תש"ח

תש"ח הוא ספר ביוגרפי מאת יורם קניוק על ימיו בפלמ"ח בזמן מלחמת העצמאות. הספר יצא לאור ב־2010.

"הייתי נער בן שבע־עשרה וחצי, ילד טוב תל אביב באמצע מרחץ דמים."
"יצאנו להקים מדינה נגד חמליניצקי ונגד הקוזקים ונגד הגרמנים, וכל מה שמצאנו מולנו היו ערבים"
"הייתי כסיל שהלך להיות בן חיל ולהכות באויב. זה מה שהייתי. האם התגייסתי מוקדם כל כך, בן שבע עשרה וחצי, מפני שהייתי גיבור או שמא מפני שפחדתי וברחתי ממשהו? ואם כן, ממה? כנראה הייתי פחדן. אנשים בעלי דמיון פוחדים. לאנשים בעלי דמיון יצירתי יש גם היכולת הזאת להיות טיפשים שמתנדבים למהלכים אבודים."
"מן הפחד שלי יצאתי גיבור שהתגבר על פחדיו. והייתי קודם לכן פקעת של פחדים. מפני החושך. מפני המוות. מפני אנשים. מפני המון צפוף. מפני זבובים מעבירי מחלות, מפני יתושי אנופלס כאלה נושאי מלריה, שאמי שרה הייתה מדברת עליהם כמי שהכירה אותם באופן אישי בנעוריה בארץ ישראל."
"צף זיכרון, כמו חדש, שהיה סמוי בי ועד אז סירב לצאת החוצה. הבטתי בו כמו שצופים בסרט."
"אני לא בטוח מה אני זוכר באמת, הלוא איני סומך על הזיכרון, הוא ערמומי ואין בו אמת אחת ויחידה. אתה חושב, ואחרי רגע אתה זוכר רק מה שאתה רוצה."
"היה או לא היה, כך או אחרת, לשום זיכרון אין מדינה, לשום מדינה אין זיכרון. אני יכול לזכור או להמציא זיכרון, ובה בעת להמציא מדינה או לחשוב שבעבר היה אחרת. אין מדינה שיכולה להיות אחרת אם לא הייתה קודם לכן לא אחרת."
"לא הייתי גיבור חיל כמו רבים מן החיילים. הייתי מישהו שלא נכנע. מישהו שאף כי פחד, ראה מוות ולא חף את ראשו. ידעתי שבאוניות הקטנות בים מסתובבים אלפי ניצולי שואה חסרי בית ששום מדינה לא רצתה בהם וקראתי ששלוש שנים לפני כן אמר הר גבלס שאם היהודים חכמים כל כך ומוכשרים כל כך ומנגנים יפה כל כך, איך זה ששום מדינה אינה רוצה בהם, ואני זוכר שזה חרה לי ורציתי להשתתף בהבאת היהודים האלה."
"ככה קרה לנו. הלכנו להביא יהודים בים וגמרנו מקימים מדינה בהרי ירושלים. טעות לומר שלחמנו על הקמת המדינה הזאת. שכן מנין ידענו איך מקימים מדינות? מישהו עשה את זה לפנינו? שטויות, מדינה עברית הייתה תקיעה שנחטפה משופר של אחרים, וכן, איכשהו בכוח הנס שהיה בעצם המעשה, הגיעה התקיעה ליעדה."
"כאשר כבש הפלמ"ח את צפת (אני לא הייתי שם), רב העיר אמר שצפת ניצלה בזכות הנס והמעשים: המעשים היו התפילות והנס היה שהפלמ"ח הגיע. הוטל עלינו לחולל נסים. מדינה הייתה מושג מעורפל ואפילו מגוחך."
"לחמתי בכפר סריס, ובבית מחסיר, ובקסטל, ובנבי סמואל, ובקולוניה, ובהר ציון, ובסן סימון, ובעוד קרבות, אני בטוח שהייתי שם, אני יכול לראות בתוך עיני העצומות את הקרבות האלה, אבל את עצמי איני רואה בהם. האם מה שראיתי אכן ראיתי? ואיפה היה ה'אני' שהיום ישנו, עם כל הימים ההם שאצרתי בתוכי? ואולי חלמתי את הכול."
"היינו בירושלים ובבאב אל ואד. שלא כחטיבות אחרות של קיבוצניקים והכשרות מגויסות ואוהלי פלמ"ח ושירים עד כלות הלילה, אצלנו אמנם היו כמה חבר'ה מקיבוצים שלמדו בבית ספר, אבל רובנו היינו חורנים מכל מיני חורים בארץ: מהמושבות, ממחלול, משיפור הים, מגדרה, מכפר מל"ל, מכפר יחזקאל, מחיפה, מכפר סבא, מנהלל, ממוצררה."
"התגנבנו לכל מיני מקומות, לא היה לנו חצי גרוש על התחת, והלכנו ושרנו איך נמות בבאב אל ואד. שרנו בערגה ובתעצומות נפש. הפּוֹצים שהיינו, חשבנו שבאמת יהיה נהדר למות בבאב אל ואד, ודמיינו איך הם יירו בנו קליעים חודרי שריון."
"אתה חתיכת אפס של 'השומר הצעיר', איך אתה ישן בלילה המזורגג שלך עם כל הערבים שאתה בעצמך הרגת? מה, הערבים שירית בהם הם לא אחוות עמים? הם לא האחים שלך...?"
"הנשים בכו, ייללו והתחננו. ילדים צעקו בכעס ובכאב. הגברים צעקו וגם הם בכו וצווחו... חשתי שותף לדבר עבירה, הרגשתי שהמצפוניות שליוותה אותי בנעורי, ושעליה סמכתי תמיד, נרדמה בי ברגע הקריטי."
"יפי בלורית ותואר אמנם היינו, אבל חכמים, לא. חכמים אינם הולכים למות מתוך בחירה והם בני שבע־עשרה או שמונה־עשרה או אפילו עשרים. חכמים מעדיפים מדינות קיימות על פני מדינות נחלמות. חכמים אינם מנסים להקים מדינות חדשות בחמסינים, בארץ מלאה ערבים בני המקום ומוקפת מדינות ערביות שרואות בהם זרים מזידים."
"מה שחשוב מכול הוא אם נכון שהאיש המבולבל בבית החולים אכן אמר לי, מתוך עומק הבכי הגדול שלו ומבלי ששאלתי אותו כלל, כי הכול בחיים ואולי גם במוות (גם אם הודה שעדיין לא היה בו) מושתת על שלושה עיקרים: נקמה, בגידה וקנאה. שאלתי אותו מה באשר לאהבה, והוא אמר, אהבה – רק כשהיא נבגדת או כשהיא בצחוק. האהבה באה אחרי הבגידה, אבל אצלך היא תבוא לפניה."

על הספר

"חוץ מזה, אני לא הייתי איש חשוב והרי גם היום אינני. הייתי חייל מושתן בן 17 וחצי שתוך כדי המלחמה נהיה בן 18, גיל שהיום נראה לי כאילו ארע בימי הביניים. נדמה לי שחוץ מנתיבה בן יהודה שכתבה ספרים עזים וחשובים על המלחמה ואולי עוד אחד או שניים איש מהלוחמים עצמם לא כתב. כתבו מפקדים. כתבו פוליטיקאים. כתבו היסטוריונים. אני כתבתי מתוך הזיכרון או הדמיון של הזיכרון של הנער שהייתי. שליש מבני דורי נהרג במלחמה ההיא. אין למספר הזה אח ורע. בחטיבות האחרות של הפלמ"ח היו הכשרות מגויסות, בנים ובנות. בהראל היינו כל אחד ממקום אחר. לא שרנו סביב מדורה לפני הקרבות. שרנו שירים ערביים ושירים מטופשים והתחפשנו לחיילים ומכיוון שלא נהרגנו נאלצנו לחיות." ~ יורם קניוק, מתוך מאמרו "אפקט תש"ח" שפורסם בעיתון "הארץ", 9 ביולי 2010

ראו גם

יורם קניוק
ציטוטים מספרו: "בא בימים"