פתיחת התפריט הראשי
נחום ברנע

נחום ברנע (נולד ב־1944), עיתונאי, בעל טור ב"ידיעות אחרונות" וסופר ישראלי. חתן פרס ישראל בתחום התקשורת לשנת תשס"ז.

  • "אחד ממבחני הקבלה הכי קשוחים שאני מכיר מסתתר מאחורי שאלה פשוטה, ובמציאות של ישראל היום קצת אנכרוניסטית: האם היית הולך עם האיש הזה למילואים. מילואים במובן של שהות ממושכת, בתנאי לחץ, עם אותם אנשים; מילואים במובן של תלות הדדית, לפעמים בעניינים של חיים ומוות, על פי רוב בעניינים בנאליים כמו סידור תורנות שמירה או הכנת קפה." ~ ברנע, מילואימניק ותיק בצנחנים בעצמו, מתוך ההספד שכתב בעיתון "ידיעות אחרונות" לרא"ל משה "וחצי" לוי ז"ל – "הוא הלך בשדות". מופיע בספרו "מסעותי עם פנקס", עמוד 133.
  • "הוא (תמרי) הגיע אל החטיבה לאחר שהיה מפקד סיירת מטכ"ל. המעבר מהיחידה, שקידשה את היעילות, את הסדר ואת האיכות בביצוע, אל הרשלנות הסחבקית של חטיבת מילואים, לא היה קל לו. הוותיקים התייחסו אליו בפטרוניות. הוא היה האח הקטן של דוביק ושל שי. הם לא הפסיקו להזכיר לו את העובדה הזאת. המלחמה הייתה טובה. בימים ההם עוד היה אפשר לגרד את האורז מספסלי הג'יפ ולקטוף דובדבנים בהרי השוף. ציר ההתקדמות של החטיבה בגזרה המזרחית היה פנוי יחסית. הטרגדיה של סולטאן יקב התרחשה במקביל, ממזרח לנו. תמרי ניהל את החטיבה שלו לאט ובזהירות. אחדים מאיתנו חייבים לו את חייהם. אחר כך באה ביירות... פתאום המלחמה לא הייתה כל כך טובה. הביקורת הפוליטית נשפכה מתוך הרתיעה מפגיעה באזרחים אל תוך הפחד למות. חטיבת הצנחנים המקבילה לנו נקרעה בוויכוחים. אצלנו היה נחמיה תמרי. הוא כינס את הגדוד במגרש בכפר סיל כדי לדבר על המלחמה. אנשים אמרו דברים קשים, מלאי כעס וחרדה. אינני זוכר את כל דבריו. אני זוכר רק שנתן לנו את ההרגשה שכולנו בסיפור הזה יחד. מי שנשאר מאחור מגביר את הסכנה שהחבר שלו ייפגע. הוא לא מכר עלילות גבורה, מליצות לאומיות, וגם לא איומים בעונש. הוא מכר לנו חברות. אני חושב שאחדים מאיתנו חייבים לו את כבודם." ~ ברנע כותב על מפקד חטיבת הצנחנים שלו, נחמיה תמרי, במלחמת של"ג. מתוך הספר "סיירת מטכ"ל" מאת משה זונדר, עמוד 176.
  • "ההחלטה הזאת היא צעד חיובי, רב־משמעות בדרך לאזרוח הממשלה והכנסת. 57 שנים אנחנו מחכים לתהליך הזה. זה טוב לגנרלים: במקום לשקוע בסוף שירותם בפנטזיות על קריירה פוליטית, במקום לבזבז זמן על חיזוק קשריהם עם חברי מרכז, יתרכזו בתפקידיהם; זה טוב גם לממשלה ולכנסת: יותר מדי שנים מסתכלים שני המוסדות האלה על המדינה מנקודת ראותם הצרה של אלופים בדימוס. שנתיים ללא־מדים ילמדו את המשתחררים כמה וכמה דברים שצה"ל או השב"כ לא יכולים ללמד אותם. תשאלו את עמי אילון: לאחר קריירה ארוכה בצה"ל, בשב"כ ובפעילות מדינית הוא נוסע עכשיו מחוג־בית לחוג־בית ומגלה, לפי דבריו, חברה ישראלית שמעולם לא הכיר. ההיכרות עם החברה שינתה את דעותיו לגבי צרכי הביטחון. אילו החוק היה מתקבל בעתו, משה דיין, אריאל שרון, עזר ויצמן, אהוד ברק, שאול מופז ואחרים היו משחקים פחות בפוליטיקה בהיותם במדים, ומשחקים פחות במדים בהגיעם לפוליטיקה." ~ על חוק מופז (מקור)
  • "כלי תקשורת בתוך עמו הוא יושב. הוא תבנית נוף מולדתו. יש לו מחויבות לקוראיו, למאזיניו, לצופיו. אלה האנשים שהקטיושות והקסאמים נופלים עליהם ועל ראש יקיריהם. אלה האנשים שהם או יקיריהם לוחמים בשטח. אסור שהמחויבות הזאת תשפיע על סיקור העובדות, או תרכך ביקורת כלפי הממסד הפוליטי והצבאי. אבל היא משפיעה בהכרח על סדר העדיפויות. עניי עירך קודמים, אמרו אבותינו. נפגעי עירך גם הם קודמים." ~ על התקשורת בישראל (מקור)
  • "אם זה נשמע פרובינציאלי, אני מתנצל. בוודאי זכור לכם הקרב הקשה שהתנהל במחנה הפליטים ג'נין בעת מבצע חומת מגן. באותם ימים פרסמה התקשורת הבינלאומית סיפורי אימים על מה שקרה שם. מיודענו סאאב עריקאת התראיין מביתו ביריחו וטען בוודאות שנהרגו 700 אזרחים פלסטינים. הסיפור הצמיח כנפיים. רולה אמין, כתבת CNN, שידרה בדותות מהשטח. הפרסומים החרידו כמה בעלי מניות יהודים בחברת־האם של CNN, והחברים באטלנטה החליטו לשגר משלחת בת שני בכירים לארץ, לכבות את השריפה. הם עברו מעיתון לעיתון והסבירו ביוהרה אין קץ ש־CNN הוא כלי תקשורת גלובלי, נייטרלי, שמשדר לכל באי עולם, ללא פניות, ללא אג'נדה. כאשר ביקרו ב'ידיעות אחרונות' שאלתי אותם בנימוס, אם אתם כל־כך גלובליים, כל־כך נטולי אג'נדה, איך זה שלאחר הפיגועים של 11 בספטמבר התנופף במשך חודשים דגל ארצות הברית על פני כל השידורים שלכם. מה אתה משווה, נזף בי אחד מהם. נחה דעתי. גם CNN הוא תבנית נוף מולדתו. אחר־כך, במסדרון, ניגש אליי השני ולחש: 'בינינו, אני יהודי. תבין'. אני חושב שהבנתי." ~ על התקשורת בישראל (מקור)
  • "'תרגיש', אמר אחד המילואימניקים, חייל בפלוגה א' גדוד 81, חטיבת אלכסנדרוני. 'ריח לבנון'. כרענו מאחורי טראסה נמוכה, ששימשה בסיס לכמה עצי זית צעירים, תאנה ורימון. 'שום ריח לא דומה לריח הזה', סיכם. הסנפתי את כל האוויר הלבנוני שאף יכול להכיל. היה בו, באוויר, מריח הזבל, זבל ביתי שלא פונה במשך שבועות וזבל עופות שפוזר בין עצי הפרי. היה בו מריח הפרי שנרקב על העצים ומריח האבק שעלה מבתים שהופצצו או נהרסו בכפות הבולדוזרים. היה בו מריח התבשילים שנותרו על שולחנן של משפחות שברחו בבהלה. לנטישה יש ריח משלה. היה בו מריחו המתקתק של המוות: בני־אדם וחיות שנקברו תחת ההריסות, מכוניות שנשרפו, דלק שהוצת. והיה בו גם מריח זיעתם של חיילים שלא התרחצו ולא החליפו את בגדי ב' הירוקים שלהם במשך עשרה ימים, מריח שמן הרובים, מריח הקפה שהרתיחו על השיש של הלבנוני. עיתונות מלחמה צריכה להריח את ריח המלחמה. כשם שלא יעלה על הדעת שמח"ט ישלח את חייליו לקרב כשהוא יושב אי־שם בעורף, בחדר ממוזג, מול מסכי פלזמה (למרבה הצער, צה"ל קלט את האמת הזאת באיחור טרגי), לא יעלה על הדעת שעיתונאים ילוו את המלחמה ממרחק בטוח, בדיווחים מכלי שני ושלישי. לא רק משום שניסיונם המקצועי מכשיר אותם להבחין בדברים שנעלמו מעיני אחרים או שאחרים רוצים להסתיר, אלא גם משום שהנוכחות בשטח נוסכת בהם די ידע ודי ביטחון לחשוף ליקויים ולהטיח ביקורת. רק שם יכולתי ללמוד עד כמה חסרת תוחלת שיטת הלחימה שהוכתבה לשטח, ועד כמה מעיק היה המחסור במים, באוכל ובציוד מבצעי. אלמלא הייתי שם לא הייתי מעז לכתוב, ערב ההחלטה על הפסקת אש: 'אולמרט, קבל את הפסקת האש ונתק מגע, אולמרט, קח וברח'. אני מסיר את הכובע בפני רון בן־ישי, שערך ביקור בן יומיים בביירות. לא רק משום שסיכן את חייו ואת חירותו, אלא בעיקר משום שלא הסתפק בסיור תיירותי אלא עשה בביירות ובבנת־ג'בייל עבודה עיתונאית לתפארת. אני מסיר את הכובע בפני איתי אנגל, שיצא לקרב עם חיילי נח"ל וחזר עם כתבת מלחמה קשה, אמיתית." ~ על התקשורת במלחמת לבנון השנייה (מקור)
  • "ראס אל־באיידה. במונחים צבאיים זה היה מה שמכונה 'פעולה עם אור אחרון'. השמש, אדומה כדם, שקעה זה עתה סופית מול הצוק הנפלא של ראס אל־באיידה, צוק שנולד לצימרים, לא למלחמות. הירח, ירח מלא, יעלה רק בעוד שעה. מפקדת החטיבה השתכנה בווילה של אחד, עבדאללה עליאן, בית בן שתי קומות שחלונותיו פונים אל הים. מבוא רחב, מחופה בגפנים, שאשכולות ענבים כבדים, שנותרו ללא קוטף, השתלשלו מהן, הוביל אל אחורי הבית. מרפסת מוגבהת השקיפה מזרחה, אל בוסתן מטופח, עם עצי זית, לימון, תאנה ורימון. הבוסתן היה לבית שימוש צה"לי. בתוך יממה הוא נשזר בעשרות פרחים לבנים של נייר טואלט רך, לבן, מה שלימד שאיכות החיים בישראל התעדנה מאוד מאז הימים שבהם כל חייל נשא אל החזית את הדף הראשון של העיתון." ~ על חוויותיו מביקור בחטיבת אלכסנדרוני ששהתה בדרום לבנון במלחמת לבנון השנייה (מקור)
  • "רס"ן נתי ברק, הסמג"ד, זקן מילואים חום מעטר את פניו, לקח את חפירה שנשלף מתוך עמדת שיגור של חזבאללה באותו יום, והלך אל קצה הבוסתן, לעשות את צרכיו. בקצה הבוסתן הייתה חומת לבנים נמוכה, ומעבר לה בית קברות קטן. איש החזבאללה עמד מולו, מעבר לחומה. הוא לבש חולצת תכלת ומכנסיים צבאיים. היו לו קלצ'ניקוב ורימון. הוא יידה את הרימון לעבר הבית והתחיל לירות. נתי השיב אש. החזבלאי הסתלק לאחור, מזרחה. נתי חטף שני כדורים בכף ידו השמאלית. הצרור שירה לא פגע, אבל הציל את חיי החיילים שישבו על המרפסת. בשעות הבאות הם ומפקדיהם יתארו אותו כגיבור הערב." ~ על חוויותיו מביקור בחטיבת אלכסנדרוני ששהתה בדרום לבנון במלחמת לבנון השנייה (מקור)
  • "כאב הפציעה היה גדול. 'איי',‬ צעק נתי במלוא גרונו, ואחר כך, בקול עוד יותר גדול: 'תעזרו לי'. אני יכול לספר איך נשמעו הדברים מתוך הבית. קודם נפץ הרימון, כל כך קרוב שאדם מתכופף אינסטינקטיבית, מתוך תקוות שווא שהרעה תעבור מעליו, אחר כך הצרורות, מתדפקים על האוזן כמו ברד, צעקות החיילים, 'יורים עלינו',‬ 'לכבות פנסים', שמות נצעקים ונענים, ידיים ורגליים מתחבטות אלה מול אלה בחושך, שקשוק כלי נשק שנדרכים וזעקה לעזרה מבחוץ. אחד הוותיקים, בחור שהגיע בהתנדבות, יוצא במהירות החוצה, לחלץ את הפצוע. הוא נושא אותו בידיו פנימה, דרך המסדרון הדחוס, החשוך, הדרוך. הפצוע משאיר מאחוריו שובל של דם. ואז, מתחת לפנסים, על רצפת חדר שינה שהיה לחמ"ל, ניגש הדוקטור לעבודה. אהוד, הדוקטור, גבר מקריח במשקפי לפלף, הוא נירוכירורג, מתמחה בבילינסון ובבית־חולים שניידר לילדים. 'אהוד', קורא נתי. 'אהוד, כואב לי, תעשה משהו.' הדוקטור מזריק לו כמות גדולה של מורפיום. הכאב לא נחלש. שולפים אלונקה, לא אלונקה צבאית מגושמת, כבדה, אלא אלונקה קלה, גמישה, שהחברים מהמילואים קנו מכספם בשביל היחידה. קושרים את נתי לאלונקה. מעבירים אותו למסדרון, שם יותר בטוח. הוא מבקש עוד מורפיום. 'אח שלי'‬ אומר לו הדוקטור ברוך, 'אח שלי, נתתי לך כמות מאוד גדולה'.‬ נתי ממשיך להיאנח. הכדורים פגעו במערכת עצבים רגישה. הכאב הפיזי נורא. ומתחתיו כואב העלבון: הוא, הסמג"ד, צריך לעזור, לא לשכב חסר ישע בזרועות חבריו. הדוקטור מזריק לו מנה נוספת. מתוך החמ"ל מנסים לארגן מרדף אחר המחבל. המרדף לא מניב דבר: מאוחר מדי. במקביל מארגנים פינוי. אפשר לארגן פינוי ברכב. זה יצריך שעות רבות של טלטולים. אפשר לארגן פינוי מוסק. הנחיתה בשטח מסוכנת. חיל האוויר משתכנע לשלוח מסוק. האש נורתה ב־20:15. ב־21:18 הגיע המסוק. הוא הגיח מן הים, נחת מול הבית לדקה – מסביב ירו בכל הכלים, להבטיח את ביטחון המסוק באש – ואז המריא לרמב"ם. פתאום הארץ נראתה קרובה, קח מסוק וגע בה." ~ על חוויותיו מביקור בחטיבת אלכסנדרוני ששהתה בדרום לבנון במלחמת לבנון השנייה (מקור)
  • "אבל 20 מטרים מהבית, במעלה הגבעה, מצא אחד המפקדים במקרה משגר של טיל נ"ט מסוג טאו, מה שמכונה בצה"ל 'עורב'. המשגר, תוצרת ארצות הברית, המילה האחרונה בלוחמת נ"ט, הוסתר בגדר הברושים של הפרדס. לידו, באחת הגומות, היו ארבעה טילים מסוג טאו ‭,2‬ מוכנים לשיגור. המשגר כוון אל כביש ראש־הנקרה־צור, כביש החוף, קילומטר בערך במורד הגבעה. הכביש אמור היה להיפתח לתנועת צה"ל על ידי חיילי החטיבה. שלוש דקות, אמר ליאור דגן, הקמב"ץ החטיבתי, שלוש דקות, לא יותר, נדרשות כדי להציב את הטיל ולשגר אותו אל עבר שיירה של צה"ל." ~ על חוויותיו מביקור בחטיבת אלכסנדרוני ששהתה בדרום לבנון במלחמת לבנון השנייה (מקור)
  • "'הגדרת המטרות לא ברורה',‬ אמר רועי, מ"פ, קיבוצניק מעין־הנצי"ב. 'המבצע אמורפי. לא ברור לאן הוא מתגלגל. זה כאילו שחררו האנד־ברקס של משאית והניחו לה להתגלגל לבד. ההיסוס הוא בעוכרי הלוחמים. זה כמו אדם שמגיע לשלולית ומתלבט אם לקפוץ או לא לקפוץ. בינתיים הוא מאבד את התנופה. לחיילים אין מושג לאן זה הולך. כמות השמועות כאן אדירה. רגע אחד יש שמועות שהולכים לתקוף את צור, רגע שני יש שמועות שחוזרים הביתה. בפינוי ההתנחלויות רצו להכריע, ובאמת הכריעו. הביאו מסה אדירה של צבא והכול התמוטט. כאן אנחנו דומים למי שנכנס עם נר למערה. לא מקצים די כוחות. היו צריכים להגדיר את המטרה שלא יהיה יותר ירי על מדינת ישראל, ואז הצבא היה מקצה תשע אוגדות ונכנס בכל הכוח. יכול להיות שהיו יותר נפגעים אבל העניין הזה היה נגמר'. 'אולי כדאי שתיתן לעוד מישהו לדבר', אמר ליאור, רזה ומזוקן. 'אין סיכוי שנאתר פה את כל המטענים שהניח חזבאללה. נקודת ההכרעה תהיה מדינית. חזבאללה מעורב בפרלמנט הלבנוני. בממשלה. אנחנו יכולים להיות כאן חצי שנה ועדיין לא תהיה הכרעה. אין לי שום אשליה. גם אחרי שנצא יהיו כאן משגרים'.‬ 'במגזר שלכם הכול "עכשיו"', אמר רועי לליאור. 'שלום עכשיו. ניצחון עכשיו. יציאה עכשיו. אתה לא מבין שבאזור הזה נחיה על חרבנו עוד שנים רבות'. 'צריך לחפש נקודות איזון, לא נקודות הכרעה',‬ אמר דורון. 'חמש שנים היו כאן טילי קרקע־קרקע והם לא ירו אותם. מיוזמתם הם לא היו יורים אותם גם עכשיו. ככה הערבים. הם אוגרים הרבה נשק אבל מחפשים עקיצות קטנות. הם יודעים שאין כאן הכרעה. נתנו להם זבנג, הוצאנו להם עין אחת, לא חכם להוציא את העין השנייה. צריך ללכת על הפסקת אש'.‬ 'ששש',‬ ביקש חייל שיצא מתוך הבית. 'אתם מפריעים לחבר'ה לישון'." ~ על חוויותיו מביקור בחטיבת אלכסנדרוני ששהתה בדרום לבנון במלחמת לבנון השנייה (מקור)
  • "יום אחד החליטו להקים בצנחנים פלוגה שתפעיל טיל אישי, נישא על גב או על ג'יפ נגד טנקים. באירופה כינו את הטיל הזה 'קוברה'. בארץ כינו אותו בשם שבימים ההם נחשב עדיין למילה נרדפת לקוסם – 'אשף'. חיים ציפורי היה מייסדה ומפקדה הראשון של פלוגת 'האשפים'. אם אינני טועה בחשבון, הוא הנהיג את הפלוגה ביד רמה כשבע שנים, מ־1964 ועד 1971. במובן מסוים, ממשיכה רוחו לשלוט בפיקודים שלו עד היום. הוא הביא אלינו מסיירת הצנחנים הוותיקה, זו של מאיר הר-ציון גודש בטחון עצמי, גאוות יחידה, חיילות טובה וחוצפה. החיילים שלו התחנכו להיות משוחררים לחלוטין מתופעת ה'ראש הקטן', שמדאיגה כל־כך את מפקדי צה"ל היום. הם החזיקו את עצמם בראש גדול, מנהלים את ענייני עצמם ואת ענייני זולתם כאילו היה כל אחד מהם רמטכ"ל. הראש הגדול מכולם היה, כמובן של ציפורי עצמו." ~ (מסדר שלל)
  • "בשלב האחרון של קרבות מלחמת ששת הימים היינו בדרום רמת הגולן. האזור היה משופע בבסיסים צבאיים וכפרים עניים, שהתרוקנו בזמן הקרבות מרוב התושבים. היריות נגמרו והביזה התחילה. כמו שקורה במקרים כאלה, הבולמוס היה כל־כך גדול, שגם איומים בנשק לא הועילו. מה לקחו? מחצלת קש קרועה, אופניים ישנים, מכונת תפירה מתוצרת 'זינגר' מונעת בכח הרגליים, מקלט רדיו ענק, עשוי עץ. את כל זה ועוד החביאו מתחת לציוד בתוך כלי הרכב שלנו. הודות לשאיפות ההתפשטות של ציפורי, היינו פלוגת עתירת רכב, חלקו צה"לי, חלקו שלל. מקום היה בשפע. למחרת כניסת הסדר הפסקת האש לתוקפו, קיבלנו פקודה לרדת לארץ ולהשתחרר." ~ (מסדר שלל)
  • "ציפורי החליט לגמור את המלחמה בטיול, ששיאו יהיה בכותל המערבי. נסענו לאורך כביש הבקעה. גל חום ירד אז על הארץ. אלפי פליטים, שהעדיפו לחזור לגדה המזרחית, הלכו לאורך הכביש, קרובים להתמוטטות מחוסר מים. עצרנו להשקות אותם, באחת הפעמים גילינו שאחד החיילים זרק את ג'ריקן המים שהיה קשור אל אחורי הקומנדקר, הניח במקומו מכונת תפירה שבזז וכיסה את הכול בברזנט. כשהגשנו מים למשפחות הפליטים ניסו מבוגרים לחטוף את המימייה מפני ילדיהם. זה היה יום נורא. מפעם לפעם התפוצץ צמיג מהחום, והשיירה כולה נתקעה. באווירה העצבנית הזאת הורה ציפורי לשיירה שלו לסטות מהכביש. זה קרה ליד יריחו." ~ (מסדר שלל)
  • "חשבתי שהוא רוצה להראות לנו את יריחו העתיקה. הזדמנות טובה לשיעור מולדת. עלינו על גבעה חשופה, ממנה נשקפת העיר כולה, והוא הורה לסדר את כל כלי הרכב במעגל. את החיילים העמיד לפניהם, כמו במסדר. ציפורי מיקם את עצמו במרכז כשהשתתקנו, שלף מכיסו ספר תנ"ך קטן בכריכה שחורה. ספר יהושע פרק ו', אמר, והתחיל לקרוא, לאט לאט ובהטעמה. 'והייתה העיר (יריחו) חרם, היא וכל אשר בה לה'... ורק אתם שימרו מן החרם פן תחרימו ולקחתם מן החרם ושמתם את מחנה ישראל לחרם. וירעו העם תרועה גדולה ותיפול החומה תחתיה ויעל העם העירה איש נגדו וילכדו את העיר...' כשסיים ציפורי את פרק ו' עבר לפרק ז', לפרשת עכן. 'וימעלו בני ישראל מעל בחרם', קרא, 'וייחר אף ה' בבני ישראל'. גם קשי התפיסה שבנינו התחילו להבין שלא על כיבוש יריחו מדבר ציפורי אלא עליהם. הוא חזר במפורש על תהליך הסלקציה הנורא שעבר על בני ישראל עד שנלכד עכן בן כרמי בן זרח. 'ויען עכן את יהושע ויאמר אנכי חטאתי לה'. ואראה בשלל אדרת שנער אחת טובה ומאתיים שקלים כסף ולשון זהב אחד ואחמדם ואקחם'. לאחר שנמצא השלל טמון באוהלו של עכן בא העונש הנורא: 'ויגרמו אותו כל ישראל אבן וישרפו אותם באש ויסלקו אותם באבנים. ויקימו עליו גל אבנים גדול עד היום הזה'." ~ (מסדר שלל)
  • "כשגמר את הקריאה החזיר את התנ"ך אל כיסו, ואמר שכל מי שמחזיק במשהו שלקח שלל יוציא אותו שם וישים במרכז המעגל. אחר־כך יבדוק הוא אישית בתוך הרכבים. אם אז ימצא משהו, יעיפו אנשים למשפט צבאי. אחד אחד פנו האנשים לאחור וטיפסו על כלי הרכב. הם שלפו משם כמות מדהימה של נכסים, החל בנשק ובתחמושת וגמור בשרפרפי קש. בהדרגה הפכה השלכת השלל לכם פולחני עתיק. באותם רגעים הרגשתי דחף שאיננו בר־כיבוש להיות חלק מהטכס. היה לי בכיס פנקס חוגר של חייל סורי, שמצאתי ליד גופתו. הלכתי אל מרכז המעגל והנחתי את הפנקס בערמה. בבת אחת רווח לי. הייתי בפנים. ציפורי הורה לרכז את השלל בשתי ערמות: האחת של ציוד צבאי, נשק ותחמושת הוחזרה לאחת המשאיות. על השנייה הורה לשפוך בנזין. כשהדלקנו אותה, חשבתי שכך הרגישו המאמינים בעת העלאת הקורבנות בבית המקדש. אני חושב שהייתי מאוד צעיר בתקופה ההיא. ציפורי נמנע מלערוך חיפוש נוסף. הוא הבין, כנראה שאין צורך הרי בלהט הטכס היו האנשים מוכנים להביא למדורה גם את הבגדים שהביאו מהבית, ואולי לא רצה לקלקל את השיעור החינוכי הגדול שנתן במעשים קטנים. זה היה מקור הרושם האדיר שהותיר עלינו תמיד: היכולת לראות את הדברים בגדול ולהגיב עליהם בגדול. כשהגענו, לאחר שעות אחדות אל הכותל, הרגשנו מרומים. הכותל נראה כל־כך קטן." ~ (מסדר שלל)
  • "לפני קרוב לשנתיים יצאתי לבסיס האימונים החטיבתי של הצנחנים, בחמאם אל־מליח, בצפון הבקעה. נפגשתי עם פלוגת טירונים של צנחנים, שהתאמנה בגבעות החשופות, הבוערות מחום. במצבת הסגל מצאתי את כל עם ישראל. היו שם, בניגוד לעבר, רק שני קיבוניקים; אחד משמרת, קיבוץ של השומר־הצעיר, ואחד משדה־אליהו, קיבוץ דתי. שמו של הבחור משדה־אליהו היה נדב מילוא. הוא היה המ"פ. כשנגמר התרגיל הוא כינס כמה מחייליו מתחת לעץ, בלב השטח. כאשר הסיר את הקפלס"ט מראשו, נפלה הכיפה הסרוגה שלו. כתבתי אז על החבורה: 'הם לא ששים להיחשף. אומרים על נדב, המ"פ, שיש לו דעות מכאן ועד להודעה חדשה. הוא נמנע מלומר אותן. מתבייש ממני. מתבייש מהקצינים שלו. מתבייש מנסיבות הזמן. יש הרבה דברים שפעם היו מובנים מאליהם ועכשיו הם לא ברורים, אמר. 'למשל? פעם היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל. ומה עוד? הוא שתק'. לפני חודש פגשתי את נדב מילוא שוב בלבנון. הוא היה מ"פ מצטיין. השבוע, ליוו אותו אלפים אל מנוחתו האחרונה, בקיבוץ שדה־אליהו. על קברו הונח זר מאת הורי פלוגת הטירונים ההיא: הם העריצו אותו." ~ מתוך ספרו "ימי נתניהו", עמודים 307 - 308

קישורים חיצונייםעריכה