פרקי יומן (ספר)

פרקי יומן הינו ספר ובו פרקים מיומנו של מאיר הר-ציון, המתאר את מסעותיו כנער וחוויותיו כלוחם ומפקד בצנחנים. הספר יצא לאור בשנת 1969 בהוצאת א. לוין אפשטיין.

• "הברירה היחידה שנשארה, זוחלת לתוך תוכי ומשתקת באימתה. ג'יבלי חייב להשאר, חייב למות, ג'יבלי האדם, הלוחם, החבר, השוכב פה לפנינו אין אונים. אינני יכול. אינני יכול להשאירו כאן, מה טוב שאינני לבדי פה, שעל־ידי נמצא דוידי." ~ על ההחלטה להשאיר מאחור את יצחק ג'יבלי לאחר שהלה נפצע בפעולה בכפר עזון, עמוד 192
• "לעלות, להעפיל על הר, עד ראשו, עד הפסגה. הפסגה היא המטרה, הפסגה היא חלום. הפסגה היא שלווה. וככל שגדול המאמץ לכבוש את הפסגה, כן גדול האושר כשמגיעים אליה."
• "אני עובר על פני השורות הרובצות על הארץ. האפילה מכסה את פניהם. הם שקטים ודרוכים, מכסים במבט השקט את המתיחות העצומה הממלאה את הכול. אלה הרגעים הקשים ביותר, בהם כל אחד שקוע בתוך עצמו. מהרהר ושותק." ~ בטרם פעולת כנרת, עמוד 205 (מקור)
• "לילה בכיסופים. שורת המכוניות נעצרה. אנחנו מתארגנים ויוצאים לדרך. ילדי המשק פוקחים עיניים סקרניות על השורה האינסופית העוברת לאורך הגדר. מספר קצינים בכירים מחייכים מן הצד בהנאה בראותם את המחלקות העוברות בדממה על פניהם כשהנשק מחוזק הכן בידי האנשים. החגור מהודק, הפנים מתוחים אך בוטחים. אין ספק, לוחש מי מהם, הם 'בסדר' הצנחנים האלה. וניצוץ של גאווה מוסתרת עולה בלב לאלה שהספיקו לשמוע זאת." ~ על פעולת כיסופים, עמוד 196
• "הפעם אנחנו כוח. איננו כנופיה קטנטונת של ארבעה או שישה המתגנבת בחרדה, התוקפת בזהירות, המשאירה מאחור את נפגעיה, באם ישנם. אנחנו כוח. אנחנו חזקים, ובמבט אחד אל השורה הארוכה והדוממת דיו כדי להשתכנע בזאת לגמרי. המתיחות מחדדת את החושים. ההרגשה היא של רצון עז להכות, להכות במלוא עוצמת הכוח. למוטט ולהרוס כל מה שיעמוד בפנינו. עוד מעט יצטרף, זה הטומי שבידי, למקהלה של עשרות כמותו ואז!"
• "אני צועד בראש. הרגשה כבירה. אני סוטה ימינה, השורה כולה אחרי. אני מתכופף ומיד כבמטה־קסם מתכופף אחרי כל הטור הענקי. הטור בוטח בי. אני מצטרף אליו בזאת בכל לבי... הנה הגבול, הנה שדה הדורה שראינו בתצפית היום, ופה אנחנו עוקפים את המוצב ובאים מעורפו. אני עוצר בתעלה עמוקה. אריק מתקרב. 'הר, חכה רגע, אני שולח את החסימה.' עוברות מספר דקות. ממערב בוקעים קולות וקריאות של פלחים המצעקים מתוך בקתותיהם, צריך לזוז. הטור שהתקצר מעט, צועד בעקבותי. המוצב מאפיל כמאתיים מטרים מימיננו, מקשת אבטיחים מוריקה על החול המלבין. אני שולף את הסכין וקורא לאלישע להצטרף אליי. 'פה מוכרח להיות שומר.' אני מסביר לו בלחש. אנחנו מתקרבים בדממה לסוכה בודדת בשטח. פלח ערבי מתרומם פתאום מתוך השדה. 'אהלן וסהלן' אני מברכו ולוחץ בכוח את הסכין. 'מן הדא?' הוא רועד כולו מפחד ובטרם נזנק אליו הרים זוג רגליים יחפות וברח. ניסיתי לרדוף אך לא הועיל. מרחוק נשמעו זעקותיו הנוראות. מהמשלט נשלחה יריה בודדת לחלל האוויר." ~ על פעולת כיסופים, עמודים 196 - 197
• "פקודה: 'להערך ולילות מיד על המוצב!' הטור, שקט ורב אונים נפרש והתקדם על הגבעה. הירח האיר את הדמויות הכהות המזנקות בדממה על החול הבהיר. גדר תיל עצרה את ההתקדמות. המשלט החריש. ייתכן כי לא הבחינו עדיין? אני שולח את חוליית הפריצה. צינורות הבונגלור מוכנים, המספריים חותכות בתייל. הגדר נפרצה. קדימה! מסתערים. כדורים מתחילים לרעום. הת"תים פולטים צרורות קצרים. אי־שם נשמע רימון מתפוצץ. החפירות לפנינו. אנחנו מטהרים אותן ברימונים ואש ומתקדמים במהירות לעבר מרכז המשלט." ~ על פעולת כיסופים, עמוד 197
• "מקלע בינוני פותח בצרורות ארוכים ומבוהלים בקצה המזרחי. סופפו מסתער מימיני. אש חזקה נפתחת משמאל, כדורים זוהרים מעלים אבק מסביב, רימונים מתפוצצים ברעם. אלישע נפצע, חנניק מכריז בקולי קולות 'נהרגתי,' כדור השכיב את עמיקם ועוד חייל משל סופפו. יש להשתיק את האש הארורה הזאת. 'כולם לעבור לכאן,' אני שואג ומרכז את האנשים מאחורי תלולית עפר. 'לפתוח באש על הברן והיכון להסתערות!' אש מרוכזת ניתכת על עמדת האויב. עתה יש לזנק ולהשמידה. סופפו מגיע בריצה, 'הר, עצור. נדפוק קודם פגז פיאט.' הפיאט משמיע את קולו, ואנחנו מזנקים אחריו אל העמדה. המקום ריק, הספיקו לברוח. האש שככה. אני מארגן את המחלקה בעמדות העזובות למקרה של התקפת נגד. אנחנו מרכזים נשק ציוד ושלל, עוברים בעמדות ותוהים על המצעים הפרושים ותרמילי הציוד המתגוללים. לפני דקות ספורות עוד ישנו פה חיילי האויב שנת ישרים ועכשיו... מצרי שחום־פנים מוטל בתעלת הקשר. מרחוק נשמעות יריות בודדות של המוצבים השכנים אבל החסימות דוממות. אינם מעיזים להתקרב. הלילה הוא שלנו אפילו בתוך שטחם שלהם." ~ על פעולת כיסופים, עמודים 197 - 198
• "אני נקרא למסור דו"ח לאריק, הוא שוכב חבוש. 'נפגע' לוחש לי מישהו. אני מדווח על המצב וניגש למרכז המשלט. העניינים פה מבולגנים במקצת. אבל איך שהוא מתארגן איסוף הפצועים והשלל וחלק מהכוח כבר מתחיל לנוע עם הכבודה. אני וסופפו נשארים בחיפוי על המשלט ומארגנים בהזדמנות זו מספר פיצוצי עמדות במעט חומר־הנפץ שהיה בידינו. היריות פסקו לגמרי. רוח לילה מחתה את אגלי הזיעה מהפנים הלוהטים. עוד מספר דקות נעזוב את המשלט הכבוש ונצעד אחרי כל היתר חזרה אל הגבול, אל המנוחה. שלווה גדולה יורדת עליי. 'בחיי,' מלחש סופפו, 'זה הלך כל־כך טוב הפעם.' אני מסכים איתו הסכמה גמורה." ~ על פעולת כיסופים, עמוד 198
• "אני שותק. אני עייף כמו המציע עצמו. כל חלקיק שבי זועק – להפסיק. לחזור. ברור לי שאינני יכול יותר להמשיך, ברור לי שלא אצליח לבצע את המשימה. העניין כולו נעשה פתאום תפל וחסר טעם. מדוע דוקא בחברון? איזה הגיון יש בשליחת ארבעה אנשים למקומות כאלה? הכול נראה כל־כך מיותר ולא נחוץ, כל־כך טפשי. אינני פוחד עכשיו, אני אדיש לכל, לאור היום השפוך מסביב, לשלג החורקני, לסכנות האורבות, לא אכפת לי בכלל אם תפתח כרגע איזו דלת מדלתות הבתים שאנחנו עוברים ביניהם ומישהו יצא מולנו. לא אכפת לי אם לא נצליח בכלל. ומדוע באמת לא לבצע בכפר חלחול? 'נו הר, ניגשים לחלחול?' ושוב העקשנות חסרת ההיגיון. אנחנו לא הולכים לשום חלחול. אנחנו מבצעים, מבצעים למרות כל הפיתויים, ההרגשות המשברים. מבצעים – וחסל. בלי לברר לעצמנו ברגע זה, למה ומדוע, ואיך אנחנו עושים זאת. ושוב אנחנו צועדים קדימה." ~ על הפשיטה לחברון, עמוד 171
• "הנה בתי העיר. בתים גדולים, בני קומותיים, מתרוממים מתוך מעטה השלג. דממת מוות עומדת בחלל, רק חריקת השלג תחת רגלינו שוברת את הדממה. הגענו לכביש. אנו צועדים במהירות עצומה, הכביש מכוסה קרח דק וחלק. עוברים בזהירות שכונת בתים ראשונה. מגיעים לשנייה. אולי נבצע פה? מקום מתאים לחלוטין. עוד אני שוקל את הענין – ורגלי מחליקות, מועדות על הקרח ואני נופל מלוא קומתי ארצה. זוג כלבים התעורר מתרדמתו ופורץ בנביחות אימים. ערבי הוציא את חטמו מתוך הבית הסמוך ופתח בשריקות אזעקה. עתה עלינו לפעול במהירות, אין מקום לשוּם הרהורים. אני בוחר בבית יפה בלב השכונה. כלב מקדם את פנינו בנביחות־יללות. אנחנו מבחינים באדם הניגש לחלון. אני מכוון. צרור היריות פולח את האוויר, הערבי זועק נוראות ונופל מיד. אנו מזנקים, שניים נשארים בחיפוי, מפוצצים מטען פריצה ליד הדלת ואני פורץ פנימה. מהומה וחשיכה מעובה שוררים בחדר. אני מנסה לחפש את בעל הבית ונמנע מלטאטא את החדר בכדורים כדי לא לפגוע באִשה. מבחוץ נשמעות צעקות נוראות. אני יוצא החוצה. השכונה התעוררה כולה, אנשים מתרוצצים בין הבתים, יריות פולחות את האוויר. יש למהר. אין זמן. אני נכנס לחדר וממטיר אש. יוצא החוצה ופוקד על נסיגה." ~ על הפשיטה לחברון, עמודים 171 - 172
• "מכיוון הבתים העליונים נשמעות שאגות נוראות 'אדבּחו אל יהוד' (תשחטו את היהודים). הדם קופא בעורקים. אנחנו נצמדים לטרסה ומנסים לחמוק, הצעקות רודפות אותנו מכל עבר. אנו ממטירים אש. ערבי מופיע מעלינו, צרור משכיבו מיד. אני מעיף מבט לאחור ורואה למרבה האימה שנשארנו רק שלושה. מה לעשות? אנו נלחצים לטרסה, הקולות מסביב גוברים, מי יודע מה עלול להתרחש בעוד רגע. כוכבא פורץ בשאגות. איתן! אי־תן! אין תשובה. נהרג? רימון מתפוצץ (הרימון שאיתן זרק כאשר נלחם לבדו) ויריות מהדהדות. איתן, היכן אתה? דמות מופיעה לפתע מאחור, הנה הוא. מה קרה לו? הוא נשען על קיר הטרסה ונאנח. נפצע? חלחלה תוקפת אותי, אני רץ אליו בחרדה. לא. איננו פצוע. הוא איבד את הקשר עם החוליה וכשמצא את עצמו פתאום יחידי מול האימה שמסביב – איבד את השליטה. אני פוקד על כוכבא לטפל בו ולהתקדם אחרינו. אנו ממשיכים בנסיגה. ערבי רץ מולנו. אני משכיב אותו בצרור וקצ'ה מוציא מידיו אקדח משובח. שאגות מחרידות הולכות ומתרחקות, הולכות ונחלשות. הפעולה נסתיימה." ~ על הפשיטה לחברון, עמוד 172
• "עתה עלינו לסגת במהירות המכּסימלית. מרץ חדש מוזרם עתה. שמחה מציפה אותנו. הצלחנו. ביצענו! היכן החששות, הדאגות, היכן העייפות, הפחד? הרגשת נצחון משתלטת עלינו. אנחנו חזקים. איננו חוששים עכשיו משום דבר. הטומים מוכנים, אנחנו עוברים זקופי קומה בין הבתים. יעיז מישהו להפריע בעדנו! כל־כך קלה היא הדרך עכשיו. קילומטר רודף קילומטר. שעה רודפת שעה. הנה שני הכפרים. האם נסתתר עכשיו בין הטרסות? אני מורה לפתוח את הנצרות וכך אנו צועדים במהירות על הדרך המוארת באור הירח ומוכנים 'לשכנע' כל אויב במהירות. שעה 04:30 בבוקר. המטרים האחרונים. הנה המכונית משחירה מולנו. אריק פוגשנו בחיוך רחב ולוחץ את ידינו בהתרגשות. הגיעה שעת השילומים, השילומים בעד הכול." ~ על הפשיטה לחברון, עמוד 172

מאיר הר-ציון עומד ראשון משמאל, לצד אריאל שרון ומשה דיין, אוקטובר 1955

נאמר על הכותב ועל הספר

• "כמפקד מחלקה, מפקד פלוגה ומפקד הסיירת החטיבתית נשא מאיר הר-ציון תמיד במשימות הקשות ביותר. תוך זמן קצר הפך מאיר ללוחם הנועז ביותר של יחידת 101 והצנחנים, לסייר מעולה ואולי המעולה ביותר שידע צה"ל מעודו." ~ מתוך ההקדמה שכתב אריאל שרון לספר (מקור)
• "אני זוכר היטב את ספרו של מאיר הר-ציון, 'פרקי יומן', ספר פשוט בכריכה אדומה. זוכר את שסיפרו לנו ממנו ופעמים רבות שקראתי בו מאז, בעקבות זאת, עד היום. הדילמה של השארת חבר פצוע בשטח, תעוזה, יצירתיות. מסרים של מדינה בהתהוות, אתוס ומלחמת קיום מתערבבים זה בזה. בעיני, אלו היו אבני דרך בחינוך. אף פעם לא פעלתי פעולה מסוימת על פיהם באופן מודע, אך תמיד הרגשתי שהם שם – מעין מסילה בלתי נראית. את הספר ממנו סיפרו לנו השאלתי מהמדריך שלי, הוא אצלי עד היום. לא גנבתי אני פשוט עדיין משתמש בו." ~ מתוך דברים שנשא תא"ל הרצי הלוי בטקס חנוכת "מבוא מידב" ע"ש עמנואל מידב, שבט משואות ירושלים (מקור)
• "אני יוצא מהר ציון מדוכדך, ולא כל כך ברור לי למה. אף שגם אני הכרתי את ספר הצנחנים בעל פה, הוא לא היה מגיבורי ילדותי. הדברים שאמר לא הפתיעו בדבר. בחלקם, למרות תיאוריות הקונספירציה והפרשנות ההיסטורית הפשטנית, יש היגיון. נדמה לי שבעיקר אני מדוכדך כי האיש הזה, כמעט לבדו על ההר, במטבח שמרוהט כמו פעם ועם מזגן מיושן, היה פעם לא רק סמל ישראלי, אלא גם מייצג. ומה שהחליף את הישראליות שלו, פשטנית ככל שתהיה, לא טוב בעיניי בשום דבר." ~ עפר שלח מתוך כתבה בעיתון "מעריב", 29 באפריל 2009
• "באחת הפעולות בשנות החמישים נשאל מאיר הר-ציון, שניות לפני הסתערות, מה מניע אותו עכשיו לקום ולהסתער, הוא הפנה את מבטו לאחור ואמר: 'הם'." ~ מתוך ספרו של האלוף אלעזר שטרן "משא כומתה", עמוד 71

קישורים חיצוניים

ערך בוויקיפדיה: פרקי יומן