 2005
  • "חבר'ה אל"ף אל"ף." ~ על אנשי הציונות הדתית, מתוך ראיון לעפר שלח בעיתון "מעריב", 29 באפריל 2009
  • "הצבא, שיכול לעשות דברים גדולים, שמקבל לידיו נוער שרוצה שיהיה לנו שטח משלנו, משותק בגלל הפחד שאנשים ייהרגו." ~ מתוך ראיון לעפר שלח בעיתון "מעריב", 29 באפריל 2009
  • "הקיבוצים היו פעם העילית, חוד החנית של הציונות. והם נפלו עד לאפס. נעלם החינוך לאהבת המקום, שפעם היה מובן מאליו." ~ מתוך ראיון לעפר שלח בעיתון "מעריב", 29 באפריל 2009
  • "תמיד רציתי להיות חקלאי, הוא אומר. אחרי שנפצעתי, הדבר היחיד שחשבתי היה 'אוי, לא אוכל להיות חקלאי.' אבל עם הכול, בניתי את החווה וגידלנו פה מאות ראשי בקר והכל היה טיפ־טופ." ~ מתוך ראיון לעפר שלח בעיתון "מעריב", 29 באפריל 2009
  • "בלי שטח אדמה, הכול הבל הבלים." ~ מתוך ראיון לעפר שלח בעיתון "מעריב", 29 באפריל 2009
  • "לעלות, להעפיל על הר, עד ראשו, עד הפסגה. הפסגה היא המטרה, הפסגה היא חלום. הפסגה היא שלווה. וככל שגדול המאמץ לכבוש את הפסגה, כן גדול האושר כשמגיעים אליה." ~ מתוך ספרו "פרקי יומן"
  • "אני עובר על פני השורות הרובצות על הארץ. האפילה מכסה את פניהם. הם שקטים ודרוכים, מכסים במבט השקט את המתיחות העצומה הממלאה את הכול. אלה הרגעים הקשים ביותר, בהם כל אחד שקוע בתוך עצמו. מהרהר ושותק." ~ בטרם פעולת כנרת, מתוך ספרו "פרקי יומן"
  • "לילה בכיסופים. שורת המכוניות נעצרה. אנחנו מתארגנים ויוצאים לדרך. ילדי המשק פוקחים עיניים סקרניות על השורה האינסופית העוברת לאורך הגדר. מספר קצינים בכירים מחייכים מן הצד בהנאה בראותם את המחלקות העוברות בדממה על פניהם כשהנשק מחוזק הכן בידי האנשים. החגור מהודק, הפנים מתוחים אך בוטחים. אין ספק, לוחש מי מהם, הם 'בסדר' הצנחנים האלה. וניצוץ של גאווה מוסתרת עולה בלב לאלה שהספיקו לשמוע זאת." ~ על פעולת כיסופים, מתוך ספרו "פרקי יומן"
  • "הפעם אנחנו כוח. איננו כנופיה קטנטונת של ארבעה או שישה המתגנבת בחרדה, התוקפת בזהירות, המשאירה מאחור את נפגעיה, באם ישנם. אנחנו כוח. אנחנו חזקים, ובמבט אחד אל השורה הארוכה והדוממת דיו כדי להשתכנע בזאת לגמרי. המתיחות מחדדת את החושים. ההרגשה היא של רצון עז להכות, להכות במלוא עוצמת הכוח. למוטט ולהרוס כל מה שיעמוד בפנינו. עוד מעט יצטרף, זה הטומי שבידי, למקהלה של עשרות כמותו ואז!..."
  • "אני צועד בראש. הרגשה כבירה. אני סוטה ימינה, השורה כולה אחרי. אני מתכופף ומיד כבמטה- קסם מתכופף אחרי כל הטור הענקי. הטור בוטח בי. אני מצטרף אליו בזאת בכל לבי... הנה הגבול, הנה שדה הדורה שראינו בתצפית היום, ופה אנחנו עוקפים את המוצב ובאים מעורפו. אני עוצר בתעלה עמוקה. אריק מתקרב. - 'הר, חכה רגע, אני שולח את החסימה.' עוברות מספר דקות. ממערב בוקעים קולות וקריאות של פלחים המצעקים מתוך בקתותיהם, צריך לזוז. הטור שהתקצר מעט, צועד בעקבותי. המוצב מאפיל כמאתיים מטרים מימיננו, מקשת אבטיחים מוריקה על החול המלבין. אני שולף את הסכין וקורא לאלישע להצטרף אלי. 'פה מוכרח להיות שומר.' אני מסביר לו בלחש. אנחנו מתקרבים בדממה לסוכה בודדת בשטח. פלח ערבי מתרומם פתאום מתוך השדה. -'אהלן וסהלן' אני מברכו ולוחץ בכוח את הסכין. -'מן הדא?' הוא רועד כולו מפחד ובטרם נזנק אליו הרים זוג רגליים יחפות וברח. ניסיתי לרדוף אך לא הועיל. מרחוק נשמעו זעקותיו הנוראות. מהמשלט נשלחה יריה בודדת לחלל האוויר." ~ על פעולת כיסופים, מתוך ספרו "פרקי יומן"
  • "פקודה: 'להערך ולילות מיד על המוצב!' הטור, שקט ורב אונים נפרש והתקדם על הגבעה. הירח האיר את הדמויות הכהות המזנקות בדממה על החול הבהיר. גדר תיל עצרה את ההתקדמות. המשלט החריש. יתכן כי לא הבחינו עדיין? אני שולח את חוליית הפריצה. צינורות הבונגלור מוכנים, המספריים חותכות בתייל. הגדר נפרצה. קדימה! מסתערים. כדורים מתחילים לרעום. הת"תים פולטים צרורות קצרים. אי- שם נשמע רימון מתפוצץ. החפירות לפנינו. אנחנו מטהרים אותן ברימונים ואש ומתקדמים במהירות לעבר מרכז המשלט." ~ על פעולת כיסופים, מתוך ספרו "פרקי יומן"
  • "מקלע בינוני פותח בצרורות ארוכים ומבוהלים בקצה המזרחי. סופפו מסתער מימיני. אש חזקה נפתחת משמאל, כדורים זוהרים מעלים אבק מסביב, רימונים מתפוצצים ברעם. אלישע נפצע, חנניק מכריז בקולי קולות 'נהרגתי,' כדור השכיב את עמיקם ועוד חייל משל סופפו. יש להשתיק את האש הארורה הזאת. 'כולם לעבור לכאן,' אני שואג ומרכז את האנשים מאחורי תלולית עפר. 'לפתוח באש על הברן והיכון להסתערות!' אש מרוכזת ניתכת על עמדת האויב. עתה יש לזנק ולהשמידה. סופפו מגיע בריצה, 'הר, עצור. נדפוק קודם פגז פיאט.' הפיאט משמיע את קולו, ואנחנו מזנקים אחריו אל העמדה. המקום ריק, הספיקו לברוח. האש שככה. אני מארגן את המחלקה בעמדות העזובות למקרה של התקפת נגד. אנחנו מרכזים נשק ציוד ושלל, עוברים בעמדות ותוהים על המצעים הפרושים ותרמילי הציוד המתגוללים. לפני דקות ספורות עוד ישנו פה חיילי האויב שנת ישרים ועכשיו... מצרי שחום- פנים מוטל בתעלת הקשר. מרחוק נשמעות יריות בודדות של המוצבים השכנים אבל החסימות דוממות. אינם מעיזים להתקרב. הלילה הוא שלנו אפילו בתוך שטחם שלהם." ~ על פעולת כיסופים, מתוך ספרו "פרקי יומן"
  • "אני נקרא למסור דו"ח לאריק, הוא שוכב חבוש. 'נפגע' לוחש לי מישהו. אני מדווח על המצב וניגש למרכז המשלט. העניינים פה מבולגנים במקצת. אבל איך שהוא מתארגן איסוף הפצועים והשלל וחלק מהכוח כבר מתחיל לנוע עם הכבודה. אני וסופפו נשארים בחיפוי על המשלט ומארגנים בהזדמנות זו מספר פיצוצי עמדות במעט חומר- הנפץ שהיה בידינו. היריות פסקו לגמרי. רוח לילה מחתה את אגלי הזיעה מהפנים הלוהטים. עוד מספר דקות נעזוב את המשלט הכבוש ונצעד אחרי כל היתר חזרה אל הגבול, אל המנוחה. שלווה גדולה יורדת עלי. 'בחיי,' מלחש סופפו, 'זה הלך כל- כך טוב הפעם.' אני מסכים איתו הסכמה גמורה." ~ על פעולת כיסופים, מתוך ספרו "פרקי יומן"
  • "אני שותק. אני עייף כמו המציע עצמו. כל חלקיק שבי זועק – להפסיק. לחזור. ברור לי שאינני יכול יותר להמשיך, ברור לי שלא אצליח לבצע את המשימה. העניין כולו נעשה פתאום תפל וחסר טעם. מדוע דוקא בחברון? איזה הגיון יש בשליחת ארבעה אנשים למקומות כאלה? הכל נראה כל-כך מיותר ולא נחוץ, כל-כך טפשי. אינני פוחד עכשיו, אני אדיש לכל, לאור היום השפוך מסביב, לשלג החורקני, לסכנות האורבות, לא איכפת לי בכלל אם תפתח כרגע איזו דלת מדלתות הבתים שאנחנו עוברים ביניהם ומישהו יצא מולנו. לא איכפת לי אם לא נצליח בכלל. ומדוע באמת לא לבצע בכפר חלחול? 'נו הר, ניגשים לחלחול?' ושוב העקשנות חסרת ההיגיון. אנחנו לא הולכים לשום חלחול. אנחנו מבצעים, מבצעים למרות כל הפיתויים, ההרגשות המשברים. מבצעים – וחסל. בלי לברר לעצמנו ברגע זה, למה ומדוע, ואיך אנחנו עושים זאת. ושוב אנחנו צועדים קדימה." ~ על הפשיטה לחברון, עמוד 171

נאמר עליועריכה

  • "מבין הצנחנים באותה תקופה הבולט ביותר היה מאיר הר־ציון...תוך זמן קצר הופך מאיר ללוחם הנועז ביותר של יחידה 101 ושל הצנחנים, לסייר מעולה, אולי המעולה ביותר שצה"ל ידע מעודו. במנהיגותו, האפיל על האחרים, הישגיו בשדה הקרב הלכו ורבו... מאיר הר־ציון הפך לסמל הלחימה של יחידות הצנחנים ושל צה"ל כולו... כאדם, הוא ישר עם עצמו ועם אחרים. למרות הצלחותיו היה עניו ופשוט בהליכותיו... מאיר הר־ציון לא היה איש־חבורות ולא איש־טרקלינים ויחסי־ציבור. הוא היה לוחם אמיתי, הלוחם הגדול ביותר שהיה לנו. פעילותו השתרעה על תקופה קצרה יחסית, אך השאיר את רישומו העז על צה"ל ולוחמיו לשנים רבות, אם לא לדורות."[1]
  • "אני יוצא מהר ציון מדוכדך, ולא כל כך ברור לי למה. אף שגם אני הכרתי את ספר הצנחנים בעל פה, הוא לא היה מגיבורי ילדותי. הדברים שאמר לא הפתיעו בדבר. בחלקם, למרות תיאוריות הקונספירציה והפרשנות ההיסטורית הפשטנית, יש היגיון. נדמה לי שבעיקר אני מדוכדך כי האיש הזה, כמעט לבדו על ההר, במטבח שמרוהט כמו פעם ועם מזגן מיושן, היה פעם לא רק סמל ישראלי, אלא גם מייצג. ומה שהחליף את הישראליות שלו, פשטנית ככל שתהיה, לא טוב בעיניי בשום דבר." ~ עפר שלח מתוך כתבה בעיתון "מעריב", 29 באפריל 2009
  • "אני זוכר שאמרתי אז למאיר (הר קראנו לו): 'קיבלנו יד חופשית בהר חברון.' לפני עומד בחור כבן 20, הלילה ליל שלג ולפניו מסע רגלי של 42 ק"מ אל היעד, וזאת בצה"ל של אז, שלא חלם על הליקופטרים ועל אמצעי ראיית לילה. המסע הזה דרש ניווט לילה על פי מפה וכוכבים אל היעד, וכל זאת כדי להגיב מהר על פעולת הרצח. מאיר החליט וקבע שאפשר לבצע. אני חושב שהיו מעטים שהיו שמחים לעשות את המהלך הזה בלילה אחד, היו איתו עוד, היה איתו גם קצ'ה שעד היום עוד עושה מילואים בהתנדבות ועוד שניים אחרים. תוך כדי המסע המפרך בשלג עמוק ובקור מקפיא אל היעד מציעים חבריו לשנות את המשימה ולבצע את אותו הדבר בכפר חלחול הקרוב. למרות העייפות והקושי הפיזי מאיר מתעקש על חברון וכך הוא מתאר זאת ביומנו: 'אנחנו לא הולכים לשום חלחול, אנחנו מבצעים. מבצעים למרות כל הפיתויים הרגשות המשכרים מבצעים וחסל, מבלי לברר לעצמנו ברגע זה למה מדוע ואיך.' והמשימה אכן הושלמה כמתוכנן." ~ אריאל שרון, מתוך הרצאה, 20 במרץ 2003
  • "ביום 11 בדצמבר 1955, פקד סגן מאיר הר-ציון על כוח משנה בפשיטות על מערכת העמדות הסוריות לחוף הכנרת. בדרכו אל היעד שנקבע לו – מוצב כורסי, נהג את יחידתו בציר־תנועה קשה ביותר והפעילה תוך גילוי אומץ לב ומנהיגות מופתית, נגד אויב עדיף מספרית, עד להשגת המשימה במלואה." ~ עיטור העוז שהוענק למאיר הר-ציון בעקבות פעולת כנרת (מקור)
  • "באחת הפעולות בשנות החמישים נשאל מאיר הר ציון, שניות לפני הסתערות, מה מניע אותו עכשיו לקום ולהסתער, הוא הפנה את מבטו לאחור ואמר: 'הם'." ~ מתוך ספרו של האלוף אלעזר שטרן, "משא כומתה", עמוד 71
  • "בעיני, הר ציון הוא החייל הטוב ביותר שקם לצה"ל. יתכן שגם לולא נפצע לא היה מגיע לדרגת פיקוד גבוהה. כוחו לא היה במתן הוראות לאחרים, אלא בהבנת המתרחש בשדה הקרב, בידיעת המעשה הנכון ובכושרו המופלא בתור לוחם. בימי שהיתי בתפקיד, הוא היחיד שקיבל דרגות קצונה בלי שיעבור את בית הספר לקצינים. לא היה לו מה ללמוד שם. לו נשלח לקורס זה, היה צריך להורות לאחרים ולא לשמוע תורה מפיהם." ~ רב אלוף משה דיין על הר-ציון (מקור)
  • "גדול הסיירים של העם היהודי." ~ רב אלוף משה דיין על הר-ציון, מתוך הספר "סיירת מטכ"ל" מאת משה זונדר, הוצאת כתר, 2000, עמוד 23
  • "לזכותו של מאיר הר-ציון נזקפה הגישה המבצעית, שהפכה לסמלה המסחרי של היחידה: דבקות במשימה וקפדנות יתרה בנוגע לציר הניווט. 'תלמדו את הציר מקוץ לאבן', נהג לומר כשלימד את טכניקת הניווט שלו, שהתבססה בעיקר על שינון של הציר כולו על- ידי כל אחד מהלוחמים, ולא על שינון חלקים מהציר על ידי כל חייל. הר-ציון לגלג על אלה ששיבחו את יכולת הניווט האגדית שלו, וטען כי אין פה שום דבר ראוי להערצה. כל מה שצריך לעשות כדי להפוך לנווט מעולה, טען הר-ציון, זה רק להשקיע בלימוד ובשינון של ציר הניווט." ~ מתוך הספר "סיירת מטכ"ל" מאת משה זונדר, הוצאת כתר, 2000, עמוד 25
  • "היעלה על הדעת, כי הצבא יסתייע אי פעם באנשים שכאלה, שביצעו פשע נגד המדינה, ועוד מתוך שימוש בכלים צבאיים? לפחות זה צריך להיות עונשם, כי לעולם לא יוכלו להיות חיילים עוד" ~משה שרת
  • "תהיתי על מהותו וגורלו של עם זה, המסוגל לעדינות נפש כה דקה, לאהבה עמוקה כזו של הבריות, לשאיפה כה כנה לנאה ולנאצל, ועם זה הוא מוציא מתוך שורות טובי הנוער שלו בחורים המסוגלים לרצוח נפש בדעה צלולה ובדם קר על ידי תקיעת סכינים בגופותיהם של בדואים צעירים חסרי מגן. איזו משתי הנשמות המתרוצצות בין דפי התנ"ך תנצח את יריבתה בקרב העם הזה?" ~משה שרת
  • "מאיר הר-ציון, חביבו ותלמידו של אריאל שרון, שהתפרסם בשעתו כאשר שיסף במו ידיו את גרונם של כמה בדואים חפים מפשע, כנקמה על הריגת אחותו." ~ אורי אבנרי, מאמר באתר "הגדה השמאלית", 2004
  • "מאיר הר-ציון, גיבור פעולות התגמול, שופך דמים מובהק ופאשיסט פוליטי מוצהר." ~ חיים ברעם, מאמר באתר "הגדה השמאלית", 2007

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אלוף אריאל שרון, לספרו של מאיר הר־ציון, אוקטובר 1968, בתוך: מאיר הר־ציון, פרקי יומן, עמ' 20-18.